מלכת העברית

באופן מפתיע, אחד הדברים שמייחדים את דליה רביקוביץ' זה שהיא פשוט ידעה עברית שהתגלגלה על לשונה. השליטה בעברית של רוב משוררי העברית, כולל הנהדרים שבהם, היא מוגבלת. רביקוביץ' היתה משוררת שמחד העברית היתה לה שפת אם ומאידך משוררת ששלטה בשפת המקורות, בייחוד המקראיים שבהם.

רביקוביץ'. עברית יחד עם מקורות (צילום: שאול גולן)

אצל החלק הארי של המשוררים שקדמו לדליה רביקוביץ', כמו חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן ולאה גולדברג, העברית לא היתה שפת אם. על אברהם שלונסקי נהוג לומר שהעברית פשוט לא התיישבה לו. שלונסקי הסתדר עם העברית פחות מיתר משוררי דורו, אך גם באלו היתה ניכרת היעדר זרימה טבעית של השפה.

אין פלא, איפוא, שהם היטיבו לכתוב שירה מתובנתת וכזו שלשונה רחוקה מהלשון המדוברת. הם היטיבו להיות וירטואוזים בעברית וידעו פעלולים שאדם יודע בשפה שאינה דווקא שפת אימו ונשענו על הברקות של בעלי כישרון.

נתן זך ביקר את אלתרמן על חוסר האותנטיות של שפתו ועל המתכתיות שלה בביטויים כמו "שוקייך תהילה ללוטשי המתכת", "כי יפית מהדר פילים", "ינהמו לך דובי היער". הסיבה הראשונית לכך לא היתה שירתו הסגורה של אלתרמן, אלא דווקא שהעברית היתה לו שפה שנייה, מה שגם עודד אותו ואת בני דורו לכתוב שירה חרוזה ושקולה יחסית.

הפרשנות המוטעה למתכתיות של שפת אלתרמן הולידה גם מעבר חד מדי משירה חרוזה ושקולה לשירה חופשית, כשדגם מונופוליסטי אחד התחלף בדגם מונופוליסטי אחר. לכן, גם יש לברך על מהלכיה של קבוצת "הו!" המנסה להחיות גם את מודל השירה השקולה והמתובנתת, על אף שטרם צמחה מהתנועה הזו שירה גדולה.

ממשיכיה כתבו ישראלית

משוררים שעקבו לרביקוביץ לקו כבר בבעיה אחרת: הם היו משוררים נפלאים בישראלית, אך לא בעברית. בקיאותם בשפת המקורות היתה

מוגבלת, והדבר ניכר בשפתם. זך ודוד אבידן היו להטוטנים מעולים בלשון והיטיבו להתחכם. את השירה ההרמונית והמסודרת של אלתרמן הם החליפו בשירה פרועה וצורמנית.

ההתחכמות ומשחקי המילים תפסו אצלם מקום מרכזי בשירה: "מתה אישתו של המורה למתימטיקה שלי/ אבוי לאישתו של המורה למתימטיקה שלי/ אבוי למורה למתימטיקה שלי עצמו..."(זך), או "על החיוב ועל השלילה שבכל דמות נשית מועילה" (אבידן), "אנשים כמוני ולא כמוך הם הפוליטיקאים של הלשון" (אבידן).

גם כשזך כתב על התנ"ך, הוא כתב התחכמות יפה ועמוקה על המכתם התנכ"י: "לא טוב היות האדם לבדו/ אבל הוא לבדו בין כה וכה...". המשוררים בני זמננו עברו מן הוירטואוזיות הלשונית המתחכמת אל שפת הדימוי. כך הם אמני הדימוי כמו רוני סומק, היודע לפסל יצירות יפות מגרוטאות לשוניות, וגדול המדמים כיום בעברית, יובל גלעד. מסומק עד גלעד צמח כאן דור משוררי הדימוי, שבו ניתן גם למנות משוררים דוגמת עדי עסיס.

מי שהעברית היא שפת אימם וגם בקיאים בשפת המקורות הם משוררי "משיב הרוח", אלא שאלו מרבים לכתוב דווקא בשפה התל אביבית. מדובר למעשה במשוררים שחולמים על שפת הכרך הגדול, תוך שהם תופסים את העברית הקלאסית שלהם דווקא כפרובינציאלית.

שפת המקורות נבעה כשפת אם

לעומת אותם משוררים בני דורות שונים, אצל רביקוביץ' כאמור העברית התגלגלה על לשונה כשפת אם ובשליטה בשפת המקורות. כשהיא כתבה בשפת המקורות, ניכר היה שהיא נובעת ממנה כשפת אם. בניגוד למשוררים אחרים, רבדי העברית השונים מותכים בשפתה של רביקוביץ' כתרכובת. הדבר סייע לה לכתוב שירה לירית בעברית כזו שהתחכמות לשונית בוודאי אינה עיקרה.

רביקוביץ' השכילה לכתוב שירה שהיא מצד אחד חופשית ופתוחה ואינה כבולה למשקל ולחרוז, ומאידך היא שירה הרמונית. אבל כשהיא ניסתה לסטות מן התרכובת הלשונית שלה אל גודש בשפת המקורות כמקור ליגטימציה לשירה הפוליטית, גם היכולות השיריות שלה נסוגו.

היכולות הצורניות של רביקוביץ' לא השפיעו רק על המדיום הפואטי הנקוט, אלא גם על המסר. כשהלשון היא טבעית והרמונית, הנפש יכולה להשתפך ממנה בזרימה טבעית, ניתן לכתוב שירת אהבה אותנטית יותר, והסכסוכים הפנימיים

אינם נבלעים בסכוכים מילוליים.

כיוון שהשפה של רביקוביץ' התאפיינה באותנטיות, וכיוון שתפיסת האהבה הרווחת היא זו שנולדה מהתנועה הרומנטית שאחד הערכים המרכזיים שלה היה האותנטית, רביקוביץ' היתה יכולה להרשות לעצמה לבטא את מלוא אהבתה. בשל מיומנויותיה הלשונויות שירתה לא היתה בנויה על הברקות, והרמה של שיריה היתה פחות תנודתית.

בזכות כשרונותיה אלו יכלה לכתוב שורות כמו: "תפוח זהב/ אהב אתא וכלהו/ טוב ומראיו/ למאכלהו/ שם את ליבו/ כי הוא הרואהו// את רוגבו ירהב: חכמת יממנו...", "בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת/ ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,/ ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים/ וניסו לאחות את שבריי ביד מאומנת//

"ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת/ וכל מנהגי היה שקול וצייתני/ אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת", "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה", "כאשר יתמו נעורינו, אמרתי,/ כאשר יתמו נעורינו, התקצפתי,/ יופיעו בים מפלצות משונות/ ובארץ אז תהיה בצורת,/ נעווים יהיו נעורינו שייתמו".

לסיכום, דליה רביקוביץ היתה משוררת מיוחדת בכך שהיא פשוט ידעה עברית, שפה שעוד לפני שנטמעה בקרב מי שנולדו לתוכה התגלגלה אל הישראלית. החלום של הפיכת העברית הקלאסית לשפה המדוברת, חלום שנתבדה אפילו בשירה העברית, הוגשם בכתיבתה. בכך היא ייחודית במפת השירה העברית המורכבת בעיקר ממשוררים שהעברית אינה שפת אימם או כאלו ששפת המקורות אינה חלק אורגני מלשונם.

הכותב הוא משורר, דוקטורנט ומרצה למשפטים