תחייה

"וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם".

כשהגיע הרגע, הרגע שדורות שלמים חיכו וערגו לבואו, אחזה בכולם חרדה. השנה הייתה שנת תתי"ב, שנת 2052 למניינם.

• הצביעו כאן עבור המנצח שלכם ב"אגדתא 3"
  

בזמן הזה, מלאו למותי קרוב לשישים שנים בהם גופי שכב בפיסת אדמה כהה וקודרת, שישים שנים שבהן הפכתי לרימה ותולעה ואיבדתי צלם אנוש, שישים שנים של בדידות גשמית עד אינסוף. אבל את כל זה לא באמת הרגשתי. מהרגע שבו נפחתי את נשמתי, כאחת עשרה דקות בדיוק אחרי שדרס אותי בחור שהאלכוהול נהג במקומו, הפסקתי להתקיים בצורתי הגשמית. הייתי רוחנית, הייתי אשה-נשמה שלא הייתה כלואה עוד בתוך המעטפת המכוערת של עצמה, נקייה מכל רבב, עטופה בהילה מסנוורת שהעידה על כמות ייסורים משמעותית שנחתו עליי ברגעיי האחרונים.

החיים למעלה, או המוות אם לדייק, השרו עלי נחת וצלילות דעת שלא הרגשתי מאודי. נפטרתי מהעולם ובאותו הרגע נפטרתי גם מכל הצרות הבנאליות שמקיפות את האדם הפשוט ביום-יום שלו: הבעיות הכספיות, המלחמות הפנימיות, השגרה המעייפת של חיי הנישואין והמשפחה הלוחצת. העובדה שבתי בת השנתיים תגדל ללא דמות האם הביולוגית שלה לא טרדה את מנוחתי כלל, וגם לא חוסר ידיעת גזר הדין של הבחור שהואיל בטובו לדרוס אותי. הייתי נקייה במחשבותיי, נקייה מכל ההרס והשנאה עצמית שאפפה אותי בחיים הגשמיים.

עד שהגיעה הגאולה. 

גאולת ישראל הייתה קשה ושינתה את סדרי העולם, הרס וחורבן שררו בכל פיסת אדמה והאנשים שניצלו עברו למתקן בדרום ישראל שאיפשר להם להתכונן בנחת למעמד שכולם ציפו לו, אחרי הגאולה עצמה - תחיית המתים. לא כולם ניצלו, ואת זה הופתעתי לגלות כשכבר חזרתי לחיים, וגם לא כולם חזרו לחיים, מה שעוד יותר הפתיע אותי.

במשך ארבעים שנים חיכו הניצולים לתחיית המתים כדי לפגוש את יקריהם שאיבדו וגם כדי לפגוש אנשים שהם שמעו עליהם בשיעור התורה הקצר בין מנחה לערבית. במשך ארבעים שנים ישבו הניצולים במתקן הדרומי, בשעה שצבא השמים הכין את העולם לתקופת נצח שבו תשלוט מלכות השמיים, מלכות קדומה שתשכון במקום המקודש ביותר בעולם, בית המקדש השלישי.

ארבעים שנים הכינו אותנו בשמים לרגע בו נשוב להיות בשר ודם. תיארו לנו את מה שעתיד לקרות בסיומן של שנות השיפוץ הכלל עולמיים, את החיים החדשים שיקבל כל אדם, חי ומת. דמויות תנ"כיות כמו האבות, האמהות, משה רבנו ודוד המלך, שכמעט ולא היינו רואים בתקופה שלפני, היו מגיעים לכל אלו העומדים לקום לתחייה ומדברים איתם ומלהיבים אותם שהכל יהיה שם טוב, בדיוק כמו כאן, אבל היו כאלה שסירבו להאמין שזה יהיה אותו הדבר. הם לא יכלו להשוות את החיים למעלה, לחיים למטה.

את הרגע שבו הוחזרה נשמתי לגופי, אני לא אשכח לעולם. זו הייתה הרגשה עילאית שהייתה מהולה בעצב. מצד אחד שבתי לנשום ברגע עוצר נשימה, ומצד שני חזרתי לגוף שאהבתי לשנוא, לידיים הכבדות, לשומה שהידרה את עורפי, לאף הלא כפתורי בעליל ולעיניים עם המבט העצוב וחסר התכלית.  

כשיצאנו מהקברים, הארץ דממה. האוויר היה נקי כאילו מעולם לא הצליפו בו בשוטי עשן ערפילי, הצמחייה פרחה והייתה בשיא לבלובה והתחושה הכללית הייתה כאילו הגענו שוב לגן עדן, בדיוק כמו שהבטיחו לנו שיהיה. לידי קם לתחייה ילד בן חמש או שש שיצא לי לפגוש פעם אחת למעלה, וגם הוא כמוני מת בכביש. לפי מה שהבנתי מתאריך הפטירה שהיה על המצבה שממנה הוא יצא, הוא היה צריך להיות מבוגר ממני בשני עשורים, מה שגרם לי להיזכר בזה שגם אני אמורה להיות מבוגרת יותר, בתחילת שנות השמונים בערך, אבל רצה הגורל ולא זכיתי להזדקן.

בית הקברות כולו קם לתחייה יחד איתי ועם הילד שלצידי, והיה נדמה שכולנו נלקחנו מתוך סצינה קולנועית שעשויה בכישרון יוצא דופן. לא היינו מלוכלכים, ואפילו תולעת אחת לא נחה על אחד מאיבריי המחודשים. היינו לבושים כולנו בבגדים לבנים ונקיים, היינו מבושמים להפליא, דבר שהפתיע חלק מאיתנו. לא ראיתי אנשים עם מוגבלות פיזית בסביבה ולא אנשים עם בעיות כלשהן כי גם את זה הבטיחו שיתקנו, אבל כשנגעתי בפרצופי כדי לזהות שוב את תווי פניי, חשתי בכפות ידיי את אפי המקומר, וכשידיי עברו בחשש אל העורף, מפחדות למצוא את השומה שהייתה לי שם פעם, הן התאכזבו בדיוק כמוני למצוא אותה.

אחד החששות בתחיית המתים הפרטית שלי, היה שאצטרך לחיות שוב בגוף שלא אהבתי. כשחייתי לפני, תמיד התהלכתי בתחושה שאני מכוערת ומוזנחת, חשבתי שכל האנשים בחדר בוחנים מקרוב את רמת הכיעור והגועל שלי, שאנשים מפחדים להתיידד איתי בגלל המראה שלי, ותמיד כשנכנסתי למקום מסוים היה שם תינוק שמייד התחיל לבכות.

הייתה תקופה שהייתי בוכה בלילות, בוכה על מר גורלי, על זה שאני צריכה לסחוב את הפרצוף המכוער שלי לכל מקום, על זה שאולי אני לא אתחתן. אבל בסוף גם זה קרה. בעיניי, הייתי הכלה המכוערת בתבל. 

דקות ספורות אחרי שנתנו לנו להתארגן, הורו לנו לעלות על אוטובוסים לירושלים, שם ההצגה האמיתית התרחשה. את המשפחה, הם אמרו, אנחנו נפגוש כשנחזור כל אחד אל הנחלה שיועדה לו.

התיישבתי ליד אשה מבוגרת שנראתה יותר מדי מאושרת, אבל סביר להניח שהיא הייתה מאושרת בדיוק כפי שאמורים להרגיש כשנוסעים לצפות בפתיחת בית המקדש. אני זו שנשארתי בחוסר התלהבות משוועת, עם "הרגליים על הקרקע". עם-הרגליים-שיש-להן-נטייה-לצדדים-על-הקרקע.

הנופים בדרך היו עוצרי נשימה, ולא ככה זכרתי את הדרך לירושלים. כעבור פחות משעה הגענו לירושלים, ואיתנו כל האנשים שנשארו בחיים וחיו במתקן המפלצתי בדרום הארץ.

המעמד שהיינו עדים אליו היה פנומנלי. מיליוני אנשים עמדו קשובים מול מבנה ענקי שכוסה בווילונות זהובים. ודקות ספורות אחרי שהשקט גבר על הרעש, ראינו מרחוק דמות מכובדת, מעוטרת בזקן לבן ואצילי, שנאמה בהתרגשות:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חרותם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."

לאחר מכן, מישהו אמר לי שזה היה ישעיהו ושניתנה לו הרשות לחזור על נבואתו בעודה מתגשמת. כשהוא סיים את דבריו, הווילונות שכיסו את המבנה נפלו וחשפו לעיניי כל את בית המקדש השלישי, יצירת האמנות הגדולה ביותר שהייתה אי פעם. המבנה היה עצום בגודלו, הקירות בהקו בצבעי זהב וקרם, ומזרקות של מים מעוטרות בעיטורי פנינה קישטו את הרחבות והשקו את האנשים. ההמון היה משולהב ומוקסם ואני חייבת להודות שגם אני, למרות שהייתי שקועה בדבר אחר. הכיעור שלי זעק אל מול יופיו של בית המקדש, הרגשתי שבנוכחותי אני הורסת את המעמד. 

עברו יותר מעשר שעות עד שהתפזר ההמון והלך כל אחד לביתו כדי לשוב ולראות את קרוביו.

ככל שציפיתי למפגש עם משפחתי, חששתי ממנו באותה מידה. אחרי הכל, מדובר באנשים שלא פגשתי שנים ארוכות.

ידעתי בבירור שהוריי נפטרו, אבל לא פגשתי אותם למעלה. לגבי בעלי לשעבר, גדולים הסיכויים שהוא התחתן אחרי שהוא התאלמן ממני בגיל ארבעים, ולא היה לי מושג מה קרה עם בתי הקטנה, שכבר לא הייתה קטנה. גיליתי שמה שלא הפריע לי כשהייתי למעלה, התחיל להפריע לי כשחזרתי להיות גשמית ומגושמת, למטה.

שוב עליתי לאוטובוס, אבל הפעם אף אחד לא ישב לצידי, מה שגרם לי להפנים שהכיעור שלי הכריע.

שלוש שעות אחרי נסיעה ממושכת שגרמה לי למשפחפוביה רצינית, הנהג עצר מול ביתי החדש, בצפון ישראל. ירדתי מהאוטובוס אל עבר הבית. האזור היה ריק מנפש חיה, ולמולי התייצב מבנה מהודר רחב מימדים שבכניסתו היה כתוב "משפחת לוי". אחרי כל השנים שעברו, חשבתי, סוף סוף משתלם לי להיות לוי. רק שעכשיו ידעתי שבעלי לא יחכה לי בפנים, כי לוי היה שם נעורי.

את ימיי הבאים מילאתי בפגישות בבתי דין שאיפשרו לי לחזור ולהיות רווקה שוב, ולא מוטלת בספק. את בעלי לשעבר פגשתי באחת מן הפגישות האלו. הוא היה זקן מאוד, בשנות התשעים לחיי הנצח שלו, אבל בריא כמו שור וכשהוא עמד מולי, הוא דמע מהתרגשות. אף פעם לא הבנתי איך בחור יפה כמוהו היה יכול להתאהב בבחורה כמוני כשאף אחד לא כיוון לו אקדח לרקה.

חייכתי אליו ואמרתי שלום. לא ממש התגעגעתי. בניגוד אליו אני לא הרגשתי שאיבדתי מישהו, יקר ככל שיהיה.

כשהסתיים הדיון פגשתי אותו מחוץ לאולם. מקרוב הוא היה נראה ממש קשיש, לא הייתה חתיכת עור שלא היה עליה קמט. "התגעגענו אלייך", הוא אמר. אמרתי לו שגם אני, אבל לא הבנתי למה הוא מדבר בלשון רבים. שכחתי ממנה לרגע.

"אני צריך לספר לך משהו", הטון לא היה מלבב.

"טליה, הבת שלנו, היא לא כאן".

"מה זאת אומרת 'לא כאן'?" לא הבנתי למה הוא מתכוון. "איפה היא?"

"היא מתה". 

כמוני היו עוד הרבה. משפחות שלמות, בני זוג, חברים טובים שלא התאחדו עם יקיריהם בגלל שלא הייתה להם את הזכות. טליה מתה מסרטן בגיל 10, סיפר לי אחר כך אבא שלה, והיא לא קמה לתחייה. לא פרצתי בבכי ולא איבדתי את הרצון לחיים שקיבלתי כמה ימים לפני. נכנסתי למין בועה אדישה שמנעה ממני להרגיש חיה כמו שהייתי רוצה להרגיש.

את הבת שלי אני לא אראה, כך נגזר עליי. זה לא שאני אמות ביום מן הימים ואז תגדל האפשרות שאנחנו ניפגש מתישהו. זה לא הולך לקרות.

את ההורים שלי מצאתי אחרי כשבוע. מסתבר שאמא שלי הייתה אחראית לסידורי הקבורה והשבעה והייתה זו שחיזקה את אבי הילדה, האיש שלא נשאר בנינו דבר כדי להזכיר את מה שהיה פעם.

השגרה הייתה אוטופית לאנשים רבים. חזון אחרית הימים התגשם: בית המקדש, שלושה רגלים, שירת הלווים, שיעורי תורה מפי גדולי ישראל, ללא קושי רוחני וללא קושי גשמי. אבל היו אנשים כמוני שנאלצו להתמודד עם עצמם, עם ההרגשה שהכל טוב ויפה, אבל עדיין להרגיש שמשהו חסר.ההרגשה שאני צריכה להתאבל על ילדה שאני כבר לא זוכרת, יצקה לתוכי תחושה שלא ידעתי איך לקרוא לה. ההרגשה שאני נראית איך שאני נראית בתוך בליל היופי הזה, הציקה לי. רציתי להרגיש מושלמת בתוך עולם מושלם וזה לא קרה.

עולם כמנהגו נוהג.

שדכניות לרוב הידפקו על דלתי במטרה למצוא לי חתן ראוי, אבל אני סירבתי. לא הייתי מוכנה עדיין להקים משפחה חדשה ולהתחיל חיים חדשים. 

כשבחוץ אנשים רקדו משמחה על הזכות שניתנה להם להתקיים באחרית הימים, אני ישבתי בבית. שמחתי שזכינו

לגאולה, שהגיע המשיח ושישראל יהיו בטוחים לעולם, אבל עדיין היה קשה לי להגיע לשלמות עם עצמי. 

חודשים רבים אחרי ששדכניות מטעם בית הדין חיזרו אחרי כאילו הייתי אישה יפת תואר, הסכמתי בלית ברירה לצאת לדרך חדשה. נולדתי, מַתִּי וקמתי לתחייה, אבל תחושת הניכור שלי מעצמי לא גוועה, ובכל זאת, אני מגדלת משפחה לתפארת בימי בית המקדש השלישי.

הגדלתי להפנים: התחייה שלי נעשית לאט על אש קטנה, בדיוק כמו הגאולה שנדמתה כמאחרת לבוא. בסוף, היום אני כבר יודעת, אני ארגיש שלמה עם עצמי, גם אם זה יקרה בעוד מאה שנים.

סיפורי הגמר:

חתונה חסידית/ יפה מצרי

ליל הסדר שלנו/ סיגל אלגרנטי

כפרות/ משה אופיר  

כותב מכתבי התאבדות/ גליה מוסקוביץ

• כאן תוכלו לבחור את הסיפור האהוב עליכם (וגם לזכות בספר). ההצבעה עד יום שני בשעה 23:00.