כותב מכתבי התאבדות

הוא היה החייל המסכן הזה בטירונות שתמיד היה קשה לו לעמוד בקצב של כולם. תמיד מאחור, תמיד מאחר, תמיד צוחקים עליו. בא מבית דתי, הצטרף לנח"ל החרדי, אבל לא עמד בדרישות של הטירונות. גם היה לו קשה עם סיפורי ה"איך בא לי להרוג מחבלים" של חבריו ליחידה. קראו לו פישנזון - כי הוא היה דומה להוא מהסרט שהוא לא ראה אף פעם, והוא היה בטוח שגם חבריו ליחידה לא ראו, כי באף אחד מהבתים לא הייתה טלוויזיה - אבל איכשהו כולם קראו לו ככה בגלל שלפי המפקד הוא היה אותו גולם כמוהו.

• הצביעו כאן עבור המנצח שלכם ב"אגדתא 3"
  

לפעמים היו עושים לו פדיחות וכותבים לו על הפס פישנזון, והוא היה צריך לחזור למפקד ולהזכיר לו את השם האמיתי שלו. הוא די שנא אותם – את כל החברים האלה שצוחקים עליו למרות שהוא בא מהרקע שלהם, מהבית הדתי באותה שכונה שלהם, והוא כל-כך שמח שנגמרה הטירונות ואמרו לו שהוא לא עומד בדרישות.

הוא נשלח חזרה לבקו"ם להצבה מחדש. שם התגלה ככשרון לא קטן בלגרוף ולאסוף עלים לתוך שקים גדולים. אבל גם שם הוא לא נשאר הרבה – בעיקר בגלל שהרב שלו התעקש שהמקום לא צנוע מספיק. הוא נשלח למכון לרפואה משפטית מטעם צה"ל לסדר מסמכים של חיילים הרוגים. שם היה לו שקט - רק הוא והמון תיקים של חיילים שנהרגו מפעולה שלא הצליחה, או בתאונה שלא הייתה אמורה לקרות, או מכדור שהם לא ממש התכוונו לשחק איתו, או מכדור שהם כן התכוונו לשחק איתו.

הוא די אהב את העבודה הזאת שם למטה במרתף, היה לו קל יותר להעביר את השירות ככה. אבל היה חסר משהו. משהו שהוא לא ממש הבין, הוא רק ידע שזה לא שם.

אחרי שנה וחצי של טיפול בתיקים של חיילים הרוגים, המפקד שלו קרא לו ושאל אותו האם הוא מעוניין להתקדם בתפקיד - לשוטף גופות. כמובן שילמדו אותו הכל, ויש תקופת הדרכה די ארוכה של ארבעה חודשים, וכמובן שהוא יעבוד רק שלושה ימים בשבוע, ויהיה לו בונוס יפה במשכורת, ושזאת עבודה מאוד רצינית, עבודת קודש, ושיסכים לה רק אם הוא באמת חושב שהוא מסוגל, וזה יעזור לו מאוד באזרחות כי בזק"א מחפשים בנרות יוצאי צה"ל דתיים שעשו את עבודת הקודש הזאת.

הוא הסכים.

זה היה פחות נורא ממה שחשב. ובאמת שזאת עבודת קודש, והוריו היו כל-כך גאים בו אחרי האכזבה הגדולה שהם ספגו כשהוא התגייס לצבא, ושוב הוא יכול היה לחזור לרחוב ולברך את השכנים שברכו אותו חזרה. אבל עדיין משהו היה חסר.

הוא סיים את השירות הצבאי מבלי לדבר עם יותר מדי אנשים. זאת באמת הייתה עבודה שקטה, עבודה שהיה לו טוב בה, עבודה אמיצה, שירות מכובד.

שבועיים אחרי השחרור התקשרו אליו מהמכון לרפואה משפטית והציעו לו עבודה. משכורת יפה, ומעט ימי עבודה בשבוע, והיה גם את העניין הזה עם אמא שלו, שהזכירה לו שוב ושוב שעם משכורת כזו - הערך השידוכי שלו יעלה ויעלה, וכבר היא התחילה לקבל רמזים מהשכנות.

הוא המשיך את העבודה כאילו כלום לא קרה, רק בתור אזרח. רק הוא והגופות האלו של כל המסכנים שהגיעו אליו.

יום אחד הגיע נער צעיר מאוד - אפילו לא בן 18. על הטופס היה כתוב התאבדות. הוא התחיל את הברכות וההכנות, כשפתאום שמע שקוראים לו. הוא יצא וניגש למנהל. ליד המנהל עמדה אישה שנראתה לא פחות גרוע מהבן שלה ששכב שם על השולחן שלו. היא לא בכתה, לא דיברה, אבל העיניים שלה צעקו בצבעים שהוא לא ראה אף פעם. הכאב שלה הימם אותו.

היא ניגשה אליו בשקט בשקט, ובמבטא רוסי קל התחננה אליו - רק לשאול, רק לדעת אם בן שלה לא השאיר איזה מכתב מאחוריו, פתק, משהו, כי לא יכול להיות ככה שהוא לא השאיר כלום, אין לה כלום יותר בחיים, רק בן שלה היה לה, ולא יכול להיות, אפילו לא שלום, אפילו לא הסבר.

ואז היא חיבקה אותו.

והוא נשבר. לא לאט-לאט, אלא בבת אחת. נשבר. חיבוק אמיתי, כואב. אף פעם לא חיבקו אותו ככה. אף פעם לא נתלו עליו עם כל הכובד וכל הציפיות וכל האכזבות וכל הגעגועים וכל כובד הדמעות הזה. אף פעם. והוא ידע - היה בטוח - שזה מה שהיה חסר לו כל החיים. חיבוק. מישהו שייתלה בו ושיכוון אליו את כל הכוונות שלו ואת של המשאלות.

וכל המשאלות האלו שנחו עליו כמו בחיבוק היחידי והאמיתי שהוא אי פעם קיבל ביקשו לראות אם יש מכתב, פתק, משהו מבן שלה שהשאיר אחריו המון שורות ריקות. ואז היא ניתקה ממנו, ואיתה התנתק כל המגע המדהים הזה. וזה היה כל-כך צורב, שהוא חשב שהוא יעשה הכל - אבל הכל - בשביל עוד חיבוק אחד כזה. חיבוק מושלם, חיבוק שמתחיל בהכל ונגמר בהכל.

הוא חזר לחדר - עם הילד, עם האמא המדהימה הזאת, וקצת כעס עליו, וקצת קינא בו, וקצת שנא אותו. והתחיל לחפש בבגדים משהו – פתק, מכתב, מברק, משהו לאמא שיושבת שם לבד, בחוץ - במקום לחבק מישהו.

והוא לא מצא. לא היה כלום. והוא שמע את הכאב שלה דרך הדלת, וידע שהיא לא תחבק אף אחד יותר, והוא הרגיש שכל מה שהוא רוצה זה מישהו שייתלה עליו עם כל התקוות וכל האשליות, מישהו שיכוון אליו את כל מה שיש, את כל הדברים שאף פעם לא היו שם.

הוא לא יכול היה לצאת ככה. בלי כלום. בלי פתק מהעולם הבא, בלי רמז. בלי תקווה.

והוא יצא, והוא ידע שהוא לא יכול שלא לתת לאישה המדהימה הזאת נשיקה אחרונה, אז בשקט בשקט הוא דיבר – ולא האמין שהמילים הללו יוצאות לו מהפה. הוא הסתכל עליה ואמר שהיה פתק קטן, אך היה כל-כך ספוג בדם שנקרע לו בידיים והתפורר, והוא הצליח לראות את המילים – אמא, ואוהב אותך ושומר עלייך, ותמיד איתך.

וזה הספיק.

הוא הרים את המבט, והסתכל עליה וזה הספיק לה. המילים האלו היו בשבילה משהו להיאחז בו, משהו לזכור, משהו לחבק.

והיא שוב חיבקה אותו בחיבוק החם ביותר עלי אדמות, והוא שוב הרגיש שהלב שלו מתפוצץ, ולרגע הוא היה באמת מאושר.

ואז היא הלכה. הלכה להתאבל, הלכה להיעלם לו מהחיים, הלכה.

אבל הוא הרגיש קצת אחרת. קצת שונה. גם למחרת הוא הרגיש ככה. שונה ואחר, שלם יותר.

שבוע לאחר מכן הגיע עוד צעיר, עוד התאבדות - אמנם מבוגר יותר, בן 25 - אבל עדיין צעיר שגם לו יש אמא שם בחוץ, והוא יצא החוצה ומצא אותה כמעט מיד, וניגש אליה ואמר לה בקול הכי שקט שלו שהוא מצא מכתב מלא בדם שהתפורר לו בידיים, ושהיה כתוב שם שהוא יחשוב ויתגעגע אליה תמיד, ומשהו כזה.

ושוב החיבוק הזה החם כל-כך, שהוא לא הפסיק לחשוב עליו כבר שבוע שלם. העשרים ושלוש שניות של חיבוק, כל זה כל כך מספיק לו, והוא חוזר לחדר להכין את הרחצה.

הוא ממש חיכה למתאבדים האלה. בכל פעם שהיה מגיע מישהו שבטופס היה כתוב התאבדות – הוא הרגיש את הלב שלו גם מפסיק וגם רץ וגם שמח. לפעמים לא היה דם – ככה שלא היו מכתבים מתפוררים להיות האחרון שרואה אותם, אבל תמיד הגיע מישהו אחר עם דם, והוא תמיד חיכה לו.

זה היה ילד, בעל, אח – הוא תמיד היה שם כדי לכתוב את המילים האחרונות, את המכתב האחרון, ולתת את החיבוק האחרון. הוא הרגיש שהחיבוק בינו לבין המשפחות הוא החיבוק האחרון ביניהם, כך הוא נפרד מהם.

והוא היה מאושר. העבודה הייתה מעניינת יותר, קלה יותר. והוא גם הרשה לאמא שלו לספר לו על כל מיני בנות, והוא אפילו הרשה לה לקבוע לו פגישות, כל עוד זה לא יפגע בעבודה, כי עבודה זה עבודה. וגם אמא שלו הייתה מאושרת. 

יום אחד הגיע מתאבד מוזר. גבר בן ארבעים וחמש. בטופס הוא לא ראה משהו מיוחד – חוץ מ"התאבד בירייה". הוא לא הבין למה גבר בן ארבעים פלוס, נשוי עם שני ילדים מחליט להתאבד. הוא לא הבין. אבל הוא חייב לצאת למשפחה ההמומה. מישהו חייב לחבק אותם את החיבוק האחרון, חייב למסור להם ד"ש אחרון.

הוא יצא בסוף, ומצא את האישה ובקול שקט סיפר לה על המכתב המתפורר מדמו של בעלה שאהב אותה, ואת הילדים. הוא חיבק אותה וחזר לעבודתו.

קראו לו באינטרקום. המנהל. עכשיו. הוא חשב שעוד מישהו הגיע – וידע שצריך להכניס את כולם לקירור - אסור לחכות עם זה. אבל המנהל רצה לפגוש אותו במשרד.

היא הייתה שם - האישה המסכנה הזאת עם העיניים האדומות, היא הסתכלה בו. המנהל הזמין אותו לשבת ושאל אותו על המילים האחרונות של הבעל האוהב. והוא סיפר, כי הבין שהיא צריכה את המילים האלה שוב, היא צריכה פרידה אחרונה.

המנהל הסתכל בו ואז בה והיא יצאה מהחדר.

הבעל השאיר מכתב.

במכתב היה כתוב שהוא כבר שנים לא אוהב את אשתו, וכבר שנים יש לו חברה שבשבוע שעבר עזבה אותו, והוא לא יכול יותר להמשיך את חייו. המנהל כעס מאוד.

והוא שוב מרגיש שמשהו חסר.

סיפורי הגמר:

חתונה חסידית/ יפה מצרי

ליל הסדר שלנו/ סיגל אלגרנטי

כפרות/ משה אופיר  

תחייה/ אביאל ברכה

• כאן תוכלו לבחור את הסיפור האהוב עליכם (וגם לזכות בספר). ההצבעה עד יום שני בשעה 23:00.