תרקוד, הוא אמר לי, תרקוד

אחד מול קולקטיב, חיבוק מול חניקה, אהבת הארץ מול לאומניות מאיימת, שניים שהם אחד ואחד שנאחז בהתעקשות ביחידותו - בכל אלה מטפלת היצירה החדשה של הקולקטיב הזוגי, שיצרו במשותף הכוריאוגרף ניב שינפלד והדרמטורג אורן לאור. זוג על הבמה ומחוצה לה, ביחד הם מערבבים ביצירותיהם את היתרון היחסי של כל אחד מהם לתוצאה שהולכת ומשתבחת עם הזמן.

תוצאה שהולכת ומשתבחת עם הזמן (צילומים: גדי דגון)

היקף הזוגות שפועלים בשותפות בתחום המחול בישראל הוא חסר תקדים מבחינת אחוזים. ליאת דרור וניר בן גל, נעה ורטהיים ועדי שעל, ענבל פינטו ואבשלום פולק, עמית גולדנברג ויערה דולב, יוסי ברג ועודד גרף, גם יסמין גודר ואיציק ג'ולי וכמובן שינפלד ולאור, הם הבולטים שבהם.

"לא חשבנו על מודל של עבודה משותפת, זה פשוט קרה", אומר לאור בתשובה לשאלה האם יש קשר בין המספר הגדול יחסית של זוגות יוצרים לאיזה צורך ישראלי להיות חלק מקבוצה. "אולי זה בגלל שכל כך קשה להתקיים פה כיוצר מחול, והתחושה שקל יותר לשאת את הקושי בשניים נוטעת תקווה".

לאור מוסיף ומדגיש, "בכל מקרה, העבודה הזו ביחד מאפשרת לשמור לכל אורכו של תהליך היצירה עין חיצונית, איזון ובקרה. היא גם טובה לזוגיות, מעשירה את השיח בינינו ומחזקת את מערכות התמיכה ההדדית בסטודיו ובחיים".

לאור: "העבודה ביחד טובה לזוגיות"

שינפלד, שהחל את דרכו כרקדן בלהקתם של ליאת דרור וניר בן גל ועשה מאז דרך ארוכה כיוצר עצמאי, מתלבט בשאלה האם ריבוי זוגות היוצרים בישראל קשור למקום, או מקרי לחלוטין. "אולי זה באמת התנאים הקשים שהופכים את המפעל הזה למשפחתי. אולי שיתוף שלא הופך למנגנון כפייתי הוא כלי שנותן כוח ומאפשר להגיע להישגים. מעבר לכך, אתה תמיד מחפש קונקורנציה, מישהו שייתן לך פידבק, מראַה שתשתקף דרכה".

כמו בעבודה, כך גם בחיים, הסכמה אינה מחויבת המציאות, כל עוד יש בה לגיטימציה ומקום לביטוי היחיד. לפעמים הקולקטיב מסרס, אבל החוק הוא לאפשר פתחון פה.

שינפלד ולאור נפגשו בפעם הראשונה בצבא. הכרות קצרה, לא מחייבת, שאחריה כל אחד מהם פנה לדרכו. מרחבי האינטרנט הפגישו אותם מחדש לפני כשמונה שנים ומאז הם בסימביוזה. לאור, שבא מעולם התיאטרון, מדבר כיום במושגים של מחול. שינפלד, שהמחול הוא עולמו, מסתכל על הקומפוזיציה גם מתוך פעולות ומצבים תיאטרליים.

"יש רגעים שבהם אתה מת לבוא הביתה ולהתנתק, שלא בא לך לחזור מהדרמות בסטודיו ולהמשיך אותן בבית. אתה רוצה שמישהו שלא קשור לעשייה ישאל אותך 'איך היה בסטודיו?', אבל בסופו של דבר היתרונות עולים על החסרונות", אומר שינפלד ולאור מוסיף: "מערכת היחסים שלנו שרדה הרבה מאוד. היו חששות, היו פחדים, והיה גם את השבץ של ניב".

השבץ, ומה שבא אחריו

לפני כשנתיים, במהלך סיבוב הופעות בברזיל, הובהל שינפלד לבית חולים מקומי בעקבות חסימה בעורק המרכזי שאחראי על העברת הדם למוח. הסיבות לשבץ קשורות, ככל הנראה, בפגיעה בחוליות כתוצאה מהריקוד, אבל הן לא התבררו עד היום. שינפלד היה מרותק למיטה במשך חודש ללא יכולת ללכת. הרופאים חששו שתנועה עלולה לסכן את חייו. למרות הזמן שחלף, תהליך ההחלמה היה איטי והשפעת האירוע על הגוף עדיין ניכרת.

"איבדתי את השמיעה באוזן שמאל. הורדתי 10 קילו. עד היום יש לי לפסוסים בדיבור כשאני עייף, ולפעמים קשה לי להשלים משפטים. גם לגוף לוקח זמן לפרש את ההוראות שהמוח מכתיב. ברור שהאירוע הזה השפיע גם על יכולות הריקוד שלי. אני הרבה פחות נזרק היום, הרבה יותר זהיר, עדיין פוחד לבצע תנועות חדות ובאופן כללי אני רוקד קצת אחרת".

לאור ושינפלד ולוי. הצמד הפך לטריו

כשדרמת חייו של בן זוגו התרחשה בברזיל, אורן לאור היה בארץ. הוא החליט לא לחכות לטיסה הישירה שיוצאת אחת לשבוע מישראל והקיף את העולם במסע שעבר בפריז ובמדריד בדרך אל היעד. "הייתי בטירוף", הוא נזכר, "לא ידעתי מה קורה. לא נתנו לי לדבר עם ניב. זה יום שאני פשוט רוצה לשכוח".

שנה אחרי האירוע ובעקבותיו נוצר "על החיים ועל המוות", ערב דואטים על זוגיות. "הרגשתי שאני חייב לחזור לבמה", אומר שינפלד, "מבחינת קואורדינציה היה לי קשה מאוד, אבל פשוט הייתי צריך לדעת שאני מסוגל. אחר כך לקחתי פסק זמן ורק אחרי חצי שנה חזרתי לרקוד".

את היצירה "קו-וריאנס", שבמהלכה נפצע, הוא חזר לבצע רק לאחרונה, למורת רוחו של בן זוגו. "אני חושב שבשביל אורן זה מפחיד לראות אותי מבצע את העבודה הזו", הוא אומר. לאור מתריס כקונטרה: "תרגיע, אתה סתם רוקד פחות יפה".

שינפלד, מוחל על כבודו ועונה: "אני מניח שאני נראה פחות טוב. אני לא מרגיש אותו דבר. יש לי מזכרות מהאירוע הזה, אבל אני נהנה מהריקוד היום אולי יותר מפעם. הוא נובע ממקום אחר. העבודה שלי כיום היא פחות 'ריקודית', אבל היא מאפשרת לי לבחון את עצמי מול החיים". אורן שותק.

פה גדול וצורני

"פה גדול", היצירה החדשה של הצמד, יוצאת דופן על רקע הרפרטואר המשותף שלהם, גם מבחינת האסתטיקה וגם מהבחינה התנועתית. "יצאנו לטייל במקומות לא מוכרים וזה מפחיד", אומר שינפלד, "העבודות שלנו מאוד תיאטרליות, הפעם מדובר בעבודה צורנית".

למרות שמדובר בטריו, "פה גדול" החל בכלל כיצירת סולו לרקדנית קרן לוי. אחרי 13 שנים של חיים ועבודה באמסטרדם, החלו כאבי המרחק להכביד על לוי. באחת השיחות היא זרקה כפפה ששינפלד ולאור הרימו. "קרן גדלה בקיבוץ פרוד. אני גדלתי בחניתה. למדנו ביחד בתיכון והיא למעשה היתה זו שדחפה אותי לרקוד. בגללה לקחתי את שיעורי הריקוד הראשונים שלי בגעתון. כשנוצר חלון הזדמנויות לעבודה ביחד, פשוט נשאבנו פנימה", מספר שינפלד.

הקיבוץ פוגש את פינה באוש

העבודה, למרות ההקשרים הלוקאליים, יוצאת מעבר לכחול-לבן, כשאת הנוסטלגיה החליף המבט המפוכח, את הרומנטיקה סביב מיתוס הקיבוץ החליפה ביקורת על מחיקת האינדיבידואל, ואת בגדי החאקי החליפו בגדים מסוגננים.

"זה הקיבוץ פוגש את פינה באוש", צוחק לאור. הפסקול מנגן ברקע את המנון חטיבה 7 של חיל השריון במלוא הפאתוס וגם בזה יש אמירה. "זו מוזיקה שאת רוצה להתערבב בה, ללכת בעקבותיה, לתת לה לקחת אותך איתה", אומר לאור, "המוזיקה מייצגת דיסוננס, כי מצד אחד את רוצה להיבלע בתוכה, ומנגד, אם את אדם מפוכח - את מבינה את ההשלכות".

אז הקולקטיב הישראלי הוא רע מיסודו?

"גם וגם. עובדה שהוא גורם לך לרצות להיות חלק ממנו, אבל גם לברוח ממנו כדי לנשום".

גם תהליך היצירה היה כזה שהקולקטיב חנק בו את האינדיבידואל. התחלתם כסולו ויצא טריו

שינפלד: "זו שאלה שהיתה כל הזמן תלויה בסטודיו. אנחנו נותנים לקרן מקום בינינו, אבל גם חונקים אותה. אנחנו רוצים לשרת אותה ולעטוף אותה בדאגה, אבל יש לזה מחיר. אין לנו בעיה שתעסוק בשלה, כל עוד זה בדרכנו. זה מגונן, אבל גם מוביל ומכתיב. זה רך ועוטף בצמר גפן, אבל בו זמנית גם שולל עצמאות. הדואליות הזו היא הסיבה שהרבה אנשים שבוחרים לצאת מהמסגרת מרגישים בודדים".

למרות הביקורת, בעבודה שלהם אין טובים ורעים. "החיים בשחור ולבן לא מעניינים אותנו, ולמרות שאנחנו

יודעים שמסגרות יכולות לכפות את עצמן, לא רצינו להציג את האינדיבידואל כקורבן", אומר לאור, "זו בחירה שלך להיות חלק או להתרחק מהקבוצה, להתנדנד בין קרוב לרחוק או להידרס על ידי המאסות".

לאור מוסיף: "גדלתי בעיר ובשבילי הקיבוץ סימן ערכים, מוסר וליברליזם, אבל מהסיפורים של ניב הבנתי שלהיות הומו בקיבוץ היה רחוק מלהיות פיקניק. כל חריגות לא התקבלה בעין יפה, כי הליברליזם עבד רק עבור אלו שהיו כמו כולם".

לאור מסתייג ומוסיף שלא הכל שחור, אבל זו לא המציאות המושלמת שמנסים להראות לנו: "בנו לנו מיתוס לאומי שהוא כל כך גדול שרוב האנשים רוצים להיות חלק ממנו. אלה שלא - משלמים מחיר. אומרים לנו כל הזמן שאנחנו חלק מעם ישראל, שזה מונח קצת מוזר לי. מה ביני לבין עינב בובליל שגם היא עם ישראל?"