חמישה אנשים שהציבור צריך לבקש מהם סליחה

יום כיפור זה הרגע המתאים מכל לבקש סליחה ומחילה מפני מי שפגענו בו. בספורט הישראלי ישנם לא מעט ספורטאים, מאמנים ואנשי הנהלה שעברו שנה קשה בדעת הקהל הציבורית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת. ynet ספורט בחר בחמישה - גיא לוזון, אלישע לוי, הראל לוי, אריק זאבי ורענן כץ, בתור אלה שתקשורת הספורט צריכה לבקש מהם סליחה. ההסברים לפניכם, הבמה להגיב בטוקבקים - שלכם.

• הספורט הישראלי מציג: סולחים ובוכים
  

• הכדורסל הישראלי פיספס את העליה מברה"מ?
• האלטע-זאכען. אל דייויס מדדה אל הסוף הרע
  

גיא לוזון

התקשורת ניתחה את גיא לוזון ללא הרדמה. במידה מסוימת הוא הרוויח את האנטי כלפיו בצדק. כבן למשפחת האצולה השולטת כיום בכדורגל הישראלי, הוא הצליח להרגיז הרבה מאוד אנשים. ההנאה מהשייכות למשפחת לוזון עזרה לו להחזיק במשך שנים בתפקיד מאמן מכבי פתח תקווה, אבל גם פגעה בו ובהערכה התקשורתית כלפי היכולת שלו להצליח במקום אחר. בנוסף, הוא לא השתייך לחונטת המאמנים של פ"ת או כפר סבא, מה שהפך אותו לאאוטסיידר בעיני רבים.

גם הבחירה שלו לקפוץ לתוך סיר הלחץ המבעבע של הפועל תל אביב היתה טעות. הקבוצה שיש לה הכי הרבה אוהדים בקרב העיתונאים לא עשתה לו הנחות והוא עשה כל טעות אפשרית בדרך. הפריש את אבוקסיס לתפקיד הסקאוט והתנהג בשחצנות מיותרת. גם ההחלטה לחזור למכבי פ"ת אחרי הקדנציה הקצרה באדום התבררה כטעות קשה.

למרות זאת, במבט לאחור ומתוך חשבון נפש גלוי, נדמה שנעשה לבחור הצעיר רצח אופי שלא הגיע לו. כמו לכל מאמן או שחקן, גם ללוזון הצעיר הגיעו ימי חסד להם לא זכה. משום מה, הוא חטף את כל הריקושטים על הכישלון בבניית הסגל, בעוד שההנהלה ואנשי הצוות המקצועי יצאו נקיים מכל העניין.

וכמו תמיד, אין כמו היד המלטפת של חזי מגן ומשה דמאיו כדי לשקם את הקריירה ולהחזיר ימיך כקדם. תשאלו הרבה שחקנים, תשאלו את שמעון קורק - אין כמו המקצועיות של שכונת התקווה כדי להוכיח שאתה שווה משהו במה שאתה עושה. לוזון בנה בבני יהודה קבוצה שכיף לראות, שמשחקת כדורגל התקפי (מי אמר שהוא בונקריסט), שהרשימה במוקדמות הליגה האירופית והוסיפה הרבה כבוד לכדורגל הישראלי.

אם לוזון הצעיר ילמד לרסן את התנהגותו - החגיגות הילדותיות אחרי כיבוש שערים והאמירות המטופשות נגד האשכנזים - חיצי הביקורת ייעלמו או יסטו ממסלולם. בכל מקרה, על רצח האופי שנעשה למאמן הצעיר, מגיעה לו את סליחת התקשורת.

(עודד שלו)

לוזון חוגג עוד שער כתום, שיקם את הקריירה בשכונה (אלי אלגרט)

רענן כץ

רענן כץ היה מטרה נייחת עבור שותפיו לניהול מכבי תל אביב, הקבוצה של המדינה. האיש המוזר ממיאמי, שמשחרר את חרצובות לשונו ומעניק ציטוטים סנסציוניים אחרי הפסדים, הפך לקוץ בישבנם של יתר הבעלים.

נודה על האמת, כץ הוא עוף מוזר. יש לו מבטא אמריקני והוא לא אחד משלנו. טאקט זו לא התכונה הבולטת בקורות החיים שלו, תשאלו את מאמן הכושר של עירוני אשקלון. הבעייתיות בניהול מרחוק (ראה מקרה אלכס שניידר) השפיעה על יחסיו עם הקבוצה.

אבל מכאן ועד לבית דין שדה שעשו לו בשנה האחרונה המרחק רב. ומי היו השופטים בבית הדין המכובד הזה? חבריו להנהלה, וגם מעצבי דעת הקהל במדורי הספורט. אותם אנשים שנהנו בכל רגע מהברדק שעוררו דבריו של כץ אחרי כל הפסד פתאום יצאו נגדו. במעשה קסמים הצליחו אנשים עלומים להאשים את כץ בעזיבתו של מוני פנאן. אולי כדאי שתשאלו את פנאן מי אחראי לכך.

במעשה קסמים ניסו אותם אלה שהיו חלק מרכזי בכישלון המקצועי והפיננסי של השנתיים האחרונות לגלגל את האש והחיצים לכיוון חופי מיאמי. זה עבד מצוין. כץ כבר לא במכבי, אבל אלה שאשמים הרבה יותר ממנו במצב אליו הגיע המועדון עדיין שם. אולי זה גם הזמן שלהם ושל השליחים שעשו בעבורם את העבודה לחשבון נפש.

(עודד שלו)

אלישע לוי

מהרגע שהחליף את רוני לוי כמאמן מכבי חיפה, עשו לו את המוות. ריננו שהוא לא מתאים לקבוצה גדולה, שהוא תמיד יישאר אלישע מסרט המלחמה של בית שאן או מהפיטורים מכפ"ס, מקסימום קבוצה נחמדה בבני סכנין. המאמן הסימפטי שמע, שתק, הבליג, ובנה ליעקב שחר אלופה שמשחקת בשלב הבתים של ליגת האלופות. נכון, אלישע נהנה מהעובדה שבית"ר ירושלים התפרקה, הפועל ת"א שפכה לאגר ולא עמדה בלחץ ברגע האמת בקרית אליעזר ומישל פלאטיני שינה את שיטת המוקדמות. כל אלה לא מורידים בכלום מעוצמת ההישג שלו.

בצלמו ובדמותו הוא בנה קבוצה המשלבת בין שחקנים מנוסים לכשרונות צעירים ומבריקים. במו ידיו הפך את יניב קטן מסוס מת לכוכב העל של הכדורגל הישראלי. תחת שרביטו הפך אייל גולסה לכוכב המשמעותי העונה בליגת העל. אלה הישגים שאי אפשר לזלזל בהם, ללא שום קשר ל"נסיבות המקלות" שצוינו בפסקה הקודמת.

כשמכבי חיפה החלה לדעוך באמצע העונה שעברה, החלו הטרטורים על חוסר היכולת שלו לתפקד ברגעי הלחץ. אז הוא העיף את הפועל מהגביע ולקח אליפות בעימות ישיר מול האדומים בקרית אליעזר, שלא הותיר מקום לספק מי כאן האלופה. אז הגיע הקיץ ושוב נשמעו הטענות שהוא לא המאמן המתאים ל"רמות האלה". ואלישע סתם לכולם את הפה. גם ביכולת המקצועית כמאמן, גם בסגולות הנדירות כמנהיג שקט וגם בבניית צוות מקצועי לתפארת, שבשיתוף המערכת הניהולית המשומנת בנו אימפריה במונחים ישראליים. גם מאלישע לוי, צריכה התקשורת לבקש סליחה ומחילה.

(עודד שלו).

הראל לוי

לא מעט אנשי תקשורת צריכים להכליל את הראל לוי ברשימת הסליחות שלהם. בעשור הנוכחי, מאז החל להיאבק רוב הזמן בפציעות (גב, אגן, רגל קצרה בשני ס"מ מהשניה) ובעקבות כך צנח מדירוג השיא אליו הגיע בזמנו (30 בעולם) למקומות הרבה פחות נעימים, לוי הפך לשק החבטות של הטניס הישראלי.

מה לא אמרו על הטניסאי המוכשר שנולד בקיבוץ נחשונים והפך לטרגדיה ספורטיבית? חסר עמוד שדרה, שחקן בדימוס, אי אפשר לסמוך עליו והכי גרוע - לוזר. עזבו שקצת מצחיק לכנות לוזר לשחקן שניצח בגביע דייויס, עבור הנבחרת, 23 משחקים, יותר אפילו מעמוס מנסדורף (22) ושני רק לשיאן שלמה גליקשטיין (44). עזבו גם את הנצחונות הגדולים בזמנו על פיט סמפראס, אנדי רודיק או מייקל צ'אנג, בין היתר.

בלי קשר לנתונים סטטיסטיים, לוי מחק את כל מילות הגנאי שהודבקו לו, במעשים. על המגרש. שיקום מי שהאמין כי הראל יביא את הנקודה החמישית בניצחון הגדול בשבדיה, במשחק המכריע מול וינסיגרה, בפתיחת המסע החלומי של נבחרת הדייויס 2009.

וברור שמגיע כל הכבוד ענק לדודי סלע ו'אנדיוני' על הנצחונות המדהימים בסנסציה מול רוסיה. אבל כולם יודעים, וגם כל נציג בנבחרת האורחת הודה, שכל זה לא היה קורה, אלמלא הניצחון הגדול של לוי במשחק הפתיחה מול אנדרייב. ההפתעה של הראל מול שחקן שדורג כמעט 200 מקומות מעליו, היא זו שטרפה את כל הקלפים במפגש הבלתי נשכח בהיכל.

ואם כל זה לא מספיק, אז גם בגיל 31, כשאף אחד לא רוצה לעלות למשחקי הפרוטוקול ביום הנעילה אחרי שהמפגשים כבר הוכרעו (רוסיה וספרד, למשל), לוי לא עושה פרצופים או מחפש סיבות להיעדר. הוא עולה לשחק ונותן את הכל. נצחונות על איגור קוניצין ופליסיאנו לופס, גם במשחקי פרוטוקול, הם לא דבר מובן מאליו. מי שהיה במגרש ראה איך לוי התאמץ גם במשחק שלא קבע דבר, ולא עשה חשבון על פציעה נוספת שאולי תצטרף לרזומה הארוך שלו בתחום.

זו אותה השקעה שגרמה לכך שלוי חזר לשחק אחרי פציעות מהן שחקנים אחרים (גוטסבו קוורטן, למשל, זוכרים?) לא חזרו ונאלצו לפרוש מטניס. והראל לא רק חזר, הוא שב להיות שחקן טופ 100, למרות כל הביקורת והתוויות שהודבקו לו. אז ברוח הנאום של שמעון פרס בזמנו: "הראל לוזר?". ממש לא.

(מיקי שגיא)

אריק זאבי

לצערנו, ספורטאים כמו אריק זאבי לא גדלים אצלנו על העצים. עד שאחד כזה מגיע, לוקח אליפויות אירופה, מביא מדליה אולימפית ונותן פייט בכל אליפות או תחרות עולמית, מגיעים אותם ציניקנים שממהרים להספידו. בספורט שלנו אין מקום לזעקת ה'תפרוש כבר' שצצה השכם וערב אל מול כל אחד שעובר את גיל 30.

לאריק יש את כל מה שצריך על מנת להפוך לספורטאי מהצמרת העולמית - הוא שמר על יציבות במשך למעלה מעשור ולא הסתפק בהבלחות פה ושם, כפי

שקרה עם לא מעט ישראלים בעבר. ויש גם את האופי המיוחד שלו, כזה שמבליט עוד יותר את איכויותיו. אז נכון, הוא לא היה בדיוק בשיאו באליפות העולם האחרונה, אך במקרה שלו צריך לסלוח אפילו בלי לחשוב.

אריק, קח את הזמן ואל תפרוש. ישנם ספורטאים, שגם אם יפרשו בגיל מאוחר ובכושר ירוד, תמיד נזכור להם רק את הרגעים היפים. מייקל ג'ורדן פרש בקבוצה הבינונית של וושינגטון וויזארדס, כשחקן רוטציה מן המניין ואחרי שפרש וחזר פעמיים. אנחנו נזכור לו את האליפויות ההיסטוריות עם שיקגו ואת המהלכים הגדולים מול בירד, מג'יק, בארקלי, סטוקטון ומלון. אריק הוא המייקל שלנו.

(איזי עין דור)