הכדורסל הישראלי פיספס את העליה מברה"מ?

בין כל הדיבורים על הקיץ השחור של הכדורסל הישראלי, עלתה על סדר היום בקרב המנתחים סוגיית הגבוהים. החיסרון הבולט בקטגוריית הריבאונדים הוציא את צביקה שרף מדעתו, אולם גם את המרצע מן השק. "לא גדלים כאן שחקנים ארוכים וחזקים כמו באירופה", נאמר, "ישנו חוסר רציני באתלטיות, ומתאזרחים משובחים אין".

• הספורט הישראלי מציג: סולחים ובוכים
• חמישה אנשים שהציבור צריך לבקש מהם סליחה
• האלטע-זאכען. אל דייויס מדדה אל הסוף הרע  
  

איך קרה שהכדורסל הישראלי, בניגוד למשל לענפי האתלטיקה, לא הצליח למנף את העליה מחבר העמים לטובתו? איך זה שרוברט רוטברט, שנולד בכלל בבוסניה (מדינה קטנה יותר), הוא זה שאמור להיות גבוה העתיד של הנבחרת, ולא יוצאי ברה"מ לשעבר, שרובם משחקים היום בליגה הלאומית או בגרמניה?

הכל בראש

"קשה לי להגיד. זה לא שונה מישראלים. יש לא מעט שחקנים רוסים, שכמו צברים, התקדמו יפה והגיעו לרמה מסוימת, ובשלב כלשהו נעצרו. למה? ישנה בעיית אופי, במיוחד אצל האחים קזרנובסקי שאצלם היה הכי הרבה כישרון. אין ספק שהיה להם פוטנציאל להגיע רחוק, אבל היתה שם בעיית אופי, כל אחד מסוגו ומתחומו".

חרוש, שאימן את אבי קזרנובסקי בנבחרת העתודה של 2000, לא מסכים בהכרח שיוצאי חבר המדינות נחשבים לאתלטים טובים יותר: "אבי היה מוגבל מאוד לפני שהגיע לעתודה. אמרו לי, 'אל תתעסק איתו'. גיליתי אצלו המון כישרון, אבל היה חסר לו המון מבחינת כוח. הוא היה שותף לפרויקט הגבוהים בזמנו ועשה התקדמות אדירה. כמו שאמרתי, היה חסר לו בעיקר אופי".

"אין לי ספק שיש פה פיספוס", אומר אריק שיבק, לשעבר מאמן העתודה (כסף באליפות אירופה 2004) אליה השתייכו אנטון קזרנובסקי, ולאדי ירמישין וגם איגור סימין (גארד/פורוורד). "היינו יכולים למצוא בעליה הזו עוד ספורטאים, עוד אתלטים, ועוד שחקני כדורסל טובים. זה בדיוק אותו פיספוס שהיה בזמנו עם העליה מאתיופיה, שאם היו הולכים עליה היו לנו עוד כמה אצנים. יש לנו בעיה גדולה באיתור, ואולי עוד אפשר יהיה לתקן בעתיד, למרות שאני לא רואה עליה גדולה נוספת מרוסיה".

- אתה מסכים שהבעיה היא באופי?

"לא צריך לעשות הכללה. קזרנובסקי מסיבותיו שלו החליט ללכת לגרמניה, ולאדי נשאר בארץ. אין לי ספק שאנטון בחור מוכשר, אבל הוא לא עשה את הסוויץ' כדי להפוך לשחקן רציני ומקצוען, והייתי שם אצבע מאשימה כלפיו ולא כלפי אף אחד אחר. אני לא יכול להגיד את זה למשל על איגור סימין. אולי על ולאדי, שהוא לא ההארד-וורקר הכי גדול, אבל לא לגבי איגור, אז לא הייתי עושה הכללות".

- קזרנובסקי נחשב בגילאים הצעירים לפוטנציאל אדיר. מה היתה הבעיה שלו?

"כבר באליפות העולם, שנה לאחר אותה אליפות אירופה, הוא לא נתן את כל מה שהוא יודע, יכול וצריך לתת. אין לי ספק שאם הוא כן היה רציני ומשקיע, הוא היה אחד הגבוהים הטובים שהיו פה. לטעמי הוא יכול היה להיות תומר שטיינהאור משופר, אתלט. יש לו חכמת משחק, הוא יודע למסור ומבין את המשחק. הוא גם ריבאונדר טוב ויש לו קליעה טובה מחצי מרחק, כל מה שגבוה היום זקוק לו. אבל היתה לו בעיה, הוא לא עבד כמו שצריך, ובגלל זה הוא לא הגיע לאן שהוא יכול היה".

לאנטון קזרנובסקי עצמו, שבעבר נחשב לכישרון בדרגה של ליאור אליהו, יש כמובן הסברים אחרים: "כשאתה צעיר ומשחק בנוער הכל טוב ויפה, אבל ברגע שאתה בן 18 ומגיע לבוגרים יש הרבה זרים לפניך. אז לא משנה מה הכישרון שלך, יעדיפו לתת את דקות המשחק לזר או למישהו מבוגר ממך משום שיש לו כביכול יותר ניסיון משלך, וזאת למרות שאתה יותר מוכשר ממנו".

- אומרים שהיתה לך בעיה במוסר העבודה. זה משהו שנכון לגבי כל הכדורסלנים שעלו ממדינות חבר העמים?

"אני לא חושב, כל אחד והאופי שלו", מתגונן קזרנובסקי, "זה לא קשור לשחקנים שבאים מרוסיה או משאר המדינות. היו מצבים שזה לא הסתדר וגם פציעות ודברים כאלה, בעיות עם מאמנים. אני מדבר בעיקרון על עצמי".

קשיי קליטה? אולי בכדורים החוזרים 

"למה, הישראלים כן עובדים קשה?!", מתרעם ולאדי ירמישין, עוד חבר מאותה נבחרת. "והזרים שבאים וכל מה שמעניין אותם זה לעשות את הכסף שלהם ולעזוב, אותם זה מעניין לעבוד קשה? אני לא מאמין בזה".

אריק שיבק, מייחס זאת למעבר הקשה מהנוער לבוגרים (צפריר אביוב) 

- אז למה לא מצליחים להתרומם?

"הראש, וקבלת ההחלטות. אם אני מכליל את כולם, אז חלק ככה, חלק ככה, וחלק שניהם".

אבל יש דווקא בקרב השחקנים מי שמסכים עם חרוש ושיבק. יבגני ליוטרין, למשל, נחשב בגיל תיכון לסנטר אמיתי. שחקן חסון בעל יתרון פיזי עדיף, שהפך, למרבה האבסורד, לחיסרון. "יש בזה משהו", מודה ליוטרין. "הרבה חבר'ה שבאים מחבר העמים כל כך עדיפים פיזית על ילידי הארץ עד שהם לא רואים צורך לעבוד יותר מדי. אני יכול גם להעיד על עצמי שבגילאים הצעירים הייתי הרבה יותר חזק מכולם. כילד, חשבתי שזה מספיק".

"עכשיו הגעתי לגיל בוגרים", ממשיך ליוטרין, "וזה לא מספיק. צריך גם לעבוד. איגור סימין לדוגמה הוא אתלט מדהים. בגילאים הצעירים כנראה לא באו ואמרו לו, 'אתה חייב לעבוד על ככה-וככה כי האתלטיות שלך באיזשהו שלב כבר לא תספיק'. ילד בכיתה ח' שמטביע לאנשים על הראש, אתה כנראה כבר לא יכול להגיד לו דבר כזה".

"יכול להיות שזו אחת הסיבות", מודה גם קזרנובסקי. "אבל זה לא תלוי רק בשחקן. אתה יכול לעבוד עם עצמך שעות נוספות כמה שאתה רק רוצה, אבל ברגע שאין את התמיכה והפוש הקטן מהקבוצה ומהאגודה - אתה נתקע. אני חושב שבארץ הקבוצות לא מרבות לעבוד אינדיבידואלית עם שחקנים, רובן באות ולוקחות שחקנים מוכנים, ולא צעירים שרוצים לעבוד איתם. לרוב למאמן אין זמן לעבוד עם שחקן באופן אישי כי הוא צריך לנצח משחקים. מאמנים לא יסתכנו לקחת שחקנים שיתפתחו רק בעוד שנה-שנתיים, ובגלל זה הרבה צעירים משחקים בארץ רק בליגה השנייה ולא מגיעים למקומות שהם צריכים".

חרוש קצת יותר ישיר: "צפינו מראש שיבגני לא יגיע לשום מקום", הוא קובע בנחרצות לא אופיינית. "הוא מאוד מוגבל. יבגני זה התחלואים של הכדורסל הישראלי. שחקן פיזי, מאוד לא טכני, שחוגג באליפויות בתי הספר וכולם מתחילים לכתור לו כתרים, להלל אותו, "MVP" וכל הקישקושיאדה הזו. היה לו יתרון פיזי בליגה לנוער, אבל ידעתי שזה לא ילך לשום מקום".

אולם חרוש עוד נשמע זהיר יחסית למאמנים אחרים שדיברנו איתם. "בעיני הפיספוס הוא שלפעמים אתה רואה ברחובות רוסי של 2.04 מ', ולצערך הוא עם בקבוק וודקה ביד. הספורט כבר בכלל לא יקלוט אותו", אומר מאמן נוער בכיר. וללא שום קשר, כשמדברים על בעיות אופי מתכוונים בעיקר לארתור אברונין.

גם אברונין (27, 2.06 מ'), בנו של איגור אברונין (שיאן ישראל בהדיפת כדור ברזל ובזריקת דיסקוס), פקד בצעירותו את נבחרות הנוער והעתודה ואף זכה עמן במקום העשירי באליפויות אירופה 2000 ו-2002 בהתאמה. במהלך עונת 2002/03, בהיותו שחקן עירוני רמת גן, היה אברונין מעורב בתקרית אלימה במועדון תל אביבי ונפגע קשה. בקטטה זו נקרע גיד ברגלו וגם שריר הארבע ראשי נפגע. הפרשה איימה לחסל לו את הקריירה ומאז הוא משחק בליגות הנמוכות.

"לארתור יש את בעיית האופי הכי קשה, הוא בחור עם אופי דפוק ברמות שאתה לא מבין כמה", מקונן חרוש. "הוא היה צריך להיות אתלט על גם מעבר ליכולת בכדורסל, אבל האופי פשוט נוראי, נוראי". מאמן שמכיר את אברונין מסכים: "לארתור יש גישה מסוימת, שלעיתים לא מאפשרת לך לאמן אותו. אנטון שוטבין למשל הוא מזן אחר לגמרי, וגם ליבגני ליוטרין יש גישה שונה".

לגבי בעיית המוטיבציה שמייחסים המאמנים לקזרנובסקי ניתן אולי ללמוד מתשובתו לשאלה למה לא הגיע לנבחרת הבוגרת: "לא רציתי", הוא מודה בכנות ראויה לציון. "כבר הייתי בכל נבחרות הגילאים, ורציתי קצת זמן לעצמי. רציתי לראות את ההורים שלי ואת המשפחה כי אני בגרמניה וההורים שלי ברוסיה. אז אמרתי שאני מוותר על זה".

עולים להגנה 

אולם בהקשר לשלב ההתפתחות של השחקנים, כדאי אולי להקשיב גם לו. "הסיבה שלא נשארתי בארץ זו ההתייחסות לשחקן הישראלי. לא משנה כמה כישרון יש לך, אם אתה צעיר - אז בוא ותשב על הספסל, כי יש זרים לפניך ויש ישראלים שמבוגרים ממך עם יותר ניסיון. באתי לגרמניה וממש טוב לי פה מבחינת כדורסל. הרמה לא פחות גבוהה מהליגה בישראל, ומתייחסים אליך בדיוק להיפך ממה שמתייחסים אליך בארץ".

"כבר שמעתי את השאלה הזאת, איך יכול להיות שרוסיה הגדולה ונבחרות ברה"מ לדורותיהן הצמיחו כל כך הרבה שחקנים, אבל כל אותם מיליון ומשהו יהודים יוצאי חבר העמים שהגיעו לארץ לא יצאו כוכבים ברמה גבוהה מדי", מוסיף ליוטרין. "אני התחלתי לשחק כדורסל רק בכיתה ח', וחלק מתחילים לשחק מאוחר בגלל השתלבות חברתית לא נכונה ובגלל עוד דברים. במקרה שלי הראש לא היה בכדורסל הרבה זמן. קשה לי לשים את האצבע, אולי בגלל המעבר, אולי חוסר מזל. מוסר העבודה שפה הופך להיות פחות נוקשה".

"לכל אחד יש את הסיבות שלו", מסביר גם ירמישין. "מבחינתי אחת הסיבות היא בחירת החלטות לא נכונה. בצעירותי חתמתי על חוזה ארוך טווח במכבי חיפה, שעצר אותי לכמה עונות. אחר כך בחרתי בקבוצות שבהן המאמנים לא ממש התאימו לי. רק בגיל מתקדם עשיתי את הבחירות הנכונות, ואני מקווה שבסופו של דבר לא אהפוך לפיספוס".

ירמישין לא בורח מאחריות מיניסטריאלית: "יש גם בעיות של התנהגות, וזו כמובן גם אשמה של השחקנים. הנקודה העיקרית לדעתי היא בחירת הקבוצות. בסך הכל הרי הצלחנו בנבחרות הצעירות. אז איך זה שבשביל לקחת מקום שני באירופה אנחנו מספיק טובים, אבל לבוא ולשחק 20-15 דקות בליגת העל אנחנו לא יכולים?".

אז מה עושים?

לא בטוח שהגירה באותו סדר גודל עוד תחזור, אבל כיצד לומדים מטעויות? שיבק מנסה לשים דברים בפרופורציות: "צריך לקחת את המעבר בין הנוער לבוגרים, שהוא קשה בלי קשר לעניין. לא הרבה שחקנים עושים את מה שעשו אליהו, הלפרין או לימונד. אני יודע שבאיגוד הכדורסל חשבו, חושבים ואולי עוד יחשבו לעשות איזשהו פרויקט, וזה דבר נכון".

אבל גם הוא לא ממש אופטימי: "אין תחליף לדקות משחק, ולא אימון כזה או אחר בוינגייט יעשה את ההבדל. אם היו משלבים בין שני הדברים, דקות משחק בקבוצה בליגת העל, למשל בעירוני ר"ג או בגליל, לבין פרויקט כלשהו, זה היה אופטימלי. אני לא חושב שהשפה היא בעייתית, כי אלה חבר'ה שמדברים עברית שוטפת, העניין הוא שצריך לשלב בין שני הדברים. שוטבין למשל, אם יילך לקבוצה שישחק בה, עדיין יכול להפוך לשחקן ליגה טוב".

"זה שילוב של כמה דברים, כולל תקלה אצלנו במערכת", מודה גם חרוש, "השחקנים האלה לא מקבלים מספיק תשומת לב ועבודה אישית. שחקנים

גבוהים צריכים המון תשומת לב, התייחסות ועבודה. מלראות אותם שלוש פעמים בחודש קשה לנו באיגוד לעשות דברים. נבחרות צריכות לקבל שחקנים מבושלים, ושם לחבר אותם".

"אני לא בורח מאחריות", הוא מסכם, "יש המון חוסר ידע, נזרקות כל מיני שטויות. באיגוד יש המון התייחסות לעבודה אישית. אין דבר כזה באירופה בשלוש השנים האחרונות וזה בגלל הקטסטרופה שבה אנחנו נמצאים. אם יש לנו חלק? תמיד. אני אף פעם לא בורח".

- אז אתה אופטימי?

"לדעתי שוטבין לא אמר את המילה האחרונה. הוא מאוד מוכשר ולצערו עדיין לא מספיק אסרטיבי. אנחנו יודעים שלגבוהים זה תמיד מגיע מאוחר יותר. אני חוזר עכשיו ממשחק של האקדמיה, ויש ילד נחמד בשם איגור קולשוב שקשה לי להגיד לאן הוא יגיע, אבל שם אני כבר רואה אופי טוב. הוא קיבל אופי של צבר, של פייטר, אופי נהדר. חיית משחק, אחד שנהנה לשחק שעות גם לבד. הוא כבר גדל בארץ וקיבל את הגנים הגבוהים של ההורים אבל גם את האופי הצברי".