הסרט של חייהם: ביה"ס הניסויי לאוטיסטים
איליי בן ה-14 מנסה לקשור את שרוכי נעליו. אח"כ הוא צופה בניסיונותיו בסרט שהמורה צילמה ומנסה שוב ושוב ושוב. בסוף זה מצליח. כתבה שנייה בסדרת בתי הספר הניסויים: חשיבה רפלקטיבית - מצלמים ולומדים
בשלב הראשון מצלמים את איליי בן ה-14 מנסה להתמודד עם המטלה. הוא לא ממש מצליח, אבל מחמיאים לו על הקשר הראשון. בשלב השני איליי ובני כיתתו צופים בסרטון ומנסים לנתח את מה שראו. "אני מנסה לקשור עוד פעם ושוב מנסה", אומר איליי. "'הצלחת?' שואלת המרפאה בעיסוק ענת יגדל "לא. בפעם הראשונה לא ידעתי איך".
איליי מתאמן, מצלמים שוב, מנתחים וכך חוזר חלילה. לאחר חצי שנה של פגישות שבועיות ותרגול, איליי מצליח לראשונה לקשור שרוכים לבד. "ההרגשה נפלאה", הוא אומר. "הצלחתי לעשות משהו שאף פעם לא הצלחתי".
הכתבות הקודמות בסדרת בתיה"ס הניסויים:
- מהו בית ספר ניסויי?
- כינור דוד: למדו, אבל היזהרו לא להרוס את הילד
- בית ספר הדסה: לומדים בין הזריקות להקרנות
- האקדמיה למדענים צעירים: לשבור את הלמידה הקונבנציונלית
- גן בתנועה: גן לילדים שלא מפסיקים לזוז
- אולפנה ניסויית דולב: בית הספר שמציל ילדות אבודות
- רמות חפר: במקום בחינות בגרות: דיאלוג יצירתי
השמיים הם הגבול
בעוד שילדים נורמטיביים רוכשים עצמאות בהדרגה ובטבעיות שלב אחר שלב, בחינוך ילדים הסובלים מפיגור ואוטיזם, עצמאות היא מילת מפתח ומטרה מרכזית בחינוך התלמידים. בתחילת הניסוי היו הורים שהסתייגו מהצילום של ילדם, אך כעת מעל ל-90% מההורים מאשרים את הצילום ומבינים שמדובר בכלי שיכול להביא לקפיצת מדרגה משמעותית.
"השמיים הם הגבול", כתוב על חולצות 111 תלמידי בית הספר. אנחנו עוברות יחד מחדר לחדר. בכולם מתקבלת המנהלת ד"ר יהודית ברקוביץ' בקריאות גיל ושימחה. הם מראים לה בגאווה את יצירותיהם, קופצים בהתרגשות וסוקרים אותה מכף רגל ועד ראש במבט ישיר וממושך, חף מכל בושה. "את צריכה לעשות ציפורניים", מעירה לה אחת התלמידות.
בשקט בשקט, התגבש לו בחמש השנים האחרונות בבית הספר ניסוי מרתק שלטענת הצוות אין לו אח ורע בעולם - שימוש בפדגוגיה רפלקטיבית, באמצעות צילום להקניית מיומנויות שונות לתלמידים. הכוונה היא לשימוש בכלים זמינים כגון מצלמה, וידאו ומחשב לשיפור התפקוד היומיומי של תלמידים מיוחדים אלו, כולל חינוך לחיי עבודה והתנהגות חברתית.
עוד ניסיון ועוד ניסיון, עד שמצליחים
חשיבה רפלקטיבית
ח' התקשה לפרגן לחבר שזכה בפרס והיה עסוק בשכנוע עצמי למה הפרס מגיע לו. לאחר שצפה יחד עם חברי כיתתו בסרטון שתיעד את תהליך הענקת הפרס לתלמיד, הוא הבין שההתנהגות שלו לא הייתה נכונה. במהלך התהליך הרפלקטיבי וביוזמתו, ח' לחץ את ידו של החבר ואמר "הייתי צריך להתבייש בעצמי. מגיע לך שזכית".
כחלק מהחינוך לעצמאות, משולבים התלמידים הבוגרים השוהים בבית הספר עד גיל 21 במקומות עבודה. ד' תועד במהלך עבודתו בגן ילדים. בסרטון בלט שבמשך כ-20 דקות בזמן העבודה הוא עמד כשידיו בכיסים ולא עשה דבר.
לאחר שהסרטון הוקרן, המשוב מתלמידים אחרים שהתנסו גם הם בעבודה בגן ילדים היה ש-ד' לקח לעצמו הפסקה ארוכה מדי ושהוא היה צריך למלא את הזמן במשימות נוספות בגן. והם גם הציעו לו משימות. בעקבות השיחה, ד' לקח על עצמו תפקידים נוספים בגן.
הרעיון לשימוש בפדגוגיה רפלקטיבית, עלה תוך כדי חשיבה של הצוות על דרכים לקידום תלמידיו המיוחדים. "חיפשנו כלים זמינים בבית הספר ולא להמציא את הגלגל", מספרת ברקוביץ'. "הילדים למדו צילום ובגלל שאנחנו עוסקים בחינוך מיוחד, חיפשנו משהו שמבחינה חזותית יוכל לקדם אותם בקצב מהיר. קיימות תיאוריות על חשיבה רפלקטיבית ככלי בהוראה ונשענו עליהן", שיעורי הצילום שהתקיימו בבית הספר עוד קודם לכן, נראו מסגרת מתאימה למימוש התיאוריה. פרויקטים של שימוש בפדגוגיה רפלקטיבית היו בעבר לדברי ברקוביץ', אך ללא מצלמה והתוצאות לא היו מספיק מרשימות.
"עוד תורם ועוד תורם"
על פי דרישות משרד החינוך, 5 אנשי צוות מבית הספר ליוו ומלווים את הניסוי: ברקוביץ' המנהלת, חיה הראל המנהלת הפדגוגית, גילי ורדי המלמדת מחשבים בבית הספר, רלה קורצר, מדריכה לטכנולוגיות למידה ושאול פרידמן, רכז תקשורת חזותית. "התאחדו פה כוחות רציניים", מחייכת ברקוביץ' בסיפוק.
בתחילת דרכו של הניסוי לפני חמש שנים, בית הספר נאלץ להסתפק במצלמה אחת ומחשב. התרומה הראשונה של חדר צילום מסודר הגיעה מבית. אמה של ברקוביץ' תרמה את החדר לזכרו של אביה יעקוב שטיין ז"ל, שהיה הצלם הראשון בנתניה.
כיום יש בבית הספר 3 מצלמות וידאו ובכל כיתה מחשב ומצלמת סטילס. התקציב לציוד מגיע מתרומות ומגויס על ידי ברקוביץ' טיפין טיפין "כמו נמלה", היא אומרת. "עוד תורם ועוד תורם ועוד פרס". העירייה נמצאת אף היא ברשימת התורמים. בית הספר אינו משתמש בגורם חיצוני לצילום ועריכה, אלא נשען על כוחות ויכולות פנימיים, מה שכמובן מוזיל את עלות הניסוי.
השפעת הניסוי
ד"ר אסנת ספורטה הוכיחה מחקרית שיש קפיצת מדרגה ושינוי בבית הספר. בנוסף, לצוות היה חשוב לבדוק את השלכות הניסוי גם במקומות אחרים וכך, באחד מבתי הספר לחינוך מיוחד עם פיגור בינוני – עמוק, הכלי הוכנס לתוכנית הלימודים.
"בדקנו את השיטה על קצות הקשת", אומרת ברקוביץ'. "לקחנו גם כיתה מחטיבת ביניים של החינוך הרגיל, שהגיעה אלינו במשך שנה שלמה לפעילות של מפגשים עם התלמידים שלנו. רצינו לראות האם ניתן להשתמש בשיטה לצורך שיפור קבלת השונה. בהתחלה התלמידים הנורמטיביים היו המומים מההתנהגות של הילדים שלנו וזה ניכר בתגובות שלהם.
"הם צפו בעצמם על פי עקרונות השיטה ולאט לאט במהלך השנה חל שינוי ניכר ביחס שלהם. הם אמרו 'אנחנו מסתכלים עכשיו על הילדים של יהודה הלוי אחרת'. בהתחלה הילד היה מין אובייקט והם יצרו איתו אינטראקציה מתוך כורח. הם דיברו על הילד ולא עם הילד כפי שקרה בהמשך". בימים אלו, ד"ר איריס מנור בניימיני, פועלת לתת לניסוי תקפות אקדמית.
על אור בעיניים ופרס חינוך
"אנחנו מקבלים גב מאוד חזק מאגף הניסויים במשרד החינוך. חסי רן האחראית על הניסוי, מגיעה אחת לחודש ואם צריך גם יותר. התמיכה הזו מאוד משמעותית והיות והיא חיצונית ומקצועית היא גם אובייקטיבית ונותנת לנו רעיונות חדשים. כל ההתלהבות והאור בעיניים שהיו לנו בתחילת הדרך נשארו וזה מה שהביא את בית הספר לזכייה בפרס החינוך ולכך שמהשנה הפכנו להיות מרכז הפצה", אומרת ברקוביץ'.
הפיכת בית הספר למרכז הפצה, מתרחשת בשנה השישית לניסוי במידה והניסוי מצליח והמשמעות היא שמצופה מבית הספר להפיץ את תורתו לבתי ספר אחרים. בניסוי ספציפי זה הכוונה הינה להפיץ את הניסוי גם לבתי ספר רגילים.
במאי האחרון קיבל בית הספר את פרס החינוך בקטגוריה של העל יסודי. "אין לי ספק שקיבלנו את הפרס בזכות הניסוי", אומרת ברקוביץ'. "כל בית ספר שהופך להיות ניסויי משתדרג מבחינת הצוות שמקבל מוטיבציה גבוהה יותר והשידרוג הוא בכל חוליות בית הספר. אני מאוד ממליצה לבתי ספר להפוך לניסויים. אני קוראת לגף הניסויים במשרד החינוך 'הדובדבן שבקצפת', הן בהשתלמויות שהוא מספק והן בתמיכה המלאה באופן יוצא דופן למערכת החינוך".
לפנייה לכתב/ת 
