כפרות

הרבה תרנגולים היו בימים עברו לאלתר גולדמן. גדלים היו בחצר ביתו שלחכה את החורשה הקטנה שמאחורי בית הכנסת ושם יכלו "לרעות" בחופשיות. היו ביצים לרוב וקרקורים לרוב וילדים סקרנים שצמח להם מין גן חיות קטן באמצע שכונתנו השקטה.

על שמות בני משפחתו שאבדו לו בשואה קרא להם ולהן.

• הצביעו כאן עבור המנצח שלכם ב"אגדתא 3"
  

קנאי לשפה העברית היה, והגם שגדל על היידיש ועל הפולנית ומבטאו היה רחוק ומזרח אירופאי, מיום שעלה לארץ ישראל קיבל על עצמו שלא להוציא מילה אחת בשפת לעז. ובכל זאת אנוס היה לקרוא לתרנגולים ולתרנגולות בשמות יידישאים שריח גלות בלול בהם. כך היתה "פסיה", "שליימע זלמן", "לייבאלע", ואחת חומה מרהיבת נוצות בשם "פעשע".

התרנגול היחיד שנקרא על שם החיים ולא על שם המתים.

אלתר גולדמן שמו.

וכדי להבדיל בין אלתר גולדמן הבעלים לאלתר גולדמן העוף, כינו את זה אלתר גולדמן הזקן ואת זה אלתר גולדמן הקטן. הקשר בין שני האלתר גולדמנים היה נפלא ועמוק וקשה ומסוכסך.

ומנגד, כל היום היו רבים וצעקות נשמעו בביתם כל העת. אלתר גולדמן הקטן תרנגול פראי ובלתי מחונך היה. כאן ניקר, שם חפר בערוגות, כאן הטיל לשלשלת על הספה, שם צווח שלא בעתו.

אלתר גולדמן הזקן היה מייסרו. תחילה בדברי מוסר וכיבושין, ואחר כך התחיל לאיים עליו איומים ממש: "המתן, המתן לערב יום הכיפורים. המתן למועד הכפרות ואז נראה עד היכן יגיעו צווחותיך בן סורר ומורה".

אלא שעוף מחוצף זה לא שעה לאזהרות, וכמדומה שככל שרבו כן הרקיעה חוצפתו. היו אמנם ממשיכים לישון יחדיו זה בחיקו של זה, חבוקים, זה נוחר ונוסר בחספוס את צינת הלילה וזה מגרגר עמוקות, אך עם שחר מייד החלה הפורענות להתחדש.

"כפרות, חכה לכפרות", היה צורח הזקן ורץ בנעלי בית מדובללות אחרי השד משחת, ה"פרא אדם" כפי שכינהו. ואלתר גולדמן הקטן, קל רגלים ואף מעופף בכנפיו, נמלט ללא קושי וכאילו להכעיס מטיל את זוהמתו על השטיח ונעלם בחצר.

פעם לא שלט בעצמו הזקן ובתוך צעקותיו נשמעו גם מלמולי יידיש, עד כדי כך יצא מדעתו. "אפצילוחעס אתה עושה לי? חכה חכה מה שיהיה איתך בכפורעס, רק תראה". 

ובערב יום הכיפורים, הזמין גולדמן הזקן שוחט לחצרו והחזיק בידו את אלתר גולדמן הקטן ובעיניו טירוף, שנאה והנאה משונה, ופיו מקומר ומעוקל כמקור שנקרשה בו איזו התלהבות פראית. התחיל לסובבו מעל לראשו. זאת כפרתי זאת חליפתי זאת תמורתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום. ואם קננה בו מידת הרחמים על התרנגול הרי שנלחם בה, גבר עליו ככובש את יצרו. וככל שגדלה החמלה כך כעס יותר אף על עצמו, ומעצמו לתרנגול וכולו חדור תשוקה לקיים בו את מצוות הכפרות.

ואלתר גולדמן הקטן חיוור ורועד, כפוף ומעונה כיראי השם בימי הדין, ולפתע מתוך ריטוטיו והתפתלויותיו ופרכוסי בטנו עמד והטיל ביצה לבנה ומבהיקה.

התחיל השוחט לצחוק. "תרנגול זה או תרנגולת? מימיי לא שמעתי שאיש יעשה כפרות בעבור עצמו עם תרנגולת. או שאולי אצלך, במחילה,

גם תרנגולים זכרים מטילים ביצים. אין זאת אלא שאיש קדוש אתה..."

"איש אתה או אישה?" שאל השוחט בלעג, משפשף את עיניו הדומעות מצחוק. מחוספס בכפותיו העבות, השרוטות, נוטל כלי טבחו ועוזב בגעיות צחוק את החצר ואת גולדמן ההמום המחזיק בידיו ברעדה את הגולדמנית שלו. ומאותו היום שקט בחצר ובבית. זו חדלה להשתולל וזה חדל לגעור.

והיו שראו את אלתר גולדמן הזקן, בלילות, עומד מול המראה בחדרו, ומקשט עצמו כאישה, ולובש מלבושי נשים, ונועל נעלי עקב רעשניות, ומתפרכס, וצועד מעדנות בתוך ביתו, כשאלתר גולדמן הקטנה, קשורה בצווארה הנאה בחוט תפירה ורדרד ודק והולכת בעקבותיו בתוך ביתם הלוך ושוב, עוד ועוד.

סיפורי הגמר:

חתונה חסידית/ יפה מצרי