אבו סנאן: ערבים, נוצרים, דרוזים וגם נקודה יהודית

• מספר תושבים: כ-12 אלף.

• צפיפות: כ-1,800 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב).

• מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית.

• אחוז הזכאים לבגרות: כ-26% (הממוצע הארצי - כ-45%).

• השכר הממוצע: כ-4,400 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).

• גישה: מכביש 70 פונים מזרחה.

• טריוויה: בכפר ממוקם "מקאם אלנבי זכריה", המזוהה על ידי העדה הדרוזית כקברו של הנביא זכריה.

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

פינת המלחמה שלי

מספרים על שייח' חשוב שחי בראשית המאה הקודמת על גבעה קטנה מול הים התיכון וכונה אבו-סנאן, אבי השיניים, בשל החרב המשוננת שנשא בנדנו. "האיש הזה היה בן משפחה שלי", סיפר לי נואף עזאם, הגר בפסגת הכפר הנושא את שמו של אותו חד שיניים, והוביל אותי אל מרפסת הצופה אל עבר הרי הגליל העליון.

נואף ונשירח עזאם. קרובים של אבו-סנאן המפורסם (צילומים: יוסי יובל)

דגל ישראל גדול התנופף על המעקה. דגל שני התנוסס גבוה יותר על הגג. "הוא מונף כאן כל ימות השנה", הצהיר נואף בגאווה. "כשהוא נקרע, אני מיד מחליף אותו". נואף הוא אחד מ-3,000 הדרוזים החיים באבו-סנאן. כעת מניינם רק כ-25%, והם חולקים את הכפר עם כ-20% נוצרים ו-55% מוסלמים. הקיר המרכזי בסלון ביתו של נואף מכוסה בסמלים, בעיטורים ובתמונות שלו ושל בניו כשהם עוטים מדי צה"ל. "זוהי פינת המלחמה שלי", קבע וזיהה באצבעו את דמותו בצוות שחור-לבן של סיירת שקד בחזית המצרית במלחמת ששת הימים.

כשהדגל במרפסת של נואף נקרע מחליפים אותו מיד (צילומים: יוסי יובל)

הדרוזים שנתנו את קולם למרצ ולש"ס

משמאל לתמונות המלחמה ניצב בגאווה דיוקנו של השייח' אמין, מנהיג העדה המנוח, שנולד בכפר הסמוך ג'וליס. מימין ממוסגר מפתח העיר אשדוד שהוענק לאשתו נשירח, יו"ר עמותת הנשים הדרוזיות בישראל, על שיזמה משלחת נשים לחיזוק הנשים בדרום במהלך מבצע "עופרת יצוקה". בחדר הסמוך, ישן הבן הצעיר על מזרן פשוט, מגפי צבא מאובקים מונחים לצדו ומדיו פרושים על הספה.

"הצבעתי לליברמן", סיפר נואף בחיוך, "אבל יש אצלנו חבר'ה שהצביעו לכל המפלגות, ממר"צ עד ש"ס, והפנסיונרים הצביעו לגמלאים. רק למפלגות הערביות אף אחד לא הצביע".

טנדר קטן עצר למרגלות הבית. "לחם בלדי, לחם בלדי", כרז בלאל אלנאטור הישוב מאחורי ההגה. התקרבתי אליו, וריח של מאפה טרי עמד בחלל הרכב. אשה מבוגרת בלבוש מסורתי הגיחה מאחת הסמטאות, ובלאל שלף חבילת פיתות מהמושב האחורי והגיש לה. על המושב לידו היו מונחות פיתות עבות, פיתות דקות, לחמניות מערביות "להמבורגרים" (כפי שהסביר) ואפילו רוגלעך. ממש קיבוץ גלויות.

 "אני עובר עם האוטו בכל יום. יש אנשים שנוח להם לרדת אלי יותר מאשר ללכת למכולת. אם מישהו ישן כשעברתי, הוא מתקשר ואני חוזר", הסביר בלאל, ותחב לידי שקית עם חלה מתוקה, "שיהיה לדרך", פלט, ונסע לדרכו, משאיר אותי מהרהר מתי יגיע האוטו עם השוקו.

פיתות דקות, עבות או לחמניות "מערביות" להמבורגרים. "אוטו-לחם"

לוחם עם ביצים

כמה מאות מטרים במורד הגבעה פגשתי את מוחמד מלחם, עסוק בטיפול במדגרה שלו. "ביצה של תרנגול בוקעת אחרי 21 יום", הסביר בחשיבות, כשפתח בפני דלת של מקפיא ישן שהוסב לשמש כמדגרה. בתוך המקפיא מופקד מאוורר קטן על ערבול האוויר, צלוחית מים שומרת על הלחות ותרמוסטט מדליק ומכבה מערכת אורות כדי לווסת את הטמפרטורה. חלון מלבני שנחתך בדלת מאפשר תצפית לתוך המדגרה, אבל בעצם אין צורך בכך. המערכת משומנת, והבקיעה מובטחת אחרי 21 ימים. או שלא.

"ברווז זה 27 יום", הפגין מוחמד בטחון. "26", תיקן חבר מהכפר ירכא שישב בחצר. "האפרוחים חושבים שאני אמא שלהם והולכים אחריי לכל מקום", התגאה בפניי מוחמד, ששירת כלוחם מג"ב במשך 30 שנה עד שנפצע בלבנון. כמה מטרים משם עסקה אמו בהפשטת שלוש תרנגולות מנוצותיהן לארוחת הערב, וג'יפ כחול הגיח מהסיבוב ופרק חבית גדולה וכמה גזעי עץ בחזית הבית. "זה כדי לבשל בורגול" אמרו הנוכחים.

מוחמד מלחם והמדגרה המאולתרת. האפרוחים הולכים אחריו לכל מקום

שקל הדם - לחיים או למוות

בורגול, הסתבר לי, היא חיטה שיובשה שבוע ימים בשמש. כשמבשלים אותו בסיר גדול על מדורה, טעמו משובח יותר. "רְאֵה!" קרא מוחמד ופתח דלת של מקפיא שני בחדר סמוך, המשמש עדיין כמקפיא, שבקבוקי בורגול מסודרים בו על מדפים מרצפה עד תקרה. "כל שורה זה גרגרים בעובי אחר".

ליד המקרר הייתה מונחת קופסת עץ תמימה למראה, עם חור בקוטר של ראש ביצה מנוקב בתקרתה. מוחמד שלף אחת מן המדגרה, החשיך את החדר, הניח על הקופסא והפעיל אותה. אור פלאי נדלק בתוכה והאיר את הביצה. "אחרי חמישה ימים אתה מניח כאן את הביצה, ואם אין עיגול דם בקוטר של שקל, סימן שהיא ריקה" הסביר למראה המבט העירוני המשתומם שלי.

לך תראה את מקאם נבי-אלח'דר, הציע לי מוחמד לפני שנפרדנו, ושלח אותי לכיוון יאסיף, הכפר השכן. המשכתי לכיוון מערב במורד הגבעה ופגשתי בפינת הרחוב קבוצת ילדים: בנים ובנות במדי קראטה לבנים וחגורות חומות. "אנחנו נוסעים למחנה אימונים בעוספיה", הודיעו לי. "ביום שבת ייערך לנו מבחן חגורה שחורה".

"תעברו?" שאלתי.

"בטח", חייכו.

הלוחמות הקטנות. מתכוננות לקרב על החגורה השחורה בשבת

1,500 דוגמנים עם פיגורה של חזיר

חזרתי לכביש הראשי שמחבר את הכפרים אבו-סנאן ויאסיף, וצעדתי דרומה. כשחציתי את קו הגבול הבלתי-מסומן בין הכפרים, שלט גדול בעברית צחה - "בשר לבן" - בלם אותי. בתוך החנות הקטנה המתפארת בשלט, מאחורי דלפק נירוסטה רחב, עסק ריאד שחאדה בקיצוץ רגל חזיר לקוביות קטנות עבור לקוח יהודי.

"איזה חלק זה?" שאלתי.

"זה פולקע. הכי טעים" השיב ריאד. הקיר מאחוריו מעוטר בתמונות של החזירים שלו (1,500 מספרם) כשהם מדגמנים פוזות שונות. על קיר אחר תלוי פוסטר הולנדי, רציני, המפרט את עשרות זני החזירים השונים. הלקוח נטל את הבשר (25 שקל לקילו) והסתלק, וריאד הציע לי קפה שחור מתרמוס, והתפנה לעשן סיגריה.

ריאד שחאדה בהפסקת סיגריה, ברקע החזירים בכרזה ההולנדית

"אני קונה זרע הולנדי או גרמני", תיאר בפני ריאד בפרוטרוט כיצד הוא מזריע את הנקבות בעצמו. "משך ההריון הוא שלושה חודשים ו-25 יום. הנקבות מגדלות את הוולדות במשך חודש, ואחרי חמישה ימים הן שוב מוכנות", הרחיב.

"יעני, כמעט שלוש פעמים בשנה?" חישבתי באיטיות.

"לא, פעמיים. במס הכנסה כתוב פעמיים", הוא ביטל אותי.

"ולא היו לך אף פעם בעיות עם זה שאתה מוכר חזיר?" תמהתי.

"לא", השיב נחרצות. "מי שלא רוצה, שלא יאכל".

"אז העסקים טובים?" הקשיתי.

"אלחמדוללה, השבח לאללה", הוא חייך.

מכינים ארוחת שישי. אמו של מוחמד מלחם והילדים

מי יותר טעים?

המשכתי על הכביש הראשי לתוך כפר יאסיף, בתוך הבליל הבין-דתי הסבוך המקיים זה לצד זה כנסיות, מסגדים, ח'לוות (בתי תפילה דרוזים) ואפילו בית קברות יהודי עתיק, עליו שומרת כבר כמאה שנים, איך לא, משפחה נוצרית. המשכתי במסע לכיוון מקאם נבי-אלח'דר, אך עצרתי קודם להפיג את הרעב באחת משתי החומוסיות המוכרות של כפר יאסיף: החומוסייה של אבו-מאהר, המתגאה בחומוס צבר המבוסס על מתכון שלה.

"מי יותר טוב, אבו-מאהר או אבו-אדהם?", תקפתי ישירות, מבלי להזדהות כחסיד של המחנה השני.

"פעם היה אבו-אדהם, עכשיו אני המלך", קבע אבו-מאהר.

"אז מתי ייפתח הסניף הראשון בתל אביב?" התעניינתי.

"אני פתוח להצעות", ענה.

"אם אפתח סניף, תתן לי את המתכון?" התחלתי לחמוד.

"בטח" הוא חייך. "כל זכיין ישלם 100 אלף שקל", הוסיף, ופרץ בצחוק מתגלגל.

לכתבות קודמות "בשביל הדו-קיום":

• כפר קרע: על ערבסקה יהודית, גורל והרבה זעתר
• פרדיס: סושי, חומוס, מסגדים וגן עדן עלי אדמות
• טמרה: עזוב אותך מהמואזין, שב איתנו לקפה
• ג'סר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל
• סכנין: שיחות על אללה, אסלאם וכדורגל נשים
• רהט: ביקור בעיר הדרומית שאינה שוקת שבורה
• באקה אל גרבייה, העיר שחולקה לה יחדיו
• כדורגל בשילוב מצות: אום אל-פאחם שלא הכרתם
  

• תודה לדניאלה צ'סלו על סיועה בהכנת הכתבה
  
  בכתבה הבאה: המשך הביקור בכפר יאסיף, מקאם נבי אלח'דר, בית הקברות היהודי וכל נדרי הדרוזי
  

• לתמונות וכתבות נוספות של יוסי יובל