לקחת פסק זמן: טיול משפחתי מסביב לעולם

"זה היה פשוט חלון הזדמנויות", משחזר איל פרי שנסע עם משפחתו לטיול סובב עולם שארך שנה. "הכל התאים: הילדים לא היו גדולים מדי ולא קטנים מדי. טל היתה בת שלוש והיתה כבר גמולה ומאוד עצמאית. נראה לי מסובך לצאת לטיול כזה עם טיטולים ומטרנות. עידו, שהיה אז בן 8 בכיתה ג', לא היה בשלב שבו מסובך להפסיד חומר לימודים וגם מבחינת הקריירות שלנו זה היה מתאים. מיכל קיבלה חופש מהעבודה ואני כעצמאי שעובד ביעוץ לאירגונים פשוט הפסקתי לעבוד. החלום היה טיול בנחת ללא לחץ של זמן. היה ברור שגם חצי שנה יכולה להספיק לנו אבל השכרת הבית שלנו היתה חלק ממימון הטיול והשכרנו את הבית לשנה. קנינו כרטיסי טיסה מסביב לעולם ויצאנו לדרך".

עידו ידע שיום אחד נגור בבית על גלגלים וההכנה, כך הוא נזכר, כללה שיחה עם משפחה שכבר עשתה טיול קארוונים וכן הזמנה של הקארוונים ביעדים השונים באוסטרליה וניו זילנד. "על החלק השני של הטיול בארה"ב לא התחייבנו כי באמת לא ידענו מה יהיה", משחזר איל. עיקר ההכנה היתה לוגיסיטית. קבענו תאריכים שבהם נעבור ממדינה למדינה. זה קצב שונה לגמרי לטייל כך; אתה לא מרגיש נורא אם פספסת יום".

 משפחת פרי: תומר, עידו, טל, מיכל ואיל

בשלושת החודשים הראשונים הם טיילו באוסטרליה, משם המשיכו לחודשיים ניו זילנד וקינחו בשלושה שבועות באיי פיג'י לפני שעברו לארה"ב. "שם לקחנו חופש מהקארוון. זו הייתה חופשת חופים אמיתית, שתיזכר כאחת התקופות היותר יפות בטיול. היו שם המון צעירים והילדים מאוד ניהנו להיות הילדים היחידים על החוף. שיחקנו המון כדור-עף וצללנו".

בחמישה וחצי החודשים הנותרים הם חצו את ארה"ב ממערב למזרח. "לאורך כל הנסיעה, כל הזמן, רכשנו דברים לקארוון והיה ברור שלא תמיד אפשר להמשיך עם הכל וצריך לזרוק חלק מהדברים: אופניים למשל, חכה וטוסטר. הציוד הכפיל את עצמו במהלך התקופה הראשונה וידענו שלפני הטיסה לארה"ב נצטרך לזרוק או למכור חלק מהדברים".

הקארוון, הוא מספר בגילוי לב, דורש כשלושה שבועות של הסתגלות. זה באמת סוג של סיר לחץ. אבל בתום פרק הזמן הזה כל אחד מצא את מקומו, את המגירה, את ארון הצעצועים, את הספרים. "בימים של שמש אין בעיה לצאת החוצה, אבל היו גם ימים של גשם שבהם היינו תקועים בחדר קטן של 12 מ' מרובע ואי אפשר לצאת. עידו (8) עשה שיעורים, טל (3) שיחקה בלגו ותומר שהיה בן חמש הכין חוברת הכנה לכיתה א'. אני כתבתי את הבלוג שתיעד את המסע שלנו".

 הילדים רבים ביניהם פחות מאשר בארץ

הכתבות הקודמות בסדרה:

• חופשה משפחתית בקארוון
• "נוסעת להודו. לא רוצה - אל תבוא"
  

זמן לזוגיות

מיכל מוסיפה שהם לקחו לטיול את כל משחקי הקלפים האפשריים. "הילדים היו בונים בלגו את מה שהם ראו בחוץ: לימוזינה, גן חיות. שיחקנו במי רואה אוטו כחול או אדום ושמענו המון דיסקים שהבאנו מהארץ".

כטיפ למטיילים היא ממציעה לקחת גם את כל פריטי החג והמועד כמו חנוכיה ונרות. בחנוכה אילתרנו חנוכיה ובסוכות מצאנו גזיבו וציינו בו את חג סוכות. כדאי להביא גם מתנות למארחים וחברים שפוגשים בדרך. מזכרת מהארץ יכולה מתנה יפה למארחים", ועידו מוסיף ש"ההמלצה שלו לילדים אחרים שנוסעים זה לקחת המון משחקים וגם כדור. זה מאוד חשוב".

 תומר: התכונן בטיול לכיתה א'

כל שבוע נראה אחרת

בשגרת הקארוון של משפחת פרי איל היה המורה לאנגלית ומיכל המורה למתמטיקה. הטיול שלהם, כך הם מעידים, היה מגוון והם שמרו על תקופות מתחלפות בין עיר לטבע, בין חברים לבין טיול עצמאי, כדי שלילדים יהיה מעניין ומגוון. "כל שבוע נראה אחרת".

מיכל אומרת שהניסיון הזה לימד אותם "שאפשר לשבת בארוחת ערב ולדבר וגם היום אנחנו לא עונים לטלפונים בארוחה המשפחתית. אם הצלחנו להסתדר שנה בלי טלוויזה, אנחנו יכולים להסתדר כאן בלי כבלים וגם היום אנחנו אוהבים לשבת בגינה ולא לעשות כלום". איל אומר שלא צריך לחפש בטיול כזה סימנים של חוויה הרת גורל שמשנה את המשפחה. זו חוויה טובה ומשמעותית, אבל זה לא בהכרח הופך את כל מה שהכרנו עד אז".

היום, גם לאחר שנולדה שחר (8 חודשים) הם לא חושבים על נסיעה נוספת כזו. "זה היה חלום שהגשמנו וזה מיצה את עצמו", אומר איל. "לקראת סוף הטיול הילדים כבר מאוד התגעגעו הביתה. הם כבר רצו לחזור ולא עניין אותם שום דבר. אני היחיד שעוד התתלהבתי. בסוף היינו שבוע בוושינגטון ושבוע בניו יורק. לקחתי אותם לראות את פסל החירות. הם אמרו: 'טוב זה הפסל. יופי בואו נלך לאכול גלידה'. היה להם כבר עומס ועידו רצה מאוד לחזור לחברים שלו. הוא היה מפנטז איך הוא יעלה על האופניים וירכב מחבר לחבר. הייתה לו תכנית ברורה".

 טל: לא הכירה שום חיים אחרים

עם החזרה, הילדים השתלבו מחדש בקלות בקבוצת החברים שלהם בישוב צור משה בשרון. תומר נכנס בקלות לכיתה א', "אבל לקח לשניהם כמה חודשים להבין שככה מתנהלים החיים האמיתיים, שיש מסגרת. הקושי לא היה מבחינת חומר הלימוד, אלא יותר עם ההתארגנות מסביב", מסבירים איל ומיכל.

את הבלוג שבו תיעדו את הטיול שלהם הם כרכו לספר והילדים שזוכרים היטב, נהנים לשוב ולהסתכל בתמונות. "עם החזרה עידו הכריז שהוא לא יוצא מהארץ. לטל הקטנה היה שוֹק רציני. מאחר והיא לא זכרה כמעט את אורח החיים הקודם שלנו, כשנכנסו בחזרה לבית שלנו היא שאלה 'של מי הבית הזה?' 'של מי כל הדברים האלה?' היא הייתה בהלם טוטאלי. שנה מהחיים של ילדה בת שלוש זו תקופה משמעותית. פתאום היא ראתה שאנחנו במקום שבו כולם מדברים עברית. לא רק אנחנו. נחתנו בארץ בחופש הגדול, כולם שאלו אם עכשיו היא רוצה ללכת לגן ולאיזה גן ומתי היא תלך והיא בכלל לא ידעה מה זה גן", מספר איל.

הוא מעיד שלא היה משנה שום דבר בטיול שלהם. "לא הייתי מקצר או מאריך. בכל מקרה אני ממליץ לעשות את זה, לקחת את פסק הזמן, להתנתק. הכל מחכה עד שחוזרים. לא משנה היעד. לצורך העניין, התנתקות יכולה להיות גם בבית בגליל אם לא פותחים טלפון".

• משפחות שרוצות לספר את סיפור טיולן מוזמנות לכתוב לנו לכאן .