לא כולל שירות: תה, מסעדות וגיישות בקיוטו

המפגש הראשון שלי עם יפן היה בחדר השירותים, או כפי שהאצילות מחייבת ב"נוחיות" . מיד עם הגיעי למלון נכנסתי לשירותים המצוחצחים ומולי נצצו בחשיכה שלוש נוריות ירוקות שהיו קבועות בחלק האחורי של מכסה האסלה. המכסה, כמובן, היה סגור כמצוות הפאנג שוואי. הדלקתי את האור ובחנתי את הנקודות ה"חייזריות" ולא גיליתי אפילו רמז דק למה שעומד להתרחש.

מבט בוחן נוסף הבהיר לי שאין כפתור, ידית או רגלית הדחה. בקיר קובעה קופסה אלקטרונית ועליה מספר כפתורי לחיצה דיגיטליים. על אחד הכפתורים היה ציור סכמתי של צמד עכוזים עם סימן התזה קל, על השני עם כמות גדולה יותר והשלישי עם שטיפה מסיבית. לנגד עיני ניצב השילוב האולטימטיבי של אסלת-בִּידֶה שמציעה עסקת "שניים במחיר של אחד".

מסתבר שהעסקה כוללת מושב אסלה מחומם ואפשרות לחמם את מי השטיפה של הבידה. האסלה הזו גם נטענת ומשמיעה צלילים של חללית לפני המראה, וכשמסיימים היא מדיחה את עצמה לדעת. ברוכים הבאים ל"ארץ האלקטרוניקה העולה".

"ארץ האלקטרוניקה העולה". טוקיו, יפן (צילומים: רונית סבירסקי)

גם החתולים עברו סדרת חינוך

האסלה הזו היא דוגמה קטנה לחשיבה היפנית שכבשה בסערה את העולם המערבי. כמות האוכלוסייה ומספר התושבים העצום שנאלצים להצטופף בכרך הגדול יצרו את הגישה של הניקיון הכפייתי, המזעור והצורך ליצור פיתרונות עיצוביים מתוחכמים בכל תחום.

ההפתעה המתינה לנו כבר בשדה התעופה. הנהג שהוזמן מבעוד מועד לאסוף אותנו מנמל התעופה של אוסקה למלון בקיוטו, הגיע בחליפה שחורה ועטה כפפות לבנות על כפות ידיו. רצפת המיניבוס מורקה, ניחוח פרחים קל עמד בחלל, על הרצפה הונח שטיח אדום וגב הכיסאות רופד בתחרה לבנה. הנהג קד קידה של נימוס, הציג את עצמו, הודיע לנו מה משך הנסיעה, חבש לראשו כובע ויצא לדרך. הוא נסע בדממה מוחלטת במשך שעה וחצי, לא היו דיונים פוליטיים, לא סמול טוק, לא שיחות בנייד ואפילו הרדיו שתק.

ארץ השמש העולה קידמה את פנינו באוטוסטראדות רחבות ידיים, מערכות גשרים שרואים בסרטי מדע בדיוני והכל מצוחצח כאילו מישהו עשה פנלים, רצפה ואבק על כל המדינה כמה דקות לפני שהגענו. ביפן מתייחסים לאשפה בכובד ראש. שקיות הזבל מחכות לרכב הפינוי כשהן ארוזות לפי חלוקה ירוקה של הפרדת מוצרים והשקיות סגורות היטב כך שאפילו פיסת נייר לא מתעופפת החוצה. כנראה שגם החתולים עברו סדרת חינוך והם לא מתקרבים לשקיות האשפה.

גישה של ניקיון כפייתי. מנקה רחובות יפני

ממקדש למטבח

היום הראשון הוקדש לשוטטות בסגנון חופשי בקיוטו. יצאנו אל תחנת הרכבת הראשית שמציעה מרכז מידע לתיירים וניתן להצטייד בו במפות והסברים כללים לפני שיוצאים לדרך. תחנת רכבת מטיבה הומה אדם רעשנית ומלוכלכת, אבל ביפן לא מכירים את המושגים האלה. יצאנו לכיוון החלק העתיק יותר של העיר במטרה לסיים באזור גיון (Gion), ולפגוש גיישות שיוצאות עם ערב למקומות העבודה במסעדות ובמועדונים (הרחבה בהמשך).

החלק העתיק של העיר חושף בתי עץ עתיקים בני 1,200 שנים. קיוטו נוסדה במאה ה-8 לספירה, על פי עקרונות הפאנג שוואי, בעמק מוקף רכסי הרים משלושת עבריו ובליבה חוצה אותה לכל אורכה נהר הקאמו. תרבותה הושפעה ממנהגי חצר האצולה ומהלוחמים הסמוראים שהחדירו את חשיבות הזן הבודהיסטי ואת טקסי התה.

חוצה אותה לכל אורכה. נהר הקאמו וזוגות רומנטיים

הרושם הראשוני שקיוטו משאירה על המבקר היא של עיר מעט עגמומית, שחלקה בתי רכבת של פשוטי העם וחלקה השתמר כפי שהיה בין המאות ה-12-8. האזורים היפים שלה נמצאים למרגלות ההרים המזרחיים ברובע היגאשיאמה (Higashiyama), ממזרח לנהר קאמו. סמטאות צרות, רחובות צדדיים, בתי מגורים מסורתיים ומקדשים.

מקדש טוג'י (Togi Temple) הוא אחד העתיקים ביותר בקיוטו ובמרכזו פגודת עץ הגבוהה ביותר ביפן שמתנשאת לגובה 55 מטרים. בטוג'י הונחו היסודות הדתיים הראשונים של העיר ובמבני העץ הגדולים שלו ניצבים פסלי בודהה בני 1,200 שנים. גן פרחים מעוצב ואגם שחיים בו עשרות צבי מים מקיף את מבני העץ של המקדש.

המשכנו לשוק המזון "נישיקי" (Nishiki Market) שבסלנג מקומי נקרא "המטבח של קיוטו". השפים הידועים בעיר קונים את חומרי הגלם ומוצרים ייחודיים לקיוטו. משני עברי הרחוב ניצבים דוכנים של דגים מעושנים, סוגי חיטה וסויה, מעדנים וחטיפים והמוצר שמושך את מלוא תשומת הלב הוא הירקות המוחמצים שמוצגים בחביות ענק, כשהם משומרים בתוך עיסת מיסו שנראית כמו עיסה של חול רטוב. ריח המחמצים תלוי באוויר ומעורר את בלוטות התיאבון. באריזות ואקום מוצגים ירקות מוכרים של מלפפונים, לפת, קולורבי וגזר לצד ירקות שגדלים רק במזרח.

במבני העץ הגדולים שלו ניצבים פסלי בודהה בני 1,200 שנים. מקדש טוג'י

גן פרחים מעוצב ואגם שחיים בו עשרות צבי מים. הגן במקדש טוג'י

שעתה היפה של סמטת פונטוצ'ו

סמטת פונטוצ'ו (Pontocho) הפכה בשנים האחרונות לאזור תיירותי מבוקש שפגע ברמת המסעדות והקפיץ את מחירי המנות. עם זאת, אי אפשר לבקר בקיוטו מבלי לעבור בסמטאות הצרות ולספוג את אווירת הבילויים שאופפת את המקום. שעתה היפה של סמטת פונטוצ'ו היא לקראת דמדומים. מספר העוברים ברחוב קטן ולפני שהחושך אופף את המקום ניתן להתרשם מבתי העץ העתיקים ולצפות בזוגות הרומנטיים שיושבים על גדות נהר הקאמו.

אי אפשר לבקר בקיוטו מבלי לספוג את אווירת הבילויים. סמטת פונצ'וטו

לאורך הרחוב בתי תה מסורתיים ושפע של מסעדות. חלקן מציעות מרפסת אחורית פתוחה שצופה אל הנהר. בשעת שקיעה נצבעים המים בגווני פנסי הרחוב האדומים ואורות העיר מנצנצים במים. אם תרצו לשבת מצאו קפה קטן והמתינו לשעת החשיכה. בעת טיולכם בסמטאות שימו לב לגיישות שמגיעות לעבודה במסעדות הקטנות, כשהן לבושות בלבוש המסורתי היפני, בגרביים לבנים וכפכפי עץ שקטנים עליהם במידה. מדי פעם תעבורנה גיישות שעור פניהן צבוע לבן והשפתיים באדום עז.

במרחק הליכה קצר משם נמצא רובע הגיישות העתיק "גיון" שבין בתי העץ שלו עוברות סמטאות קטנות, תעלות מים, מסעדות ובתי קפה. ניתן למצוא ברובע אתרי בילוי עם גיישות לצד מסעדות גורמה ורחובות מרוצפי אבן עם שדרות של עצי דובדבן.

נשות קיוטו המבוגרות נוהגות ללכת ברחובות בלבוש מסורתי. קל מאוד להבחין ביניהן ובין הגיישות המסורתיות שפניהן צבועות לבן. שעות בין הערביים באזור רובע גיון הוא הזמן הטוב ביותר לראותן צועדות ברחובות בדרכן לעבודה. הגיישות מוגדרות ביפן כנשות חברה בעלות הומור ורמת שיחה שנונה. הגברים היפנים מרעיפים עליהן אהבה והערכה. הגיישות המקצועיות החלו לפעול כבר במאה ה-17, אולם מעמדן התערער במאה ה-20 כשלתחום הזה נכנסו נשים המוגדרות "אונסן גיישה" המעניקות שירותי מין ומלצריות שמשרתות את הסועדים בתלבושת מסורתית.

פניהן של הגיישות המסורתיות צבועות לבן. גיישה ברובע גיון

גיישה מקצועית, שנקראת גייקו (Geiko), עובדת במתחמים סגורים שמנוהלים בקפידה ובהם שומרים על פרטיותה ופרטיות הגברים שמבקרים אותה. הגיישות שעובדות באזור פונטוצ'ו נקראות מאייקו (Maiko) והן מוגדרות כמתלמדות. בקיוטו ישנם ארבע רובעים של גיישות ובחודשי האביב והסתיו הן מופיעות בריקודים מסורתיים בפני הקהל. גיישה שאינה רוצה להתמחות בריקוד לומדת לנגן על כלי פריטה בשם "בשאמיסן" או בכלי אחר.

• טיולים נוספים בעולם באתר התיירות הישראלי , בעריכת רונית סבירסקי