בול בפוני

אנגליה המציאה את הכדורגל. את זה כל ילד יודע. ובאופן טבעי, הרבה מאוד שנים האמינו האנגלים שהם גם הכי טובים בזה. עד כדי כך טובים, שכל הקטע של כדורגל בינלאומי לא ממש עניין אותם עד אמצע שנות ה־50 - כמעט 100 שנה אחרי שהספורט עוצב במתכונתו המודרנית.

כשהטורניר הראשון של הגביע העולמי התקיים ב־1930 באורוגוואי, האנגלים אפילו לא דיברו על נסיעה לדרום אמריקה. האמת? הם אפילו לא ממש ידעו שהטורניר מתקיים. גם כעבור ארבע שנים, כשהמונדיאל השני נערך באיטליה, האנגלים לא טרחו להתעסק איתו למרות הקרבה הגיאוגרפית. בכל הקשור לנבחרת הלאומית הם התמקדו בדבר החשוב היחיד מבחינתם: אליפות בריטניה, אותו טורניר שהתקיים במשך עשרות שנים בכל קיץ בהשתתפות אנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד. זה לא שאנגליה לא קיימה משחקי ידידות מול הנבחרות מהקונטיננט; משחקים כאלה בהחלט נערכו, וברחבי הממלכה הבינו לא מעט אנשים שמשהו מרתק מתרחש מעבר לתעלה. רק שזה לא שינה את הקונספציה של "אנחנו המצאנו את זה, אנחנו הכי טובים בזה".

הכי טובים או לא, בחצי הראשון של המאה הקודמת לא היתה דרך אובייקטיבית לקבוע מי הקבוצות הטובות ביותר ברמה הבינלאומית. משחקי גביע אירופה לקבוצות החלו רק באמצע שנות ה־50, ואליפות אירופה לנבחרות נערכה בפעם הראשונה רק ב־1960. טורניר הכדורגל האולימפי אמנם שימש בראשית המאה מין אליפות עולם, אבל ארבע הנבחרות הבריטיות לא השתתפו גם בו: מבחינת הוועד האולימפי הבינלאומי קיימת רק ישות מדינית אחת, והיא בריטניה הגדולה. זאת הסיבה שמאז 1912, כשבריטניה ניצחה את דנמרק 2:4 בגמר אולימפיאדת שטוקהולם, לא היה יותר ייצוג בריטי במשחקים האולימפיים (למעט באולימפיאדת לונדון 1948, כשהמדינה המארחת היתה מחויבת להציב נבחרת כדורגל).

למען הסדר הטוב נזכיר שאנגליה, כמו שלוש ההתאחדויות הבריטיות האחרות, פרשה מפיפ"א ב־1928 וחזרה להיות חברה בה רק ב־1946, בתום מלחמת העולם השנייה. הסיבה הרשמית לפרישה מהתאחדות הכדורגל הבינלאומית בשנות ה־20 היתה מחלוקת סביב ההגדרות "כדורגל מקצועני" ו"כדורגל חובבני", אם כי בפועל האנגלים פשוט לא ספרו את האירופים ולא הבינו מה פתאום הם מנסים להתערב להם בעניינים.

לקח עוד כמה שנים טובות עד שהאנגלים שינו את התפיסה. זה קרה בגלל נבחרת הונגריה, שהגיעה בנובמבר 53' למשחק ידידות בוומבלי - ופשוט קרעה את המארחת 3:6. זאת לא היתה רק התוצאה, אלא גם ההבדלים התהומיים בין שתי הנבחרות. ביכולת הטכנית של השחקנים, באלמנטים הטקטיים, בתפיסה הכללית של המשחק.

ההפסד להונגרים היה אחד הרגעים המכוננים בהיסטוריה של המשחק, ולבטח בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. זה היה הרגע שבו נפל האסימון; הרגע שבו הקהל האנגלי, התקשורת האנגלית וכל מי שהיה שבוי בקונספציה הנושנה ההיא הבין שהכדורגל האנגלי נותר מאחור. בנקודה הזאת קלטו פתאום האנגלים שהבני זונות שינו את החוקים, רק שכחו לעדכן אותם.

כלומר, לא לגמרי. כבר שלוש וחצי שנים לפני כן חטף הכדורגל האנגלי כאפה מצלצלת, שכנראה לא ממש הצליחה להעיר אותו.

הגענו, אפשר להתחיל

מעשה שהיה: ב־1950 החליטה פיפ"א לקיים את המונדיאל הרביעי בברזיל, אחרי הפסקה ארוכה של 12 שנים סביב מלחמת העולם השנייה. לראשונה הוזמנו הנבחרות הבריטיות להשתתף בחגיגה הגדולה, ואפילו נענו בחיוב. אלא שבמקום לשחק בבתי מוקדמות נפרדים החליטה פיפ"א ללכת לקראת הבריטים וקבעה שהטורניר השנתי שלהם ישמש בית מוקדם, ושתי הנבחרות שיסיימו ראשונות בטורניר ייסעו לברזיל. רק מה, לסקוטים היה תנאי: הם הודיעו שייקחו מטוס לברזיל אך ורק אם יזכו באליפות הבריטית. מה הרציונל? ובכן, הם הניחו שהנבחרת שתסיים ראשונה באליפות המקומית תזכה כנראה גם באליפות העולם, ופדיחה לצאת לטורניר בדרום אמריקה כסגנית לאלופת העולם שבדרך.

כמו תמיד, המשחק האחרון והמכריע של אליפות בריטניה היה המפגש בין אנגליה לסקוטלנד. שתי הנבחרות הגיעו למשחק באיצטדיון האמפדן פארק בגלזגו בשוויון נקודות, כלומר מי שתנצח תזכה בתואר. ביציעים לא הבינו אוהדי שתי הנבחרות על מה המהומה; בעיניהם זאת היתה אנקדוטה ולא יותר, מין בונוס נחמד. מה שהיה חשוב באמת זה מי תיקח את אליפות בריטניה. בסוף נגמר 0:1 לטובת אנגליה. הסקוטים הודיעו שהם נשארים בבית. 

באמצע יוני 1950 יצאה הנבחרת האנגלית לברזיל. למרות שהיא נחשבה לאחת משתי הפייבוריטיות לזכייה בגביע העולמי - השנייה היתה המארחת - זה היה מסע אל הלא נודע מבחינת השחקנים האנגלים. זה התחיל בקהל הדרום אמריקאי, שעליו הם שמעו סיפורי אגדות מסמרי שיער: "זה היה ממש פחד מוות", סיפר המאמן וולטר ווינטרבוטום. "היו שחקנים, בעיקר הצעירים, שחששו לנסוע רק בגלל העניין הזה של הקהל המטורף. רק מי שביקר שם קודם לכן ידע שמדובר בסך הכל באוהדים שבאים לאיצטדיון כדי ליהנות".

טום פיני, אחד הכוכבים הגדולים של הנבחרת האנגלית, סיפר ש"הכל היה מוזר, אבל גם מרגש. ידענו שאנחנו הולכים לשחק מול הנבחרות הטובות בעולם, רק שלא ידענו עליהן הרבה. למשל, מעולם לא ראינו את הברזילאים משחקים. שמענו על היכולות הווירטואוזיות שלהם, אבל מעבר לזה לא ידענו עליהם כלום. כולנו היינו בהלם כשלקחו אותנו לראות את משחק הפתיחה של ברזיל".

ההלם נבע לא רק מהיכולת של הברזילאים, שהביסו את מקסיקו 0:4 במשחק הפתיחה, אלא בעיקר מהאיצטדיון. זה היה המשחק הרשמי הראשון שהתקיים במה שזכה לשם "הפלא השמיני של העולם" - איצטדיון המראקאנה החדש -שנבנה במיוחד לכבוד המונדיאל והכיל 200 אלף מקומות ישיבה, פי שניים מאיצטדיון וומבלי.

צריך לזכור שהאנגלים לא התכוננו באופן מיוחד לקראת המונדיאל, לא פיזית ולא פסיכולוגית. הם נפגשו בשדה התעופה וטסו לברזיל שלושה ימים לפני פתיחת הטורניר (הברזילאים, לשם השוואה, עזבו את הקבוצות שלהם חודשיים לפני שריקת הפתיחה ונכנסו למחנה אימונים רצחני). במקום לשכן את השחקנים במלון מבודד, עם מתקני אימון נגישים, הרחק מהמעריצים ומהתקשורת המקומית, ההתאחדות האנגלית שיכנה את הנבחרת באחד ממלונות הפאר במרכז קופקבאנה בריו דה ז'נרו, באזור הכי תיירותי של העיר. כאמור, לא פיזית ולא פסיכולוגית.

על הכנף: אהוד ברק

אלף ראמזי, אז המגן הימני ו־16 שנים אחר כך המאמן שהוביל את אנגליה לזכייה היחידה שלה בגביע העולמי, אמר: "הייתי מעדיף אם היינו נוסעים לברזיל שבועיים מראש, מתרגלים למקום ולמזג האוויר, ומקיימים כמה משחקי ידידות". היום זה נשמע כמו הדבר הטבעי לעשות, אבל אנחנו מדברים על 1950. רק כדי לסבר את האוזן על ההבדלים, מאמן אנגליה אפילו לא היה קובע את הרכב הנבחרת: ווינטרבוטום היה אחראי לצוות המאמנים ולקביעת הטקטיקה, אבל את ההרכב לכל משחק היתה קובעת ועדה מיוחדת מטעם ההתאחדות. בזמנים ההם עוד לא היה אפשר לבצע חילופים במהלך המשחק, מה שגורם לשיטה הזאת להישמע אפילו עוד יותר מטופשת. כך או כך, הנקודה היא שאנגליה פשוט באה לא טוב.

למרות הכל, כשהנבחרת האנגלית נחתה בריו בקיץ 1950 היא התקבלה ברעש וצלצולים. "מלכי הכדורגל", כינתה העיתונות הברזילאית את הכוכבים סטן מורטנסן, ווילף מאניון, טום פיני, הקפטן בילי רייט - וכמובן סטנלי מאתיוס, מי שנחשב אז לגדול כדורגלני תבל.

אנגליה הגיעה למולדת הקרנבל עם רקורד מרשים של 23 ניצחונות, שלוש תוצאות תיקו וארבעה הפסדים מאז סיום המלחמה. היא גם הוגרלה לבית קל יחסית, עם נבחרות צ'ילה, ספרד וארצות הברית. לכאורה לא היתה שום סיבה שהיא לא תמצא את דרכה לרבע הגמר. כולם ציפו לגמר הקלאסי - ברזיל נגד אנגליה - ולמעשה לא נלקחה בחשבון כמעט שום אפשרות אחרת.

פסים יש, כוכבים לא כל כך

המשחק הראשון של אנגליה היה נגד צ'ילה, שכל השחקנים בה היו חובבנים למעט אחד - ג'ורג' רובאלדו, ששיחק כמקצוען בניוקאסל האנגלית. למרות היריבה הנוחה התקשו האנגלים לשחק באוויר הדליל והלח, וניצחו רק 0:2 משערים של סטן מורטנסן ווילף מאניון.

המשחק השני, מול האמריקאים, היה אמור להיות טיול של אחר הצהריים בשביל הסופרסטארים האנגלים. נבחרת הכוכבים והפסים היתה אסופה של חובבנים, רובם מהליגה המקומית של סנט לואיס, וככה זה נראה. ב־15 השנים שקדמו למונדיאל היא ניצחה במשחק אחד בלבד; בהופעה האחרונה שלה בגביע העולמי, ב־1934, היא הובסה 7:1; ובמשחק ההכנה האחרון לקראת המונדיאל, איטליה דרסה אותה 0:9. לא להיט.

מי שחיטט בהרכב האמריקאי היה יכול למצוא מורה, נהג כרכרה, דוור, ואת החלוץ ג'ו גאיטיאנס, מהגר מהאיטי שנכשל בלימודי ראיית חשבון והתפרנס משטיפת צלחות במסעדה גרמנית בניו יורק. גאייטיינס היה אחד משלושה

 שחקנים שבכלל לא היו אזרחי ארצות הברית (יחד עם הסקוטים אד מקילבני וג'ו מאקה), אבל שיחקו בנבחרת על בסיס בקשתם לקבל אזרחות. הקשר וולטר באר היה מורה להתעמלות בבית ספר תיכון בפילדלפיה וכדורגלן חובב; כשקיבל את הזימון לשחק במונדיאל הוא הסכים בשמחה, כי "הבטיחו לשלם לנו 100 דולר לשבוע, כפול ממה שהרווחתי אז כמורה". אגב, מנהל בית הספר סירב בתחילה לאפשר לו להשתחרר מכמה שבועות של עבודה. הוא לא הצליח להבין מה זה בדיוק ה"סוקר וורלד קאפ" שעליו דיבר באר, אבל בסוף השתכנע.

למרות שוועדת ההרכב האנגלית החליטה לתת לסטנלי מאתיוס מנוחה במשחק מול אמריקה, לאף אחד לא היה ספק לגבי התוצאה הסופית. היו ספקות רק לגבי מספר השערים שאנגליה תבקיע. האווירה של כל הנוגעים בדבר היתה מבודחת: טום וויטאקר, מנג'ר ארסנל שנסע לברזיל כדי לראות את המשחקים מקרוב, שלח הביתה טלגרמה שהצהירה כי "ארצות הברית, עם יחס הימורים של 500 ל־1 לזכות בגביע, תהווה יריבת אימון טובה לאנגליה". המאמן האמריקאי ביל ג'פרי אמר כי הוא מקווה שההפסד לא יהיה "בתוצאה של קריקט". חלק מהעיתונאים האנגלים שנסעו לסקר את המונדיאל כתבו שכלל לא ידעו שבאמריקה משחקים כדורגל, או שיש להם נבחרת לאומית. ה"בלפאסט טלגרף" הגדיל לעשות, וכינה את הנבחרת האמריקאית A band of no-hopers.

אם בעיתונות האנגלית זילזלו באירוע, הרי שבצד השני של האוקיינוס האטלנטי בכלל לא שמעו עליו. חוץ מבני המשפחה של השחקנים וכמה עסקנים אפרוריים שעמדו בראש התאחדות הכדורגל של ארצות הברית, אף אחד באמריקה לא ידע על המשחק ולא חשב להתייחס אליו. למעשה, רק עיתונאי אמריקאי אחד הגיע לברזיל לקראת המשחק: דנט מקסקימינג מה"סנט לואיס פוסט דיספאץ'". אלא שהוא לא הצליח לשכנע את העורך שלו בחשיבות העניין, ונאלץ לשלם מכיסו על הנסיעה והשהות בברזיל.

בינתיים החליטו המארגנים הברזילאים שמשחק־האפילו־לא־אימון של אנגליה וארצות הברית לא מספיק מעניין כדי לבזבז עליו את פאר המראקאנה, והעבירו אותו לעיר בלו הוריזונטה, כ־600 קילומטר צפונית לריו. ראשי הנבחרת האנגלית לא אהבו את הרעיון, וכדי לתת לשחקנים הרגשה טובה יותר אחרי הנסיעה, החליטו שבמקום להשתמש בחדר ההלבשה הקטן באיצטדיון, הם יתכוננו בבית המלון הסמוך. למגרש הם הגיעו פחות מחצי שעה לפני שריקת הפתיחה.

האמריקאים האלמונים עלו לדשא בתחושה שאין להם מה להפסיד, והאמת היא שאחרי המשחק הראשון שלהם בטורניר - מול ספרד החזקה - הם הרגישו מצוין. הם הובילו 0:1 עד הדקה ה־75, ואז ספגו שלושה שערים מהירים והפסידו 3:1. ובכל זאת, לשחק נגד אנגליה היה סיפור שונה לחלוטין.

הארי קאיו, היום בן 82, היה המגן הימני של הנבחרת האמריקאית. "לפני המשחק", הוא סיפר פעם, "דיברנו ואמרנו שאם יהיה לנו משחק טוב ונצליח לגרום להם לעבוד קשה כדי לנצח אותנו, זה יהיה ההישג הכי גדול שלנו".

 השוער פרנק בורגי, שכבר חגג 84, הודה ש"התפללתי שאצליח לעצור אותם על ארבעה או חמישה שערים לכל היותר".

תחילת המשחק תאמה לציפיות המוקדמות. האנגלים הסתערו לעבר השער של בורגי המבוהל וטיווחו אותו מכל עבר. כבר אחרי 90 שניות החמיץ רוי בנטלי הזדמנות מצוינת. האמריקאים נלחמו כאילו החיים שלהם תלויים במשחק הזה, אבל זה לא ממש עזר מול העליונות הטכנית והפיזית הברורה של האנגלים. עד לדקה ה־12 נרשמו לא פחות משש בעיטות של האנגלים לעבר השער, כולל שתיים שנעצרו בקורות.

השוער האנגלי ברט וויליאמס נגע בכדור בפעם הראשונה רק בדקה ה־25, אבל זאת היתה התקפה אמריקאית ארעית. אנגליה המשיכה ללחוץ, והוסיפה להחמיץ. מורטנסן בעט פעמיים מעל המשקוף ממצבים נוחים וטום פיני נגח לחיבורים, אבל בורגי התעופף והדף לקרן.

ואז הגיעה הדקה ה־37. וולטר באר הגביה את הכדור מ־35 מטר לרחבה האנגלית, וכשוויליאמס הושיט את הידיים כדי לקלוט את הכדור, גאיטיאנס זרק את עצמו קדימה ונגח לרשת.

או מיי, זיינו אותנו

הקהל ביציעים של האיצטדיון הקטן לא ידע את נפשו מרוב אושר. האוהדים הברזילאים, שבאו לראות מקרוב את הכוכבים האנגלים המפורסמים, נהנו לראות את הנבחרת הכי אלמונית בטורניר מובילה 0:1. ולמרות תוצאת המחצית הסנסציונית, האנגלים לא נלחצו; לא היה להם ספק שבמחצית השנייה הם יסדרו את העניינים.

כשנותרו שמונה דקות לסיום וארצות הברית עדיין היתה ביתרון, הבלם צ'ארלי קולומבו גלש מאחור והכשיל את סטן מורטנסן על סף הרחבה. השחקנים האנגלים טענו שהעבירה היתה בתוך הרחבה, ודרשו פנדל. השופט האיטלקי ג'נרוסו דאטילו החליט שלא. "אם השופט היה מרחיק את צ'ארלי, לא היינו מתלוננים", אמר באר. קולומבו עצמו סיפר שהשופט חייך אליו ואמר לו "מצוין, מצוין".

בינתיים הגביה אלף ראמזי את הכדור החופשי, וג'ימי מאלן נגח לעבר השער. הכדור עבר מעל הראש של השוער בורגי והיה בדרך אל הרשת. חלק מהשחקנים האנגלים כבר חגגו כשבורגי שלח יד והדף את הכדור מקו השער. "האנגלים טענו שהכדור עבר את הקו. יכול להיות, אבל השופט חשב אחרת", סיכם באר את האירוע.

כשנשמעה שריקת הסיום היה הלם מוחלט בשני הצדדים. האמריקאים תפסו את הראש ולא יכלו לעכל את מה שקרה, וככה בדיוק גם האנגלים. רק האוהדים הברזילאים ידעו מה לעשות עם עצמם: הם פרצו למגרש והניפו את המבקיע ג'ו גאייטייאנס על הכתפיים כשהוא עטוף בדגל ברזיל.

אם השחקנים לא הצליחו להבין את ההפסד, זה עוד כלום לעומת העיתונאים. אחד מעורכי הלילה שקיבל את הודעת הטלקס קרוב לשעת הסגירה בלונדון וראה את התוצאה: "אנגליה 0, ארצות הברית 1", היה משוכנע שמדובר בטעות; למחרת בבוקר נכתב בעיתון שאנגליה ניצחה 1:10. בניו יורק לעומת זאת סירב עורך מדור הספורט של ה"ניו יורק טיימס" לפרסם את התוצאה, והסביר ש"זה לא מעניין אף אחד".

אז באמריקה אף אחד לא התייחס למשחק, ובאנגליה נטו לתרץ את התוצאה כתאונה. ובכל זאת, ב־80 שנה של מונדיאלים זאת עדיין נחשבת לסנסציה הגדולה מכולן - גדולה יותר אפילו מהניצחון של צפון קוריאה על איטליה ב־1966, שעליו דיברנו בפרק הראשון של הסדרה הזאת.

האנגלים הפסידו גם במשחק השלישי שלהם בטורניר בברזיל, הפעם 1:0 לספרד, וחזרו הביתה מוקדם מהצפוי. המזל היה שבאנגליה עדיין לא לקחו את הגביע העולמי ברצינות, ולכן הכישלון לא הוביל לחשבון נפש נוקב (זה קרה כאמור רק שלוש שנים מאוחר יותר, בהפסד להונגריה). עובדה: הכותרות הראשיות של מדורי הספורט מה־30 ביוני 1950 עסקו בעוד משחק שגרתי של נבחרת הקריקט.

גם בבית האמיצים לא עורר הניצחון הסנסציוני תגובות מיוחדות: כשוולטר באר חזר הביתה לא חיכה לו בשדה התעופה אף אחד חוץ מאשתו. אבל "מה שמוזר זה שאני הופך למפורסם יותר ככל שאני מזדקן. ככל שהשנים חולפות, הסיפור נהיה גדול יותר. בזמנו לא ממש הבנתי עד כמה הניצחון הזה היה גדול. גם אנחנו לא ממש ידענו מה זה הגביע העולמי. אבל משנה לשנה החשיבות של הניצחון הזה רק גוברת".

הפנסיונר וולטר באר עדיין מקבל כיום, 60 שנה אחרי המשחק הגדול של חייו, מכתבים מכל רחבי העולם; הרבה אנשים עוד תוהים מה עלה בגורלו של מבקיע השער המפורסם ביותר בהיסטוריה של נבחרת הכדורגל האמריקאית. ג'ו גאיטיאנס כבר מזמן לא בין החיים. הבחור שחום העור, בן לאב בלגי ולאם מהאיטי שהגיע לאחר מלחמת העולם לניו יורק כדי ללמוד באוניברסיטת קולומביה, נכנס להיכל התהילה של הכדורגל האמריקאי למרות שמעולם לא היה אזרח האומה הגדולה.

אחרי המונדיאל בברזיל ניסה גאיטיאנס את מזלו בצרפת. הוא חתם על חוזה מקצועני בראסינג קלוב, לפני שחזר להאיטי ב־1954 והספיק לשחק פעם אחת גם במדי הנבחרת המקומית. ביולי 1964, כשהיה בן 40 וכבר החזיק רשת של מכבסות, עצרו אותו אנשי הטונטון־מאקוט, המשטרה החשאית האכזרית של שליט האיטי דאז, פרנסואה "פאפה דוק" דובאליה. איש לא ראה אותו יותר.

כמה חבל שגאיטיאנס לא יזכה להגיע למונדיאל הבא בדרום אפריקה: 60 שנה אחרי ההפתעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הגביע העולמי, נבחרות אנגליה ואמריקה ייפגשו שם פעם נוספת. ב־12 ביוני, היום השני של הטורניר, השתיים יתמודדו באיצטדיון רויאל־באפוקנג ברוסטנבורג בפתיחת משחקי בית 2.

ארצות הברית היא כבר לא נבחרת של כלומניקים. כמו שכתב איציק שאשו בגיליון זה, כדורגל גברים הוא עדיין לא ענף ספורט מרכזי באמריקה, אבל לנבחרת הלאומית יהיה מה להציע הפעם. ובניגוד לימים האדישים של 1950, בקיץ הקרוב ילוו אותה גדודים של אנשי תקשורת. אבל מה שלא יקרה ביוני 2010 - ולא משנה איך יתפתח המשחק ומה תהיה התוצאה בסופו - שום דבר לא יוכל להתקרב אפילו לסיפור הפנטסטי ההוא שקרה באמת ב־29 ביוני 1950.