המשרד ללא עישון - אבל המעשנים ניצחו

זו היתה מלחמת אחים לתפארת. הרבה אידיאולוגיה, תחושת צדק ובעיקר הרבה אקשן. היינו חבורה של לוחמים למען איכות הסביבה. לחמנו באחינו- אוייבינו המעשנים שזיהמו לנו את המשרד בעשן הסיגריות.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה  
• הפרק הקודם: הבוס רוצה שנחשוב מחוץ לקופסה, רק הפוך
  

ד' הייתה מריחה מישהו עם סיגריה ניכנס לבניין ועטה עליו עם המבט מזרה האימים שלה. ר' היה נאבק במעשנים שהיו רק "קופצים לרגע למדפסת עם סיגריה", א' נלחם במעשנים "המתחשבים" שהיו מחזיקים את היד עם הסיגריה מחוץ לחדר. אני עצמי זכיתי לדקות התהילה שלי כאשר כיביתי במו ידי סיגריות ללקוחות, במאים ושאר שליחי האל, שישיבה בחדר סגור עם הרבה אנשים תמיד עוררה בהם איזה צורך עז לסיגריה.

האוייב הובס

כן, אלו היו ימים, היינו יפים, צודקים, ובריאים. היה לנו בשביל מה לקום בבוקר. אך ימי המאבק עברו חלפו ואין לך דבר נורא יותר מחלום שהתגשם. האויב הובס. הוא כבר לא משחק באופן מתגרה עם קופסה סיגריות שלו, לא פותח חריץ בחלון להראות התחשבות. האויב פשוט איננו. אפשר לשוטט במסדרונות בלי להחנק, אפשר לחזור הביתה עם בגדים לא מסרחים ולא צריך לקום מהכסא כנשוך נחש בכל פעם שאיזה מעשן עובר במסדרון.

האויב הובס? כן? אז למה לעזאזל הוא לא נראה ככה? שעת צהרים. אני יושב לי במשרד מול המחשב, העיניים אדומות, את הרגליים הפסקתי להרגיש כבר לפני שעתיים. לבקר בפינת הקפה, זה לא תענוג כזה גדול בשעה הזאת. שקט. אור הניאון המעיק מעניק אווירה מושלמת של חדר מתים. העפעפיים נופלים וקמים, נופלים וקמים. השעונים זזים באיטיות מדהימה.

מצד שני, נדמה שכל חברי לעבודה המעשנים דווקא די ערניים. הם קמים, הולכים, חוזרים, מדברים, צוחקים. אני מבין שהם גילו את סוד החיים ואם חפץ חיים אנוכי, אני חייב לגלות מהו. מהו אותו סוד שמשאיר אותם בחיים גם ברגעים קשים שכאלו? מאיפה המרץ הזה? מהיכן שמחת החיים הבלתי מוסברת? אני מחליט לעקוב אחרי אחד מהם.

אני פוסע בעקבותיו, הוא אוסף איתו עוד כמה חברים וחברות מהחדרים הסמוכים ויוצאים מהמשרד. הם פונים למעלה המדרגות בואכה גג הבניין. אני מחכה דקה ופותח את דלת הגג.

יקום מקביל - למעשנים בלבד

אור שמש מכה בי בפנים. כל החברים והחברות יושבים זה לצד זה, צופים בנוף, משתזפים בשמש, מדברים ומצחקקים. כולם משוחררים, נחמדים ומסבירי פנים. הגעתי ליקום מקביל. כל אותם עובדים חיוורים, שקטים ולחוצים מלפני עשר דקות הם עכשיו נערי שעשועים שזופים וקולניים, וזה כולל את המנהל הלחוץ שלי, שמסתובב משוחרר למדי בין העובדים ומפזר בדיחות וצ'אפחות כאחד האדם.

כן, היקום המקביל הוא פינת עישון. אני אמנם לא מעשן אבל אין סיבה שגם אני לא איהנה מהחגיגה. אך הנה מתקרב אלי הבוס, אני שולח מהר יד למאפרה הסמוכה ולוקח לי סיגריה. הוא טופח על גבי ושואל לשלומי. אנחנו סחבקים.

הוא אומר שהוא לא ראה אותי כאן אף פעם ושהוא חשב שאני לא מעשן. אני מרגיע אותו שאני גומר חמש קופסאות ביום וזה עוד ביום שאני חולה. הוא שואף את עשן הסיגריה שלו אל ריאותיו. אינסטינקטיבית אני עושה אותו דבר ומתחיל להשתעל כמו משוגע.

נחשפתי. אני חוצן. "לא מעשן" בלב פינת העישון. אני מגורש מגן העדן בבושת פנים וחוזר למחשב. פותח חלון בוהה ותוהה: למה לא מזהירים שגם הימנעות מעישון מזיקה לבריאות? קולו של הבוס שלי קוטע את מחשבותיי:

 "אתה באת לכאן לעבוד או לצפות בנוף?".

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר, בדוא"ל .