השטחים ממשיכים לבעור - בגלל הפסולת

שטחי יהודה ושומרון (ובל נשכח את עזה) הופכים אט אט לאזור אסון אקולוגי. לצערי זו ההגדרה הטובה ביותר לחוויות שחוויתי ולמראות שראיתי בעקבות שירות מילואים באזור בית לחם.

אין הר או שביל שאינו מסתיים בערמות ענק של פסולת בניין, אסבסט, צמיגים או סתם זבל, ואין כפר אשר עננת עשן רעילה לא מתמרת מעליו באופן קבוע. הניגוד אשר קיים בין ההתנחלויות המצוחצחות למשעי לבין הררי הזבל בכל פינה ביתר השטח הוא מבהיל.

מדינת ישראל היא הריבון בשטחי יהודה ושומרון וככזה היא נכשלה כשלון חרוץ בכל האמור לטיפול במפגעי איכות הסביבה. כשלון זה, כמו טבעם של מפגעי איכות סביבה, אינו יודע גבולות וגם אנו בישראל סובלים מכך לא מעט.

חשוב שאקדים ואציין כי ייתכן שהממצאים אותם גיליתי אינם משקפים באופן מובהק וסטטיסטי את המצב בכל רחבי השטחים, אבל יש לי תחושה חזקה שברוב המוחלט של המקומות המצב יותר דומה מאשר שונה.

הכניסה והיציאה לשטחי יו"ש נעשית באמצעות מעברי גבול הממוקמים בכבישים. במעברים אלו עושים מאמץ גדול לבחון כל רכב אשר יוצא מהשטחים לעבר ישראל; כל רכב נעצר ונבדק. אך להפתעתי גיליתי שלא כך בכיוון ההפוך. אמנם יש שלט גדול של המשרד להגנת הסביבה המזהיר מיצוא של פסולת לשטחים, אך בפועל לא מתרחש שם דבר ומאות משאיות נכנסות באין מפריע מישראל לשטחים. חלק מהמשאיות הללו נושאות פסולת בניין וסוגי פסולות אחרים.

למרות שיש תקנות ואיסורים, בסופו של דבר אין שום דבר שעוצר קבלן פינוי ישראלי מלקחת את הפסולת שאסף לאיזה כביש צדדי בשטחים ולפרוק שם את תכולת משאיתו ללא הפרעה. אני אישית ראיתי משאית בעלת לוחית זיהוי צהובה פורקת פסולת בניין בכפר חוסאן.

אתר הטמנה אחד גדול

מכיוון שבשטחים הנושא כלל אינו מוסדר, האזור כולו הפך לאתר הטמנה אחד גדול. בכל פינה, בכל שביל, בכניסה לכל כפר נערמות הערמות באין מפריע ללא כל פעילות של אכיפה או בניית אלטרנטיבה לנושא. אחד המקומות הבולטים שם חזיתי במפגע במלוא תפארתו היה אזור מנסרות השיש סמוך לכביש המנהרות.

אין מלים אחרות לתאר זאת: מדובר באזור אסון אקולוגי. שטחים שלמים שהיו פעם מרחבים ביולוגיים ייחודיים הפכו למרבצי פסולת ענקיים מלאי אבן ושאריות שיש. הפסולת המושלכת בשטח פולטת שלל חומרים רעילים לסביבה, למשל כאשר גשם שוטף את חומרי הבניין ומחדיר אותם למי התהום - מים שגם ישראלים וגם פלסטינים שותים מהם.

התנהלות זו פוגעת בישראל גם משום שהיא מעכבת את קידום מערך המיחזור של פסולת הבניין. כאשר החלופה לטיפול בפסולת הבניין היא חלופת האפס (כלומר אפס שקלים שעולה לקבלן להשליך את הפסולת מאחורי הקו הירוק) אז ברור שכל פתרון או היטל הטמנה שתטיל הממשלה סופם להיכשל.

עוד בנושא:

• חוזרים לסורם: ישראלים מבריחים פסולת לשטחים
• מחקר: רק אחד מאלף משליכי פסולת בניין נתפס
• חוק חדש: צילמת משליך פסולת שהורשע - תקבל פרס
• מחאה פלסטינית: הכיבוש מזהם את השטחים
  

וכאילו שלא מספיקות ערימות הפסולת, באחד מהסיורים אף גיליתי ערמות של לוחות אסבסט שבורים. סביר להניח שזהו אינו המקום היחיד בו מושלכים לוחות כאלה בשטח. בישראל הפרוצדורה לטיפול בחומר המסוכן הזה מורכבת ביותר וכללי ההטמנה שלו הם מחמירים ביותר, מחשש שסיבים דקיקים שלו יתעופפו באוויר, יחדרו למערכת הנשימה ויגרמו למחלת ריאות קשה. אבל חמש דקות נסיעה מכאן אפשר פשוט להשליך את לוחות האסבסט לוואדי הקרוב ולהיעלם מבלי שאיש ידע.

כשהר הפסולת גבוה מדי - שורפים

בכל הקשור לפסולת הביתית, ברחבי הכפרים הפלסטינים אין כלל תשתית של איסוף פסולת. לכל משפחה או חמולה יש את פינת הזבל האישית שלה וכאשר הערמה גדלה פשוט מציתים אותה. וכך, בכל רגע נתון מיתמרים ענני עשן מעל הכפרים ובתי התושבים. הזבל שנשרף מכיל פלסטיק למיניו כך שהוא פולט לאוויר גם דיוקסינים (רעלנים מחוללי סרטן).

גם אם המתנחלים סבורים שאין להם כל קשר עם שכניהם הפלסטינים (דבר שהוא די נכון לאור הפרדת מערכות הכבישים) אז מן הראוי שידעו שאותם דיוקסינים הנפלטים משריפות הזבל בבתיר, חוסאן, בית ג'אלה ובית לחם מגיעים גם לריאות של ילדיהם הגרים בשכונות הגבוהות של ביתר עלית וגוש עציון.

המצב בשטחי יהודה ושומרון רגיש ביותר ואני מודע היטב לטענות שמעלים הפלסטינים בהקשר הסביבתי האומרות שכל עוד שהסכסוך והכיבוש נמשך אי אפשר יהיה לטפל בשאר הסוגיות. אני אישית נתקלתי לא אחת בתשובות מסוג זה, אך הפער בין הנעשה בשטח היום לבין מה שמדינת ישראל יכולה לעשות בשטחים שבאחריות הוא עצום.

מציאות סביבתית כה קשה, המצויה במרחק כה קטן מאיתנו, ועם יכולת השפעה כה גדולה מצידנו מטילה לדעתי צל מוסרי כבד על ההצטרפות של ישראל למערכי ניהול עולמיים כמו ה-OECD.