מה יש לי להפסיד? אף פעם לא יצאתי עם מכוערת
היא לא צירפה תמונה שלה, ואני מיד זרקתי את המייל שלה לפח, יחד עם מיילים של מאות אחרות עם תמונה מטושטשת או פנים לא מושלמות. אבל אחר כך התחרטתי וחיפשתי אותה. סיפור
"אני אוהבת איך שאתה נראה בתמונה", היא כתבה לי, "אתה יפה בעיניי, אני נמשכת לגברים יפים במיוחד, אולי בגלל שאני לא יפה, ולכן יופי הפך לאובססיה בחיים שלי, אני רודפת אחרי יופי, מפסלת יופי, נמסה כשאני רואה גבר יפה. אמנם לא ראיתי אותך ואני לא יודעת אם אתה יפה באמת, אבל המילים שהוספת לתמונה עושות אותה יפה במיוחד".
תשע פעמים המילה "יפה" בשני משפטים. היא לא צירפה תמונה שלה, ואני מיידית לחצתי על כפתור הביטול שמטיס את האימייל שלה ישירות לזבל ומחקתי אותה לתמיד, או לפחות כך חשבתי. אבל בלילה בחלום היא הופיעה, מכוערת וזקנה עם שרביט קסמים בידה, נגעה במצחי ולפתע הפכתי אני לזקן מכוער והיא ליפהפיה מהממת, והיא אמרה "איזה יפה אתה" ונשקה אותי.
התעוררתי עם הרגשה של פחד מהול בסקרנות. קמתי באמצע הלילה, פשפשתי בסל הביטולים שבמחשב ומצאתי אותה בין מאות הנערות שהשלכתי בשבועות האחרונים לזבל בגלל תמונה מטושטשת או פנים לא מושלמות והחלטתי לנסות. מה יש לי להפסיד, אמרתי לעצמי, אף פעם לא יצאתי עם אחת מכוערת.
"אם תרצה תיכנס ותשב, ואם תרצה - תיעלם"
שלחתי לה מייל בחזרה ובקשתי תמונה. היא חזרה אלי ואמרה "אמרתי לך שאיני יפה ואיני פוטוגנית ותמונה לא תעזור כאן לשנות את פניי. אבל יש לי הצעה בשבילך: אני אשב בערב בבית הקפה ליד החלון, ואתה תעבור ותחליט, ואם תרצה תיכנס ותשב, ואם תרצה - תיעלם".
כשהתיישבתי מולה היא הסתכלה בי בחיוך ואמרה "אתה יותר יפה מהתמונה, וגם יש לך אומץ". הקפה היה באמת טעים, היה לה קול שקט סקסי וחודר, העיניים שלה היו ירוקות זוהרות, ואני ישבתי מהופנט. היא סיפרה לי שהיא מפסלת וגם עובדת בחנות פרחים קטנה ואוהבת קונצרטים ולשבת על החוף אחרי הצהרים כשהשמש כמעט שוקעת ולהקשיב לרחש של המים.
"ומה את מפסלת?" שאלתי.
"אני מפסלת גברים יפים", אמרה. "כאלה שמקרינים יופי מבפנים, כאלה שאני רוצה להמשיך ולהסתכל ולבלוע כמו הגלים בשעת השקיעה. אני מעצבת קודם כל את הלב ומלטפת את גוש החימר עד שהוא נראה נכון ומתאים ומרגיש ואז אני מכסה אותו בשכבות של עצמות וגידים ובשר ושרירים וכוח וביטחון וגבריות. ובסוף באות לי הפנים שמחוברות לגוף אבל גם ללב, ואני מנסה לכוון את האופי של הפסל לדוגמן ואני משנה אותו, עושה אותו יפה וחי ואמיתי כמו שאני אוהבת כמו שמתאים לי. אני עובדת עליו חודש, חודשיים ולפעמים שנה-שנתיים, עד שהחימר מתייבש ומתקשה ואני לא יכולה לעצב אותו יותר, ואז אני מחפשת דוגמן חדש.
"נכון שאני מכוערת?" שאלה פתאום.
היא חייכה והיו לה עיניים ירוקות ענקיות שבלטו על רקע עורה השחום. לא יכולתי להמיש את עיניי מהאף העקום. רציתי לשאול למה היא לא מיישרת אותו, אבל יותר מאוחר הבנתי - האף שלה היה נהדר ביופיו.
"במבט ראשון נראית לי מכוערת", אמרתי, "אבל כעת אני לא בטוח".
ביליתי איתה ערב מקסים. הקול שלה חדר לליבי, רציתי לשמוע עוד. ליוויתי אותה לביתה, וחיבקתי את שמלת התחרה האדומה ונתתי לה נשיקה על אפה העקום.
מחליקה באצבעותיה הארוכות על גוף החימר הרטוב
כך הפכתי לדוגמן הבית שלה. הסתכלתי איך היא אוחזת באהבה ובעדינות בגוש החימר הקטן ומעצבת את ליבי, איך היא עוטפת אותו בגופי, מחליקה באצבעותיה הארוכות על גוף החימר הרטוב והקשה והחלקלק, בונה אותי לאט לאט. בתהליך הפיסול היא סיפרה לי סיפורים, שרה לי שירים ולטפה את גופי והחדירה בי אהבה.
בערבים יצאנו לטייל על שפת הים, או בבית הקפה או ברחובות העיר ההומים, ואני חיבקתי בגאווה את האשה היפה שלצידי שיש לה אף עקום ועצמות בולטות כמו שלאף אחת בעולם אין. התאהבתי ביופי שלה, באף העקום הנהדר, בידיים, ברגליים, בגוף, בלב, ביופי הפנימי, בכולה. לא הבנתי איך חשבתי שהיא מכוערת.
היא המשיכה לפסל את פניי; ישבה בריכוז והציצה לתוך עיניי, ואחר כך נגשה לפסל ונגעה בו ופתאום הוא נראה טיפה אחרת. ויום אחד ראיתי שאפו התעקם ועצמות לחייו התחדדו והוא כולו נראה חי ואמיתי, כמעט נושם. כיסיתי אותו בבד רטוב, שומר על לחותו, נאבק ביובש המדברי שחדר מבעד לחלוננו.
ואז היא הציעה לבנות לפסל תבנית וליצוק אותו מנחושת שיהיה העתק מדויק של פסל החימר, אבל עמיד בפגעי הזמן.
"אבל פסל נחושת לא תוכלי לשנות יותר", אמרתי, "והוא סתם יעמוד בפינה ויעלה אבק".
"הוא כמעט מושלם", אמרה. "אני מרגישה שאם אוסיף, אקלקל. והוא לא יעמוד בפינה ויעלה אבק, הוא יעמוד במקום מכובד בגלריה עם שאר אהוביי".
"איזו גלריה?" לחשתי בפחד.
היא עמדה שם, ליטפה אותם אחד אחד
באותו ערב הלכנו לגלריה. עמדו שם 11 פסלי נחושת מפוארים של גברים נהדרים רבי עוצמה, כמעט חיים, שקפאו לנצח בגוף הנחושת האדמדם. כולם היו שונים, אבל לכולם היה אף עקום ומעוקל ומלא אופי. היא עמדה שם, ליטפה אותם אחד אחד ולחשה את שמותיהם. אפה נראה עוד יותר מעוקל והיא נראתה יפה מתמיד.
למחרת, כשהלכה לקנות חומרים לתבנית הנחושת, הורדתי בזהירות את הבד הרטוב מעל הפסל ובכוח ובזעם מעכתי וכתשתי ולשתי את הפסל עד שהפך לגוש חימר חסר צורה, עיסה אפורה שאין בה יותר חיים.
היא חזרה בצהריים וחיבקה אותי באהבה כמו תמיד - ואז היא ראתה את עיסת החימר חסרת הצורה. "אני לא צריכה את זה יותר", אמרה, "החלטתי לנתח ולישר את האף שלי, אני רוצה להיות יפה בשבילך".
כרעתי על ברכיי והתחננתי שתשאיר לי את האף העקום, שהוא הכי יפה בעולם, שהיא הכי יפה שבעולם, שאני אוהב אותה. אבל לא עזר לי כלום.
עכשיו יש לי חברה מכוערת עם אף ישר ומושלם, כמו במגזינים. בלילות אני חולם על האף העקום והסקסי שלא יחזור לעולם.
לפנייה לכתב/ת 
