בשביל המעסיקים החיים נגמרים בגיל 50
הבוס הבטיח, אך העדיף לפטר אותי מלהעלות את שכרי. עכשיו, בגיל 55 אני מתוודעת ללשכת התעסוקה ופוגשת שם עוד אנשים מ"מודל מיושן". כך גם השיחה האחרונה שהייתה לי עם מעסיק הסתיימה ב"מהי שנת הלידה שלך?". ממשיכים לנסות
את הדרך ללשכת התעסוקה הכרתי לאחר התנערותם של בעלי החברה בה עבדתי מהבטחות שניתנו לי. הם העדיפו לפטר אותי במקום לתת את המגיע לי. מאז אני מתייצבת בלשכת התעסוקה. גילי "המופלג" (55) מקנה פה דווקא יתרון. זה אומר שאני מתייצבת רק פעם בחודש בלשכה, להטביע את האצבע שלי המזהה שזו אני על הלוח.
בינתיים, עד שיטביעו לי את האצבע לזיהוי, אני יושבת ליד זוג בתור המחכה, ושומעת מהם סיפור בדואט שמצניח את גלי האופטימיות של החשיבה החיובית. "אני עדנה", היא אומרת לי וחיוך רך על פניה. עדנה היא אישה קטנה ועדינת מראה, ומוטי הוא בעלה, שלמרות היותו חסון ושרירי, מוגבל בעבודות פיזיות וסובל תכופות מכאבי גב.
פסנתרנית ומטפלת בקשישים
שניהם בני 53. היא בעלת תואר במוסיקולוגיה שעבדה שנים רבות כמורה לפסנתר. במה הציעו לה לעבוד? בעבודות ניקיון. אחרי שעדנה הסבירה להם והתחננה ממש, כך היא מספרת לי, שהידיים שלה הן הכלי שלה לעבודה, וכל נזק שייגרם לידיה ישלול ממנה את היכולת לשוב ולנגן, נענו תחינותיה, ועדנה נשלחה לעבודה כמטפלת בקשישים. החלטה מוזרה, כי אין לה יכולת פיזית להרים קשישים ולרחוץ אותם.
גם מוטי בעלה גויס לעבודות ניקיון. לאחר שנים רבות כצלם עיתונות התפתחה אצל מוטי פריצת דיסק באחת החוליות בגב ורופא תעסוקתי של שירות התעסוקה קבע שמוטי מתאים בעיקר לעבודה בישיבה, בכל תחום ההולם את כישוריו, מחשבים, צילומים וכו'. כשנשאל על ידי המעביד במה עסק קודם. מוטי פירט בפניו את כישוריו הרבים, את עבודתו בעיתונות, ולא חסך גם את המגבלה הרפואית.
המעביד ענה לו ביושר: "צר לי, אדוני, אני לא מבין למה שלחו אותך אלי, ביקשתי בפירוש אנשים שעבדו בניקיון, ובעיקר לא אנשים משכילים, אני ציינתי זאת בפניהם. אין לי זמן ואנרגיה לטפל באנשים חסרי ניסיון, ועוד עם מגבלה פיזית כמו שלך, אני מקווה שאתה מבין אותי ולא כועס".
תמה החוויה החודשית ואני נכנסת לשופרסל דיל; מתבוננת בקופאיות שסופגות פניות מוזרות מגלים של אנשים, ושוב חשה את מעגלי האימה מתערבלים בי. יכול להיות שגם לי מצפה גורל דומה ואצטרך לעבוד ב"משהו" כדי לשרוד? האם ממעגל ההגשמה של מסלאו המפורסם, צנחתי לי לשלב הראשון בסולם?
איזה מודל את?
אני משתדלת לא לחשוב על זה ולא תמיד מצליחה. ככה זה כשכבר כחודשיים אני מעבירה קורות חיים במרץ רב והפעם היחידה שהתענינו בי, לא זימנו אותי לראיון, ולא שמעתי דבר. השאלה האחרונה שנשאלה בטלפון הייתה: "מהי שנת הלידה שלך?".
הזמן הרב שיש לי לקרוא מושך אותי אף הוא למחוזות דכאוניים מעט. מה לעשות, פרסומי מחקרים על כך שתחושת האפליה הגבוהה ביותר נמצאה בקרב מחפשי עבודה מבוגרים מעל גיל 45, לא עושה לי חם בלב. לפי נתוני השנה האחרונה חצי מאותם עובדים דיווחו שהם נתקלו בסירובים להעסיק אותם, שעל פי תחושתם קשורים לגילם. נו, לפחות אני לא לבד.
"נכון", אומרת לי דודה לורה מקנדה, בת ה-80 +. "המצב אופייני גם פה ובארה"ב לגבי דור הבייבי בומרס. כדאי לך להתפשר על עבודה. יש לך ילד בבית, ועוד מעט לא תקבלי "משכורת" מביטוח לאומי". יופי, אז לפחד ההישרדות נוסף קול חיצוני שאומר תתפשרי, תשלימי, תתכופפי, כולם עושים את זה.
הדודה הטובה "מסייעת" לתדלק את הביקורת שלי על עצמי: "את לא מספיק טובה, לא מספיק שווה, וכעת נוסף: לא מספיק צעירה. זה בוודאי לא עוזר. "התגלית של כל דור היא שהאדם יכול לשנות את חייו על ידי שינוי הגישה שלו ", אמר ויליאם ג'יימס - וצדק, אני מקווה. כי המשימה הנוכחית שלי היא להתמקד בדברים הטובים שיש בחיי. המשימה שלי היא לאהוב את עצמי בזכות מי שאני. כמו שאני. מה שאני. משהו שמזמן לא יצא לי לעשות.
אולי כך אראה איך ההזדמנויות תעסוקה חדשות נכנסות לחיי.
לכותבת, חני שקד, ניסיון עשיר בשיווק וניהול מוצרים בתחום הבריאות בחברות תרופות ותואר שני בהצטיינות במנהל עסקים. שקד גם מתקרבת לגיל 56, ומקווה שזה לא יימנע ממעסיקים לשלוח לה הצעות עבודה לדוא"ל: Shakedh13@012.net.il
לפנייה לכתב/ת 
