לומדים בין הזריקות להקרנות
תוך כדי הטיפולים הקשים, החוויות הלא נעימות והטראומה - ממשיכים הילדים המאושפזים בבית החולים הדסה ללמוד - לפי רצונם ויכולתם. בתי ספר ניסויים: כתבה שלישית בסדרה
"בית הספר נותן הזדמנות ללמוד בצורה שונה, להכיר אנשים וילדים", היא אומרת. "כמעט כל הזמן אני לבד ובית הספר מעסיק אותי. לא תמיד אני מצליחה ללמוד, אבל כשזה בדרך חוויתית על ידי משחק או מחשב זה מעודד קצת". ע' היא נערה מחברון ולכן מבקריה מעטים, אך גם ילדים רבים אחרים המאושפזים בבתי החולים מתמודדים מעבר לסבל הנובע מהמחלה ומשמעויותיה, עם בדידות וניתוק חד מעולמם הקודם. בתי הספר שבבתי החולים מנסים להחזיר אותם להיות שוב ילדים.
הכתבות הקודמות בסדרת בתיה"ס הניסויים:
- מהו בית ספר ניסויי?
- כינור דוד: למדו, אבל היזהרו לא להרוס את הילד
- ביה"ס הניסויי לאוטיסטים: הסרט של חייהם
- האקדמיה למדענים צעירים: לשבור את הלמידה הקונבנציונלית
- גן בתנועה: גן לילדים שלא מפסיקים לזוז
- אולפנה ניסויית דולב: בית הספר שמציל ילדות אבודות
- רמות חפר: במקום בחינות בגרות: דיאלוג יצירתי
"כמעט כל הזמן אני לבד ובית הספר מעסיק אותי"
להיות בריאים בגופם ובנפשם
צירוף המילים בית ספר מזמן לנו אסוציאציה מיידית של כיתה, לוח, שולחנות וכיסאות עמוסי ילדים, צלצולים מונוטוניים המכריזים על הפסקה וכמובן מורים. בתי הספר הנמצאים בכ-30 בתי חולים בארץ ושהוקמו מתוקף חוק שנחקק ב-2001 המחייב את המדינה לתת חינוך חובה חינם לילדים מאושפזים, נראים כמובן אחרת. גם בבתי החולים יש מורים ותלמידים, אך בכך מתחיל ומסתיים הדמיון.
"השילוב של בית ספר בבית חולים נובע מהראייה ההוליסטית שריפוי הוא לא רק ריפוי טכני של הגוף, אלא קשור באספקטים נוספים. אדם שלם צריך להיות בריא בגופו, בנפשו וברוחו", מסבירה עדנה פינצ'ובר, מנהלת בית הספר בבית חולים הדסה בירושלים.
לרוב מדובר על חללי לימוד קטנים הממוקמים בתוך המחלקות. בשיעור משתתף ילד או ילדים בודדים ולעיתים גם ההורים. אין כאן צלצולים או רעש של עשרות כיסאות המוסטים אחורנית כאשר זרם של ילדים אנרגטיים שועטים החוצה אל החצר.
"אנחנו נמצאים בכל מקום, גם ליד המיטות", מסבירה פינצ'ובר. "זה לא דומה לבית ספר בקהילה. התפקיד שלנו הוא לנסות ולשמור על התפקיד של הילד בשלב הזה, שזה להיות תלמיד. המטרה של בית הספר היא לעודד את ההתפתחות הטבעית של הילד. לאו דווקא להשלים חומר לימודים - זה לא ריאלי ולא מציאותי. ילד חולה הוא כאוב, דואג ולא בהכרח במצב שמסוגל לקיים עבודה לימודית של ממש, אבל כשהוא נמצא בבית הספר ובסביבה לימודית, הוא יוכל לקיים עשייה חינוכית הקשורה ללימודים. לפעמים זה יותר קרוב להעשרה ולפעמים מדובר ממש בלימודים".
בבית הספר הניסויי הדסה עין כרם כ-200 ילדים חולים עד גיל 21 המאושפזים בעיקר במחלקת ילדים, כירורגיית ילדים, אונקולוגית ילדים ופסיכיאטריה לילד ולמתבגר. 54 אנשי צוות - מורים, מטפלים באומנויות, סייעות ובנות שירות לאומי מלמדים בבית הספר, לרוב במשרה חלקית, בשלושת הקמפוסים – הדסה עין כרם, הדסה הר הצופים ובמחלקה הפסיכיאטרית במרכז העיר.
האתגר העיקרי – יצירת מוטיבציה
היות וחוק חינוך חובה אינו חל על הילדים המאושפזים, הצוות החינוכי עומד בפני אתגר עצום - לגרום לילדים החולים לרדת מהמיטה ולהגיע לחדרי הלימוד וכן ליצור עניין ומוטיבציה ללמידה. במצבם, התוכנית ודרך העברתה חייבות להיות מעניינות. בית הספר על כל פנים, מנסה לתת שירות גם לילדים המאושפזים לתקופה קצרה וגם למקרים של אשפוזים ממושכים כמו במחלקות האונקולוגיה והפסיכיאטריה.
"ילדים אוהבים לבוא לבית הספר שלנו", אומרת פינצ'ובר בגאווה. "קודם כל זו הפתעה לגלות בתוך בית החולים בית ספר ובנוסף הוא שמח, צבעוני, יש בו אזורים מעניינים וחומרים מגרים".
המצב דורש מהצוות גמישות מאוד גבוהה
לא מחכים לצלצול
בעוד שבית ספר רגיל מתנהל לרוב מתוך מסגרת קבועה של שגרה, בבית ספר בבית החולים גמישות היא מילת מפתח. במקום לרשום את התלמידים שהגיעו לבית הספר בבוקר, בבית החולים המורה עורכת סיבוב בוקר במחלקה ומתעדכנת במצב הילדים. בשלב הבא, הצוות החינוכי של המחלקה מתכנס לישיבת בוקר בה בונים את תוכנית הלימודים היומית או את מערכת השעות בטרמינולוגיה המקומית ובה נקבע איזו מורה מלמדת איזה ילד ואילו ילדים משתתפים בפעילויות. התוכנית בנויה כך שתמיד יש עבודה קבוצתית במרחב הבית ספרי הפתוח ובמקביל, מורות ומטפלות עובדות עם ילדים ליד המיטה.
"אנחנו מדברים על בית ספר רב תרבותי, רב גילי, המתמודד עם שינויים קיצוניים במצב התלמידים ולתוך זה מנסים לצקת את התכנים", אומרת פינצ'ובר. "אם אתמול למשל, בשיעור מוזיקה, השתתף ילד שהיום יש לו התקף של כאב והוא לא יכול להמשיך בפעילות הבוקר, צריך לשנות את התוכנית. המטפלת במוזיקה שמכינה את הפעילות לא יכולה לדעת בוודאות איזו פעילות תתאים לאותו יום מראש, היות והיא לא יודעת בני כמה יהיו הילדים או האם הם דוברי ערבית או עברית. זה דורש מהצוות גמישות מאוד גבוהה והתמצאות מאוד רחבה בחומר ובאפשרויות ההפעלה השונות".
"הזדמנות ללמוד בצורה שונה, להכיר אנשים וילדים"
בריא ללמוד מזה
פינצו'בר המנהלת את בית הספר כ-25 שנים היא מורה לאומנות, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במדעי ההתנהגות. לאחרונה, אושר בית הספר כבית ספר ניסויי בעקבות כוונתו לבנות תוכנית המתייחסת למחלה ולטיפול בה ככלי למידה. המטרה היא למתן את הפחדים מתוקף הידע שהילדים ירכשו על תהליכי הטיפול בהם בכל שלב וליצור על ידי כך ערך מוסף שישרת אותם כשיחזרו בריאים לבית הספר שלהם. הכותרת שניתנה לניסוי היא "בריא ללמוד מזה".
הרעיון עלה מתוך הקונפליקט המתמיד שבין השליחות של הצוות ללמד, לבין העובדה שהילדים החולים פעמים רבות אינם פנויים ללמידה. "הגעתי למסקנה שכדי שאוכל לקיים את השליחות שלי ולעמוד בה אני צריכה לקיים למידה מסוג אחר וזה אומר לפגוש את הילד בחוויה שלו", מסבירה פינצ'ובר. "אם ילד נמצא בבית החולים והוא מבוהל מהסביבה שלו, מהחדירה לאינטימיות שלו, מהמחלה ומשמעויותיה, אני צריכה להיכנס לחוויה הזו שלו. חשוב לזכור שאשפוז בבית חולים היא אחת מהחוויות הטראומטיות שיש לאדם בכלל ולילד בפרט וכניסה של מערכת חינוכית במקום הזה יוצרת ריכוך שעוזר לילד בהסתכלות הכללית שלו. התפקיד שלי הוא לעזור לילד להסתגל לחיים בוגרים עם המחלה או אחריה".
אחת מתוכניות הלימודים עליה עובדים כעת במסגרת הניסוי היא תוכנית לימודים בנושא מערכת הדם. רוב הילדים המאושפזים עוברים בדיקת דם ועבור חלקם זוהי חוויה מאוד לא נעימה. הכוונה היא ללמד את הילד על התהליך גם באופן תיאורטי וגם על ידי התנסות בבדיקת דם על זרוע מלאכותית. מכאן ניתן לפתח עולמות ידע מתחום המדעים. "הייתה לנו ילדה בת 9 שלא רצתה לעבור בדיקות דם", נזכרת פינצ'ובר. "הייתה לה בעיה מטבולית שדרשה בדיקות דם רבות. היו מלחמות עולם והיא לא הסכימה בשום פנים. ניסינו לחשוב ממה בדיוק היא מפחדת, מה היא עשויה להרגיש בכל שלב ועל כל הפרטים של הבדיקה. ניסינו עליה את המודל החינוכי של בדיקות הדם ולשמחת כולם היא התחילה לשתף פעולה".
"לא יודע אם יישאר לי דם"
כשפינצ'ובר שואלת את הילדים כמה דם לוקחים להם בבדיקת דם, הם מאוד מתרגשים ואומרים 'לי הוציאו ככה' ו'לי ככה, ואני לא יודע אם יישאר לי דם'. פינצ'ובר מסבירה שמזרק הוא בגודל של כפית. הם ממחישים את הכמות בדלי והילדים מאוד מופתעים. בובות טיפול שכל ילד מעצב בעצמו, נותן לה זהות ומשתף אותה בכל מיני חוויות, רגשות או אף מעביר אותה טיפולים שונים עוזרות אף הן. באופן דומה הכוונה הינה לבנות תוכניות בנושאים של טיפול כימותרפי או צנתור.
הניסוי כאמור בתחילת דרכו ומשתתפים בו גם בית הספר של בית החולים העמק ובית הספר של שניידר. את הצוותים מלווה ד"ר דבורה לאנג, מנהלת מרכז נוער שוחר מדע בירושלים. אם הניסוי יצליח, הוא ייושם בבתי ספר נוספים.
"הייתי רוצה שכשילד יעמוד בפני הליך רפואי, הוא יקבל באופן אוטומטי את הגיבוי החינוכי מבית החולים, כחלק מהפרוטוקול", מסבירה פינצ'ובר. "אנחנו רואים בשטח שכשאנחנו עושים התערבויות כאלו אנחנו מקבלים הכרת תודה והתרגשות מהמשפחות וגם מהצוות הרפואי. מחקרים רבים נכתבו על כך שבהכנה טובה לניתוח ההתאוששות וההחלמה מהירות יותר ואנחנו רוצים לבדוק את זה על פרוצדורות נוספות".
האם יש שיתוף פעולה של הצוות הרפואי?
"בוועדות ההיגוי יושבים מנהלי מחלקות, רופאים, אחיות ועובדות סוציאליות. שיתוף פעולה עם מערכת הבריאות היא אתגר לא קטן לכולנו. כשהתחלתי לעבוד בהדסה, ההרגשה הייתה שאומרים לי 'קחי את הילדים, תעסיקי אותם ותשאירי לנו את המחלות כדי שנוכל לטפל בהן בשקט'. דברים השתנו מאז, אבל עדיין מערכת חינוך בתוך מערכת בריאות זה זיווג מיוחד. בקצה הטוב יש אנשי רפואה שהעבודה איתם היא מתנה. מנהל בית החולים בהדסה עין כרם הוא אחד האנשים שהכי תומכים בבית הספר. במחלקת האונקולוגיה וכירורגיית הילדים שלנו יש מנהלי מחלקה עם מודעות בלתי רגילה לחשיבות בית הספר וראייה הוליסטית שרואה את צרכים של הילד".
"אני עובדת במחלקות ילדים, אבל בעיני תוכנית כזו צריכה להיות גם במחלקות מבוגרים. אני חושבת שהראייה ההוליסטית במחלקות המבוגרים לא מפותחת מספיק. כשנכנסה מחלקה חינוכית לבית החולים, כל המודעות של הצוות השתנתה. פתאום יש קול שכל הזמן מהדהד והוא הצרכים של הילדים. אנחנו אומרים 'רגע, הילד נורא מבוהל' או 'האמא אמרה שהיא לא מבינה' ופתאום עוצרים. להתייחס לאדם באשר הוא אדם זה חלק אינטגרלי בטיפול. להסביר, לחייך, להרגיע, להקשיב לעוד דברים שקורים שם חוץ מהסימפטומים של המחלה".
לפנייה לכתב/ת 
