מיוחד כמו הדיירים: ביקור בבית של אנסקי
בני הזוג אנסקי מתגוררים בלב תל אביב, בבניין שנבנה בשנות ה-40 בהשפעת הסגנון האירופי. ביקור בדירתם מגלה נאמנות לתכנון המקורי, אך גם השפעות של אישיות הדיירים, למשל עציצים שמציצים מכל החלונות עם עשרות רקפות
חמוטל ואלכס אנסקי עברו לתל אביב מרמת השרון לפני כ-12 שנים. דירתם, שנמצאת בבניין ברחוב קטן בין אבן גבירול לדיזנגוף, מוקפת עציצים שמציצים מכל אחד מהחלונות, ועשרות רקפות צבעוניות מסתירות את הבניינים והרחוב שבחוץ.
"גרנו המון שנים ברמת השרון הירוקה, עד שהגעתי לעיר, לבטון ולהמולת הרחוב, אז הקפתי את עצמי בגן פורח. תמיד אפשר למצוא בבית פרחים ופרחים עונתיים במרפסות - זה יפה ומרגיע, וגורם לי להרגיש פחות את העיר", מספרת חמוטל.
הבניין בו הם מתגוררים נבנה בשנות ה-40 על ידי האדריכל דב כרמי. בנו, רם כרמי, אחראי היום על שיפוץ בניין תיאטרון 'הבימה' הסמוך. הבניין תוכנן בהשפעת הסגנון האירופי של אותן השנים, שהתאפיין בריבוי חלונות צרפתיים, מרפסות קטנות שעליהן ניתן לגדל אדניות עם פרחים וחדר מדרגות רחב, שהותאם לנוחות העולים ויורדים לפני שהמעלית הפכה לנפוצה במקומותינו. מעקה המדרגות, דלתות הכניסה ואפילו הידיות השתמרו במצבם המקורי.
אלכס מתפעל מהעבודה המקצועית שעשו בעלי המקצוע לפני שנים. "אפשר רק לדמיין כמה אנשים עלו וירדו במדרגות ונעזרו במעקה הזה, כולל ילדים שהיום הם בני 50, והמעקה שריר, קיים ויציב", הוא אומר ומוסיף בחיוך: "זה גם בזכות הילדים, שהיו אז מחונכים יותר, אבל בעיקר תודות לעבודת הנגרות המקצועית. נגרים בימינו, שבאים לעשות עבודות שונות בבניין, נוגעים ומלטפים את העץ והברגים הסמויים ממלמלים - 'היום לא עובדים ככה'".
וילון מוזהב מצרפת ושולחן מקורי
נאמנים להערכה שלהם כלפי התכנון המקורי, בני הזוג כמעט שלא שינו את חלוקת החלל של הבית ורובו נשאר כשם שהיה ביום בו נבנה הבניין. השינוי היחיד שהתבצע הוא סגירת המרפסת שבמטבח, במטרה להגדיל את החלל. חלקים אחרים של הבית רק שופצו לפני הכניסה אליו: חדר האמבטיה חודש, בכל החדרים הונח פרקט והריצוף במטבח ובמקלחת הוחלף, אך החדרים המרכזיים נשארו כבעבר ודלתות החדרים כולן מקוריות.
ההול, חדר הכניסה הגדול, נפתח לחדר אוכל ואחריו לסלון. המעברים בין החדרים מופרדים באמצעות דלתות הזזה שמחלקות את החלל
לשלושה חדרים. חדרים אלו לא הוגדרו מראש על ידי האדריכל וכל דייר החליט על דעת עצמו אם לסגור אותם וליצור חללים נפרדים, או לפתוח על מנת ליצור חלל אחד גדול. בני הזוג אנסקי הציבו בחדר הכניסה ספריית קיר גדולה עם פינה למחשב ולעבודה.
החדר האמצעי נבחר לשמש כפינת האוכל. את השולחן עיצבה חמוטל בעצמה: לוח השולחן עשוי מזכוכית גדולה ועבה במיוחד שקיבלה מחבר, והיא התאימה לו רגלי מתכת עם רשת שיוצרים מראה מקורי ומרשים. על הקירות תלויות תמונות ועל השולחן מונח אגרטל גדול עם פרחים סגלגלים.
בחדר האוכל יש מנורה שהתקבלה כ"ירושה" מהדיירים הקודמים ושמשתלבת עם המנורה המודרנית שבסלון. את הווילון המוזהב, שתלוי בחלון הסלון, הביאה חמוטל מדרום צרפת, ואת שולחן הקפה הנמוך והפסנתר - מבית אמה.
פריטים מכל העולם
אישיותם של בני הזוג כל כך מורגשת בבית, עד שנראה כאילו הם גרו בו מאז ומתמיד. ואכן, הבית עצמו מעולם לא היה זר להם - חמוטל, שגדלה בתל אביב, מכירה אותו עוד מילדות.
"הדירה היתה שייכת בעבר להורים של דני גילרמן (שגריר ישראל באו"ם לשעבר - ז.ו.), ואני גרתי עם הוריי לא רחוק מכאן. ההורים של שנינו היו חברים ואנחנו למדנו באותו בית ספר, כך שהייתי באה לכאן עם ההורים שלי לארוחות ערב", היא מספרת. "חדר הילדים הישן, שהיה של דני גילרמן, הוסב לחדר שינה לאורחים".
חמוטל מסופיה, כי "החזרה לתל אביב היא חזרה למחוזות ילדותי. אני קונה שוב באותה חנות עיתונים בדיזנגוף ובקונדיטוריה שאני מכירה מאז".
במה את הכי גאה בבית?
באים אלינו חברים ומכרים מכל העולם, משפחה וחברים מכל הסוגים - מליונרים וכאלה שלא, בוהמיינים ובורגנים, ואיכשהו כולם מתחברים לדירה הזו. אין אחד שנכנס ולא אוהב אותה".
איך את מסבירה את זה?
"כשאדריכל מתכנן דירה, הוא קובע מא' עד ת' מה עומד איפה. זה מיוחד מאוד אבל פחות אישי. הרבה פעמים אני נכנסת לבתים ומגלה שהם יפים מאוד ואפילו מזהה סגנון של אדריכל מסוים, אבל בביתי העדפתי שלא לקחת מעצב ואנשים מתחברים לזה. המקום מרגיש אישי יותר ושייך לדיירי הבית, במקרה הזה, לי ולאלכס.
"לא עיצבנו את המקום מייד כשעברנו אליו ולא היתה מתכונת אינסטנט. הבית נבנה לאט ולא קניתי הכל בבת אחת, פה משהו ושם משהו, בניסיון להתאים את הכל. זה כולל פריטים, שאספתי במשך שנים מכל מיני מקומות, כמו שממלאים ארון בגדים. אני רואה משהו שמוצא חן בעיני ויכולה לסחוב אותו מקצה העולם עד לפה".
חמוטל מוסיפה ומספרת על שלושה סטים של סרוויסים ב-17 קופסאות, שהביאה מקראקוב ברכבת לוורשה ואחר-כך לישראל. "חוץ מזה, יש פה אווירה חמה ואנחנו אוהבים מאוד לארח, המטבח פעיל תמיד, ואנשים מתחברים לאווירה הביתית ולאינטימיות", היא מוסיפה.
אירופה בישראל
"כשתכננו את הבתים האלה, הביאו לישראל את אירופה", מספר אלכס. "חיו אז באופן מאוד חברתי. הבית נבנה מתוך מחשבה על האורחים שיבואו. איפה ישימו מעילים ומטריות, איפה יישבו ויאכלו. בנו אז חללים גדולים ומרווחים כי באקלים של תל אביב צריך גובה כדי לשרוד.
"דירת קטנות עם תקרה נמוכה לא מתאימות למזג האוויר בארץ. כשהחלל גדול וגבוה יש מקום לאוויר לנוע וגם האנשים נראים במיטבם מבחינת גובה התקרה. בבתים קטנים אנשים נראים ענקיים בפרופורציה לבית, והאדריכלים של פעם חשבו על כל זה. אפילו לדלת הכניסה יש רוחב וגובה שלא מוצאים היום בדירות, כדי שיוכלו להכניס את הפסנתר".
מה עוד נשאר מהמבנה המקורי?
"השארנו את חלונות העץ מפעם. גם הארונות בחדר השינה ובסלון הגיעו עם הבית, ונשארו עד היום. אלה ארונות שנבנו על ידי נגרים מעולים, שעשו עבודה יוצאת מן הכלל". אלכס מראה פינה שנמצאת בתחתית הארון ובה היתה כספת מובנית, שנפתחת על ידי משיכת אחד מזיזי העץ שבארון. הוא גילה אותה רק אחרי כמה שנים שגרו בדירה.
האם בשיבה לתל אביב לא היה משום חזרה לאחור?
"גרנו בדירה יפה מאוד ברמת השרון ופחדתי לחזור, כי נראה היה לי שרק זקנים חוזרים למקומות הילדות. חששתי מזה. בדיעבד, אני שמחה שעשינו זאת. כמובן, הכל קרוב לשנינו: התיאטראות, העבודה, סינמטקים ותרבות. חוץ מזה, הפכתי את הדירה למקום שאני אוהבת ולא הייתי רוצה לעזוב".
כשאני שואל אותם מה מהי הפינה האהובה עליהם בבית, אלכס מושיב אותי בפינת הספה בסלון, עם הגב לחלון הגדול שמלא בעציצי רקפות, ומבטי פונה אל שלושת החדרים המחוברים עד דלת הכניסה. "זו הנקודה החביבה עלי ביותר. יש פה תחושה של מרחב, שום דבר לא סוגר עליך והכל גדול ומזמין. למעשה, אין פינה בבית שאני נמנע להיות בה בגלל שהיא מיותרת או צפופה מידי. אנחנו גרים פה שנינו, וזה בדיוק המקום והמרחב המתאים לנו".
הכתבה באדיבות אתר www.bvd.co.il , מבית המגזין בניין ודיור
לפנייה לכתב/ת 
