תעלת הימים: הטבע עשה זאת טוב יותר

במבט ראשון פרויקט מובל השלום להעברת מים מים סוף לים המלח נשמע פרויקט חלומי. יוזמת שלום אזורית המבוסס על פתרון בעיית המים האקוטית שמכבידה על כל המדינות באזור, ועל הצלת ים המלח, לצד פיתוח חקלאות ותיירות ייחודיים. אם נוסיף לכל אלו את הגאווה הלאומית - כי הרי מי כמונו מומחים בפרויקטים משני עולמות - ואת השלום הכלכלי שכולם מדברים בשבחו, אז הפרויקט הופך לחשוב עוד יותר.

במבט שני, הפרויקט להנחת צינור של מאות קילומטרים בלב הערבה ולפיתוח של תיירות מדבר משגשגת בהשקעה של מאות מיליארדי דולרים נשמע קצת מגלומני, מפחיד אפילו. מחר (ב') יתקיים בנושא דיון בכנסת; הנה כמה שאלות מהותיות שחייבים למצוא להן תשובה.

זהירות: יוהרה

ראשית נשאל האם יש לפתור בעיה קיומית בדרך שאינה טבעית, ואולי אפילו מנוגדת לחוקי הטבע - כלומר בהזרמת מים מים סוף לים המלח? נכון שלאורך תולדות האנושות האדם שאף - ואף הצליח - לנצח את הטבע. הוא חצה יבשות, טס באוויר, בנה מגדלי ענק וגשרים ויצר חומרים סינתתיים. אבל בכל המקרים הללו ביקש האדם לחקות את הטבע; הוא רצה ללמוד את מעוף הציפור, וליצור פולימרים כמו התאית והגומי הטבעיים. האם הידע והיכולת הטכנולוגית שפיתחה האנושות יסייעו לנו במקרה של ים המלח, או שמא הם הופכים לעיקר?

חלקו הצפוני של ים המלח כפי שצולם ממעבורת החלל אנדוור (צילום: רויטרס)

והנה שאלה נוספת וחשובה שמתעוררת מפרויקט תעלת הימים: האם העובדה שאנו מבקשים לכרוך יחד מספר רב של בעיות משמעותיות בפיתרון יצירתי אחד היא יתרון או חיסרון? במילים אחרות, האם החיבור של כל החלקים יניב משהו גדול או קטן מהשלם?

עוד על תעלת הימים וים המלח:

• בדיקת תעלת הימים: רצינית או למראית עין?
• אם הירדנים יפגעו בים המלח - זה גם בגללנו / דוד לרר
• פגיעה בים המלח? היזמים לא מחכים / אלון טל
• תעלת בלאומילך מודל 2008 / גרשון פלג
• מי צריך את תעלת הימים? / בלהה גבעון
  

התשובה לשאלה זו מורכבת לפחות כמו השאלה עצמה, אך ברור שהבסיס לפתרון חייב להיות שילוב בין הנושאים - ולא קידום של שלום או מאבק באבטלה על חשבון הרס סביבתי בלתי הפיך. כדי לענות על השאלה זו צריכים כל הנוגעים בדבר - אנשי הביטחון, הפוליטיקה, החקלאות, הכלכלה והסביבה - ולבחון את ההשלכות של הפרויקט על כל תחום ותחום, לצד היתרונות והחסרונות שעולים מהשילוב שלהם יחד. מעניין האם דיון כזה התקיים כבר?

זהירות: קיבעון מחשבתי 

לבסוף ישנה שאלה חשובה נוספת, והיא שאלת החלופה. זוהי שאלה שחוזרת פעמים רבות בפרוייקטים לאומיים, כשחלופות מועלות על הנייר אך בפועל המדינה מקדמת באמת חלופה אחת בלבד, ולא ברור האם היא החלופה הטובה ביותר.

כאן התשובה פשוטה וברורה: כל עוד לא נבחנות ברצינות חלופות אחרות, אין משמעות לבחירה בחלופה היחידה. אסור גם לשכוח שלאחרונה נבחנה חלופת הצינור מים סוף לים המלח מול התפלת מי ים התיכון והעברתם לים המלח, ונמצא כי במצב הנוכחי - עם יכולת ההתפלה על עלויותיה ובוודאי מבחינה סביבתית - חלופת הים התיכון זולה ונכונה יותר.

זהירות: אינטרסים

למרות כל השאלות והתשובות הללו, חייבים לזכור שאין לנו זמן לבזבז. הצורך הדחוף במים בממלכת ירדן ובמדינת ישראל, לצד הירידה המפחידה במפלס ים המלח, לא משאירים זמן להתלבטות. דווקא בשל כך, כשעל כפות המאזניים ניצבים שני נושאים כבדים שכאלו - כלכלה וסביבה מול חלום - כל הכרעה תהיה משמעותית.

לכן צריכים כל הצדדים הנוגעים בדבר להיות מדויקים ולא לתת לאינטרסים לא רלוונטיים להטות את הכף. הצורך בבחינה מעמיקה, גם אם זריזה, של ההשלכות הסביבתיות והכלכליות של הפרויקט הנוכחי על עתיד האזור הוא היעד המרכזי שיש לקדם עתה, ולשם כך צריך לאחד כוחות ולא להוביל את התהליך במספר ראשים. אולי אפשר להיות אופטימיים ולקוות שהבנק העולמי מבין יותר ממשלת ישראל בצורך בשקלול כלל ההיבטים הללו, לפני קבלת החלטה האם לתת אור ירוק לתחילת המהלך.