חתונה חסידית
כ-300 סיפורים נשלחו לתחרות "אגדתא 3" של ynet ובני עקיבא. צוות השופטים - יורם קניוק, ג'קי לוי, שהרה בלאו ואבי רט - בחר את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו אתם להכתיר את המנצחים שיזכו בפרסים כספיים. קבלו את הסיפור הראשון
תחושות הכמיהה ורגשות הערגה הכמעט רומנטיים מילאו את גופי שוב, כמו בכל פעם שחלפתי על פני מבנה התחנה המרכזית הגדולה שבירושלים. וכמו תמיד גררו אותי רגלי - שהיו הפעם חנוטות בנעליים שחורות בוהקות - כאילו מעצמן אל הקומה השלישית. שם, בקצה המסדרון השמאלי, חיכו לי כמו בכל לילה דלתות הרציף הגדולות המובילות אל האוטובוסים הממתינים לצאת ליעדם. וכמו עשרות ואולי מאות פעמים קודמות, אל מול כלי הרכב הגדולים המתמלאים בנוסעים וממהרים להפליג לדרכם עלו בי שוב ההרהורים העמוקים על שבריריותה של המציאות הרגעית ועל החלום הריטואלי הפרטי שלי, המדמיין כיצד באבחה של רגע אני מזנק לאחד האוטובוסים הנוסעים לקצה השני של המדינה - ונעלם שם לעולם ממשפחתי, מלימודי, מחברי, ומעצמי.
השרעפים המתוקים האלו לא הבשילו מעולם למציאות. ואולי טוב שכך, שכן "הרהורי עבירה" כידוע "קשים תמיד מעברה" מחמת חזיונם המושלם. בדמיון של המעשים האסורים קיים מה שאי-אפשר להבטיח תמיד על האופרציה שלהם.
את המסעות שלי הייתי עורך איפוא על מכונת הכרטיסים האוטומטית, מקום מושבי הקבוע. כל כך קבוע, עד שבעלי המזנונים והקיוסקים, כמו גם אנשי הביטחון שבמקום, התרגלו, כך נדמה לי, לראות אותי כחלק מהנוף, כמרכיב אנושי נוסף שהפך לחלק דומם מההמולה המקומית.
אלא שהיום נכונה להם הפתעה, שכן בשעות הבאות או ליתר דיוק בשעה שבע ושלושים בערב -בעוד כחצי שעה - עומד הקונספט הזה להשתנות. אני מביט אל כרטיס הנסיעה ירושלים-אילת (הלוך בלבד) האחוז בחוזקה בידי, ונזכר איך הקופאית המתולתלת הציצה בי בהפתעה גמורה כשהכרזתי בקול עצבני ורועד כי ברצוני לרכוש בדחיפות, ובכל מחיר, כרטיס נסיעה לעיר התיירות הדרומית. אפשר להבין אותה: לא בכל יום מבקש בחור חרדי צעיר, חנוט ב"קפוטה" מפוארת ובשטריימל מהודר לרכוש בבהילות כרטיס הלוך לאילת.
"'אתה בורח ממשהו?" תהתה בבדיחות מהולה בחשש.
נזכרתי בשעות הארוכות הטעונות במחשבות על הבריחה מעולם מוכר ובטוח אל הלא נודע, ורציתי לספר לבחורה האדיבה שמעבר לזכוכית על התחושה האהובה בידיעה כי לא השארתי מאום מאחורי, לפחות לא משהו ששווה בשבילו להישאר, אבל במקום זה אמרתי - "כן. אני בורח מחתונה. מהחתונה שלי. מההורים שלי, מההורים שלה, מהחברים שלי, ומהחופה שלי שאמורה להתקיים בעוד כארבעים דקות (הרב ביקש במפורש שהחופה תיערך לפני השקיעה כלומר לפני השעה שמונה).
"והכלה???" שאלה הפקידה בזעזוע אמיתי ובחוסר אמון. "אתה מעולל לה כזה דבר, מותר לכם בכלל לעשות משהו כזה לפי ה... הלכה שלכם?"
"היא גם בורחת. איתי", אמרתי כמעט משועשע לפקידה שמשכה בכתפיה והגישה לי בדממה את הכרטיס. כעת, עשר דקות לפני העלייה לאוטובוס, אני מביט שוב בכרטיס הקטן והקשיח, וחושב שוב על שבריריותו של הרגע ועל כוחם של שינויים במציאות החיים. בזווית עיני אני מבחין בהתקהלות קטנה ממנה בקעו קולות נרגשים ובעיקר מופתעים. האנשים שעמדו בסביבתי מיהרו להסתובב כדי להביט במחזה הסוריאליסטי, שאותי לא הפתיע כלל: כלה חסידית בשמלה צחורה ובשובל מלכותי ארוך ממהרת - כמעט רצה - עם תיק נסיעות קטן אל הרציף ההומה, שעכשיו שקט לגמרי:
חנה. הכלה שלי. האהובה שלי.
הלחשושים בקהל החלו להיות ברורים וגלויים יותר ויותר. אנשים התחילו להבחין כי משהו כאן לא בסדר. ראיתי את אמא שלי מלוּוה באמא שלו מפלסות דרך בין האורחים הרבים שהחלו לגדוש את האולם, מחייכות ולוחצות ידיים בשלווה מדומה עד אלי, ואמא בקול תובעני וקשה שאלה האם אני יודעת איפה מנחם. השבתי ש"לא" ו"איפה הוא כבר יכול להיות?".
"הוא בטח מתעכב בדרך. הוא יגיע מייד", ניסתה חמותי לעתיד להרגיע, אבל אני כבר ידעתי שהוא לא יופיע, ואולי חבל על כל המתנות שמתחילות לתפוח לגבעה קטנה בפינת האולם.
אמא לחשה משהו ביידיש למחותנת ויכולתי להבחין כי הפנים שלה דאוגות. את הפנים של אבא לא יכולתי לראות מבעד למחיצה האטומה, אבל יכולתי כמעט לשמוע אותו צועד מצד לצד כשהוא ממולל בזעף את חגורת הגרטל שלו כמנהגו בשעות לחץ, וממלמל בזעם כי הוא ידע כל הזמן שה"דרעק" הזה יעשה צרות. בינתיים נכנסה הדודה שושנה, אחותו הגדולה והיודעת כל של אבא. היא חייכה במלוא פיה את חיוכה המוכר והלא סימפטי ושפתיה הדביקות נצמדו לפני. בשקט בשקט, אל תוך האוזן שלי היא אמרה: "איפה המשומד הזה, למה הוא לא הגיע, את יודעת משהו? את תהרגי בסוף את אבא שלך". לא עניתי. נחלצתי ממנה ואמרתי כי אני צריכה לגשת לשירותים, וגם לבדוק את החדר ייחוד. לחדר הזה היתה דלת נוספת שהובילה למעליות החניון, שתי קומות מתחת. שם כבר חיכתה לי המונית. שלוש דקות לאחר מכן הייתי רחוקה משם.
האמת היא שלא הכל היה מתוכנן מראש. בכלל לא. לא האפילוג הוורוד ובטח לא העובדה שהוא עמד בניגוד קוטבי לפרולוג השחור. ושחור זו מילה מעודנת, המינוח אפלה גמורה הולם יותר את הנסיבות. את יומן המסעות שלי לעבר התחנה המרכזית אל נקודת התצפית הקבועה שלי אני פותח בתאריך מאד מסויים: קצת אחרי פורים תשנ"ח, שתים-עשרה שנה אחורנית.
הייתי ילד בכיתה ג', בן למשפחה הנמנית על חוג חרדי מסוים השייך לפלג הליטאי. ימי הפורים הקרבים ומצבורי הנשק ו"הדינמיות" מילאו את לבי ואת ליבות חבריי בשמחה ובהתרגשות. אלא שגולת הכותרת של פורים, מבחינתנו הילדים, היתה דווקא הלילה שאחרי המגילה שנקרא "ליל השנור הגדול" או בעברית חופשית: ליל ההתרמה הגדול. בלילה זה נהגנו ילדי השכונה לפשוט על בתיהם של בעלי הבתים המבוסמים ולזכות מהם - תמורת כרטיסי הגרלות המונפקים על ידי מוסדות צדקה שונים - במתת פורים נדיבה בבחינת "כל הפושט יד נותנים לו", ו"כל המרבה הרי זה משובח" וגם "כל המוסיף, מוסיפין לו מן השמיים" ועוד אמרות בנוסח זה.
מאחר שבאותה שנה חגגתי שמונה חורפים להולדתי, החלטתי ביחד עם חבר להתרחק מעט מהסביבה הקרובה והטבעית, ולפעול בשכונת הסמוכה - שם שכן רחוב המאוכלס בבתים פרטיים שכונה "רחוב הגבירים". ההליכה ברחובות ההומים לכיוון השכונה הייתה נעימה, והציפייה לשלל הייתה גבוהה עד שגם המדרכות השוממות של "רחוב הגבירים" לא העכירו את רוחינו. באסטרטגיה כלכלית מהירה החלטנו להתחלק ולכסות את הרחוב כולו משני צדדיו.
הביקור בבית הראשון התגלה כמוצלח. את הסכום שקיבלתי שם צברתי בשנה שעברה רק לאחר שעה של "עבודה". גם בבית השני האירה לי ההצלחה פנים.
בבית השלישי זה קרה.
עכשיו, כשאני בחור בוגר העומד לפני נישואיו, אני מתקשה להבין כיצד היה נראה לי אז כל כך טריוויאלי הקונספט של אדם עוטה מעיל משי המחייך אליי חיוך מזמין ומבטיח לי סכום כסף דמיוני אם אסכים להיכנס אליו הביתה. מכל מקום, באותה שעה, כשכיסי מתמלאים באיטיות אך בקצב מבטיח, לא יכולתי כמעט לסרב וצעדתי בעקבות האיש הכבד - שלפי לבושו השתייך לחסידות רייכניץ הקטנה - לתוך ביתו. הוא ביקש ממני להמתין לו בחדרו עד ש"הוא יביא צלחת של ממתקים" וגם שקית של מטבעות. המתנתי בהתרגשות, ואז הוא נכנס. פנימה. לתוך החדר, לתוך חיי, ולא השאיר שם זכר מן הילד בן ה-8, שאך לפני שעה חלם רק ערימות של פרוטות ועל קפצונים וממתקים.
כאשר הכרזתי בבית לפני היכנסי לישיבה קטנה שאני מתעתד לשנות את אורחות חיי, נדמה היה כי נפלה מרגמה בבית. גם כאשר הסברתי לאבי שאיני מתכוון לנטוש את התנהגותי החרדית אלא רק "לערוק" מן המחנה ה"ליטאי" לזה ה"חסידי" התקשה אבי לקבל את ההחלטה: "מה חסר לך אצלנו, אין לנו גדולים משלנו?" עניתי לו בשלווה כי אין מדובר בפגם כלשהו במגזר הליטאי, אלא להפך, רצון אקטיבי להשתייך לתנועה החסידות המופלאה שעל חשיבותה וייחודה אין צורך להסביר ולפרט.
"חשבת על חסידות מסוימת?" התעניין אבא. "כן" עניתי במהירות "על חסידות רייכניץ".
הימים הראשונים בישיבה החסידית הקטנה של רייכניץ היו הקשים ביותר. לא הבנתי את השפה (יידיש מהירה, ובעלת מבטא ייחודי) והתקשיתי עם המנהגים היומיומיים שאליהם לא הורגלתי ברחוב הליטאי הרציונאלי יותר, אולם מול כל זה עמדה ההחלטה שמטריפה את ראשי כבר כמעט חמש שנים: להפוך לחסיד רייכניץ מן השורה הראשונה, כזה שעשוי לזכות בהצעת שידוך מן המעולות שברפטואר הקהילתי המצומצם. אולי אפילו מן הגביר של הקהילה, זה שגר בשכונה הסמוכה למקום מגוריי, בבית השלישי שברחוב הווילות, שכינויו הפך עם השנים ל"רחוב הגבירים".
הייתי מכווון מטרה באופן מעורר השתאות. אין ספור השעות שאותן ביליתי בלימוד תורה וחסידות, כמו גם שעות "המקווה" הרבות והדבקות בתפילה עוררו גם את התפעלותם של אנשים מחוץ לישיבה. אחרי עוד לילות ללא שינה, כשאני חמוש במעיל ארוך ובניצני זקן שלא גולח, שמעתי את לחשושיהם של אבות שהצביעו עליי כדוגמה לילדיהם הרכים, ואפילו אבא שהיה כל כך קר בתקופה הראשונה, החל להביט בי ביראת כבוד. כולם דיברו עליי והגדירו אותי כ"חסיד המושלם". ורק אני ידעתי שאין מכל זה מאום, והלב הפצוע שבי חלול כמעט לגמרי, או כמו שאמרו חז"ל: "והבור ריק אין בו מים. מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". מפלט מהסביבה - אך לא פחות מעצמי - מצאתי רק בשעות הלילה המאוחרות במקום מושבי הקבוע ברציפי התחנה, כשבראשי מתרוצצות מחשבות נקמה תזזיתיות שלא נגמרות בשום מקום.
השנים חלפו ביעף כמו כל אירוע הטעון ברגש עז המשתיק את שאון גלגלי המוח, וכבר מצאתי את עצמי עומד בגיל 19 מנהל ויכוח עם אבי, שהעלה בי תחושת דז'ה-וו מלפני 7 שנים. היה זה כאשר הודעתי להוריי כי איני מוכן להתחתן עם נערה שאינה שייכת לחסידות שלי - "בית רייכניץ" ושאינה בת לאחד הבתים המעולים והאדוקים שבה.
"מדוע דווקא בחורה כל-כך חסידית, ולמה ההתעקשות המשונה הזו עם רייכניץ?" שאל אבא בייאוש, "מה יש לך שם? תבחר לך נערה הגונה וצנועה, אפילו חסידית, ותבנה את ביתך כפי שהינך חפץ". אבל תחנוניו נפלו על אוזניים ערלות. "רק רייכניץ אני רוצה", משכתי בכתפי כילד ולא נעתרתי לקיים על כך כל דיון.
כמו לפי כרוניקה ידועה מראש התגלגלו העניינים במהירות המזכירה מפת מסלולים מדויקת שהוכנה מזמן. מה שאכן היה. בתוך ימים ספורים חזר אלי אבא ובמבט משונה בעיניים הודיע לי כי כל הבירורים העלו באופן עקבי הצעה אחת: הגביר פלוני מרייכניץ המשופע הן בתורה והן בגדולה המתגורר לא הרחק מכאן. אב לבת מושלמת וכלילת המעלות, צנועה וחסודה וכו'.
הלב שלי השתולל בתוכי ותיאורה של הנערה הטובה והברה צבט את ליבי, אולם בקול שלו לגמרי אמרתי: "כן אבא. מבחינתי אפשר לקבוע פגישה".
הדבר הראשון שהבחנתי כשפגשתי אותו לראשונה בסלון ביתינו היה הרעד בידיים. הן היו חסרות מנוחה בניגוד גמור לשלווה שאפפה את דמותו ואת פניו. שורות הפתיחה הבנאליות הפכו במהירות לשיחה ערה ומרתקת שבסיומה הודעתי להוריי כי אני מסכימה לשידוך, אך שלא כמקובל מבקשת לקיים פגישה נוספת. "לשם מה לך עוד פגישה?" ניסתה אמי לברר. "הוא מוצא חן בעינייך?"
"מאוד".
"אז אפשר לשבור צלחת". אבל אני התעקשתי. הייתי מוכרחה להספיק עוד משהו לפני שאני נותנת את ידי ואת לבי למישהו. גם הצד השני לא הבין לשם מה יש צורך בפגישה נוספת. אבל אני רק הסכמתי לומר לשדכנית כי עליי לומר משהו פרטי לבחור.
מקום הפגישה נקבע בלובי של מלון גדול בבירה. שם, כשאנו ישובים על כורסאות קטיפה מסביב לשולחן נמוך שאל ה"בחור" ללא הקדמות: "מה רצית לספר לי, חנה?"
"זה אבא שלי" עניתי והתחלתי לבכות.
חשבתי שתיכננתי הכל. סברתי כי התוויתי את קווי הפעולה בדיוק מושלם שלא משאיר מקום ליד המקרה. אפילו לא לתעתועי הגורל: הבשלת התוכנית, המעבר לחסידות, ההשתלבות בישיבה ובחסידות רייכניץ, האדיקות הרליגיוזית המזויפת ולבסוף - השידוך עם בתו של האיש שהרס את חיי. הכל התנהל על מי מנוחות. גם מבחינת לוחות הזמנים. עד המהלומה האחרונה שאותה לא יכולתי לצפות.
הכלה שלי, שאותה הייתי אמור לנטוש בליל כלולותיה ולהותירה יחד עם הוריה מתבוססים בביזיון חייהם, מוטטה את כל חומות ההגנה שעליהן עמלתי כמעט עשר שנים. לה זה קרה בגיל 6. גם כן באותו חדר עבודה ארור שכל-כך זכור לי. היא ניסתה לספר את זה לאמהּ אבל היא היסתה אותה ולא איפשרה לה לדבר באביה, אחד מאנשי הקהילה החשובים והמכובדים שבמשפחה ובחסידות.
שתקתי ולא ידעתי מה לומר.
רגע לפני שקמתי ללכת ולהיעלם לנצח מחייה אמרתי "אני לא מתכונן להגיע לחתונה. אני עוזב שעה קודם לכן ומשאיר הכל כאן. ו'הכל'
כולל גם את הכיפה את ה'קפלוץ' (הכובע) ואת הדת". חנה הביטה בי בהלם, פתחה את פיה ולחשה "תכננת להשאיר אותי לבד באולם, מחכה לך עם שמלת כלה?" התביישתי להודות שכן, ואז סיפרתי לה ביובש על האינטרקציה שלי עם אביה.
ציפיתי שכעת תקום היא ותימלט מהמלון ומחיי, אבל היא רק הביטה ברחמים גדולים ושתקה אתי יחד. חצי שעה שקטה לאחר מכן התחלנו לדבר בזהירות שהתפתחה די מהר לשיחה שהלמה יותר - כך נראה לי - שיחת נפש אצל פסיכולוג קליני. בסיומה של ההתפשטות הוורבלית הזו -תשע שעות מאוחר יותר - ידעתי רק שני דברים: א. העלייה הרוחנית שלי והדבקות בדת לא הייתה רק הצגה, ולעת עתה איני מעוניין להשליכה מחיי. ב. אני לא מוכן להיפרד מהאשה הזו שישובה מולי, גם אם יעלה לי הדבר בחיי.
ברדיו של המונית שר מישהו "היום נעשה משהו בלתי נשכח, שישאיר זיכרון של שמחה מבורך", ואורותיה של התחנה המרכזית החלו לרצד באופק. ביקשתי מהנהג שיוריד אותי במקום הקרוב ביותר לכניסה ומיהרתי לצאת החוצה, לעלות למעלה לרציפי האוטובוס הרומנטיים, שם חיכה לי בחור חסידי בעל נפש פצועה. כמוני. אהובי, חתני. מנחם.
סיפורי הגמר:
כותב מכתבי התאבדות/ גליה מוסקוביץ
- כאן תוכלו לבחור את
הסיפור האהוב עליכם (וגם לזכות בספר). ההצבעה עד יום שני בשעה 23:00.
לפנייה לכתב/ת 
