מערכת החינוך לא מתאימה לך? קח ריטלין

"הופעת תרבות האינטרנט משנה לחלוטין את המציאות ובעצם מחזירה אותנו לאופן האינטראקציה של התרבות שבעל פה", אומר עידן, המנהל את "התוכנית לניהול עתיד" בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א ומרצה לחינוך ולפילוסופיה. "שינוי זה בולט במיוחד בדור השני של האינטרנט - הווב 2.0. עקרון היסוד בווב 2.0 הוא שתוכן המשתמשים מחליף תוכן ריכוזי אחר. הכוונה היא למקורות מידע מבוססי גולשים כמו ויקיפדיה, יוטיוב, בלוגים, טוקבקים ורשתות חברתיות.

"את המהפכה רואים בהתנהגות של ילדי דור האינטרנט, המכונים גם דור ה-Y, מול ההורים והמחנכים. הפערים בין שני הדורות מתרחבים מאוד, ואיתם גדלים גם הקונפליקטים בין ילדים להורים ובין ילדים למורים. דוגמה מובהקת לכך היא שבעוד שהדור שלנו קורא מאמרים בעיתוני נייר ואולי קצת גם באינטרנט, דור ה-Y קורא את הטוקבקים למאמרים לפני שהוא קורא את המאמרים עצמם. 

 נולדו לתוך שינויים טכנולוגיים משמעותיים. צילום: index open

חינוך - Out אימון - In

"הילדים של היום לא רוצים שיחנכו אותם במובן המקובל כיום בבית הספר ובבית. הם רוצים אימון. פרופסורים, מורים והורים מאוד רוצים שליטה. הם רוצים בעצם לחנך לעולם שהיה שלהם. הילדים של היום מרגישים שהם יודעים יותר מההורים ומהמורים שלהם וזה יוצר בעיה של סמכות. הלגיטימציה של הסמכות הולכת ומתערערת ואין לנו תשובה לזה", אומר עידן ומשאיר אותנו עם פצצה מתקתקת באוויר.

מה ההבדל בין חינוך לאימון?

"המודל של ההורה המודרני הוא המודל החינוכי, המושפע רבות מהחינוך ההמוני המונולוגי ומאמצעי התקשורת ההמוניים החד-כיווניים, כמו העיתון והטלוויזיה. המודל של ההורה הפוסט מודרני הוא המודל האימוני. אנחנו מדברים על ידע, ערכים ומיומנויות. המודל החינוכי מקדש את הידע בצורה דרסטית. הוא מדגיש ידע על פני מיומנויות, בעוד שהאימון מדגיש מיומנויות.

"רוב ההורים שאני מכיר הם שפוטים של בית הספר. חלק גדול מהתקשורת שלהם עם הילדים היא תקשורת בלתי פוסקת סביב הנושא של בית הספר. אם אנחנו כל כך ממוקדים בידע המצומצם והלא רלוונטי שמלמדים היום בבית הספר, אנחנו מעבירים לילדים שלנו מסר סמוי שאומר שהידע חשוב יותר מהערכים והמיומנויות. בנוסף, הידע הפך לקומודיטי, הוא נגיש לכולם, מה שמדגיש את חשיבות האימון".

"לפני כ-3 שנים ביקשו ממני להכין למשרד החינוך מקצוע שנקרא מדעי המידע, שהוא מכלול המיומנויות שאדם צריך כיום על מנת לתפקד בצורה הכי נוחה, ידידות ואפקטיבית. תוך כדי הפיתוח בתור ראש ועדת המקצוע, המלצתי בין השאר על מדד הערכה אלטרנטיבי לכל מערכת המבחנים הבודקת עד כמה הילד הוא תוכי של המורה שלו.

"רציתי שההערכה לא תהיה אירוע קטסטרופלי חד פעמי לאחר שתיים-עשרה שנות לימוד, כמו מבחן בגרות. המלצתי על עבודה צוותית. הייתה התנגדות עצומה. היה צריך לכנס גופים ענקיים ובכירים במשרד החינוך על מנת לקבל החלטות הרות גורל כמו להפציץ את הכור באיראן. החשש היה שיעתיקו מויקיפדיה. אמרתי שאני מעודד 'העתק'-'הדבק', כי למה להמציא את הגלגל שוב.

"מי שיעתיק, כלומר הצליח לחפש ולהעתיק, יקבל 60, אבל מי שרוצה 80, יצטרך להוכיח חשיבה ביקורתית ואת זה אי אפשר להעתיק ומי שרוצה 100 יצטרך להוכיח חדשנות. לבסוף, ההמלצות התקבלו ויושמו ב-3 בתי ספר, אבל כשרצו להרחיב את המודל, התחלפו בעלי תפקידים במשרד החינוך והפכו את המקצוע הזה למערכת של סטנדרטים שמביעים רצון לשליטה. המערכת חזרה למודל המאלף והמחנך ולא המאמן, למודל שלא נותן לכישורים להתפתח".

 אותה תפיסה חינוכית קיימת כבר עשרות שנים. צילום: index open

גולשים לפי לינקים

אני מסכימה איתך בכל הנוגע לאלמנט של העברת הידע, אך מה לגבי החינוך לערכים? זה חינוך, לא אימון...

"ההורים ומערכת החינוך בוחרים להתמקד בידע ולא בערכים. אם נוגעים בערכים, זה נעשה בצביעות ובסטנדרטים כפולים. בשכונה מסוימת יגידו 'כל ישראל ערבים זה לזה', אבל בואי נראה אותם מקבלים לתוכם פליטים מדארפור. אלו יהיו אותם הורים ומחנכים המדברים גבוהה על חינוך הומניסטי.

"ההורים מדברים במשפחה על ערכים, אבל הילדים יודעים שלרוב הערכים שבאמת מנחים אותנו היום, הם הישגיות בלימודים והישגיות חומרית אינדיבידואליסטית. כאשר הילד חוזר הביתה ואומר שקיבל 80 במבחן, ההורים ישאלו אותו בדרך כלל 'כמה האחרים קיבלו?' שימי לב לסימפטומים של החינוך המודרני: מבחני בגרות, מבחנים פסיכומטריים, מבחני מיצב הממררים את חיי הילדים והמורים".

מהי הפרדיגמה עליה אתה מצביע בעצם בנושא ההורות והחינוך?

"התפיסה החינוכית הקיימת כבר עשרות שנים, מבוססת על הטקסונומיה של בלום – צריך ללמד ילדים קודם כל לקרוא, בשלב השני להבין, בשלב השלישי לנתח, ברביעי ליישם, בחמישי לבקר ובשישי לחדש ולהמציא. אין קפיצות דרך בגישה זו. הכול צריך להיות בשלבים. לכן, תלמיד לא יכול לבקר את המורה שלו אם קודם לא קרא ולא הבין.

"מתרבים המחקרים בשנים האחרונות שמראים שלא נכון ללמד את דור האינטרנט בצורה כזו, כי בעוד שהחשיבה שלנו היא קווית ושלבית והורגלנו להמיר כל חוויה סימולטנית ומגוונת לחוויה לניארית והיררכית, הילדים שלנו הם אסוציאטיביים. הרי גולשים לפי לינקים ולא בצורה ליניארית. לכן הם גם לא מכבדים היררכיות ולא חושבים בצורה ליניארית ומסודרת. פעמים רבות החשיבה הזו נתפסת כהיפר-אקטיביות. אנחנו מניחים שהילד האידיאלי צריך לשבת 45 דקות בשיעור ולשתוק. אז את הקיצוניים הפעילים ביותר אנחנו משתיקים עם ריטלין".

"כל מה שאמרתי לך זה תוך צנזורה עצמית, בשביל לא להגזים. בהקשר החינוכי אני נחשב רדיקלי ולכן מזמינים אותי במקרים בהם מסגרת חינוך מסוימת מרגישה שהפתרונות הישנים לא עוזרים ומחפשים כיוון חדש, במקרים בהם מרגישים שמערכת החינוך מקובעת".

חשש מאיבוד שליטה

מה מזין את הפער בין הדורות?

"התרבות הפוסט מודרנית וטכנולוגיית האינטרנט במאה ה-21, יוצרים יחסים של דיאלוג ורב שיח. זה משנה לחלוטין את היחסים בין הורים לילדים ובין מורים לתלמידים ויוצר צורך במודלים חינוכיים חדשים. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה נכון יותר עבור הילדים שלנו ולכן מנסים לחנך אותם כל הזמן. זה לא בהכרח מצליח ולכן יש כיום משבר סמכות, ולדעתי לא ניתן להשיב את המצב הקודם.

"אני לא אומר שיש לי פתרון לזה, אני רק אומר שהכלים הפסיכולוגיים שהתאימו לדור שלנו, אינם מתאימים לדור ה-Y וצריך לחפש פתרונות חדשים. מתברר שצרכי הנוער רחבים. הם אינם מרוצים מכך שההורה מגלה שביעות רצון בעיקר מהישגיהם הלימודיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בתעודה. בני נוער החשים שההורים מפעילים את התובנות החינוכיות שלהם - חשים רצון מיידי לנתק מגע.

"ההורה לעומת זאת, מתקשה להיפרד מהמחויבות שלו לחנך את ילדו. הוא מתקשה להיפרד מהדאגה לכך שהוא ישקיע בלמידה ויפיק ציונים ראויים. הוא רואה בזה בטעות את משימתו. הפערים בתפיסת המצב ובהבנת הצרכים מעיקים על הנוער וגם על ההורים. להצמדות של ההורים לשאיפה לחינוך יתר לעיתים יש מניע נסתר. ההורים מתמודדים באופן קבוע עם החשש האמיתי לאבד שליטה על המתבגר. החשש הוא שההתנהגות המוקצנת והבלתי מובנת של הנוער תיקח אותו למקום שאין לנו שליטה עליו.

"שדה המציאות רחב המימדים, והחופש שהנוער מתיר לעצמו, מאיימים עלינו. המציאות המורכבת שבה כולנו נתונים, יוצרת אצלנו תחושה של חוסר אונים ואובדן היכולת לנווט. אנחנו מרגישים שהיציאה של הנוער מגבולות המפה המוכרת לנו והמקובלת עלינו - מונעת מאיתנו להיות במקום שבו נוכל להדריך ולהשפיע.

"תרבות המבוגרים, ממנה שואב ההורה את הלגיטימציה להתערבותו, עסוקה בלפתח מנגנונים כדי לשמר יציבות. לשם כך היא שואפת להפוך את הפרט ל"מסתגל נורמטיבי". ההורים מאמצים את הגישה הזו ומציפים את הנוער בים של הערות ו"בדיבור חינוכי", הדוחף כביכול לנורמטיביות: 'אתה מבזבז יותר מדי כסף מדמי הכיס שלך על שטויות, במקום לחסוך לדברים החשובים. צריך לדעת איך להשתמש בכסף' או 'אתה כבר לא ילד. אם לא תקרא קצת אקטואליה בעיתון איך תוכל להבין מה קורא בעולם?' או 'במקום לצפות כל הזמן בתוכניות הזבל שאתה מסתכל בהן, כדאי שתראה מה קורה בנשיונל ג'אוגרפיק או בערוץ שמונה'.

"בעיקר על שורה של מחקרים שנערכו בארה"ב ועל סמך העבודה שלי עם מסגרות חינוך, סטודנטים ובתי ספר. בישראל נמנעים מלחקור נושאים כאלו, היות ואנחנו מדינה של פריק-קונטרול. התרבות היא תרבות של שליטה".