בדוך או בסיבוב: קטנות על חומוס

המטבח הישראלי

החומוס הוא המאכל הלאומי של ישראל, מדובר במעדן שכבש את קיבתו של העם כולו והפך במהרה למאכל הכי מזוהה עם המטבח הישראלי, זאת למרות שהוא יוצא, כמעט תמיד, ממטבח ערבי. הרומן הישראלי עם חומוס הפך עם השנים לאובססיה של ממש וקיבל מקום של כבוד בעולם הקולינרי המקומי- בניגוד לחתומים על המצאתו שנוהגים לאכלו רק כפתיח או כארוחת בוקר אצלנו הוא הסיבה לסעודה ומבחן לנאמנות אזרחית.

מלחמת אוכל

בשנת 2008 איימה לבנון לתבוע את מדינת ישראל על ניכוס החומוס במרמה. "קודם הם גנבו את אדמותינו ועתה הם גונבים לנו את החומוס", זעם נשיא התאחדות התעשיינים הלבנונית, פאדי עבוד, וקרא לישראל להפסיק להציג את הממרח כמאכל הלאומי שלה והכריז שעל העולם להכיר בלבנון כארץ הולדתו הרשמית. מדינת ישראל לא התרגשה והשאירה את מעמדו של החומוס כשהיה ואתם חופשיים לנגב בחדווה... עד להודעה חדשה.

חומסי החומוס

בליל קיץ חם בשנת 2005 פרצו אלמונים למחסני קיבוץ עינת, כפתו את השומר ונמלטו עם 75 טון גרגרי חומוס במרכולתם. המקרה זעזע את הקיבוצניקים האומללים ונרשם בין דפי ההיסטוריה כשוד החומוס הגדול.

תיזהרו שלא יגנבו לכם את הגרגירים צילום: index open) 

חִמצה

שמה העברי והלא אטרקטיבי של הקטנית העגלגלה ניתן לה ככל הנראה בשל השערות המכסות את הצמח ומפרישות חומר חומצי שמטרתו לדחות בעלי חיים.

זנים

לצמח החימצה 22 מינים, רק אחד מהם מבויית ולו 20 מינים שונים. בישראל ניתן למצוא רק חמישה כשהנפוץ ביותר הוא ה"הדס".

הראש היהודי

השאלה הנצחית בדבר מי המציא את הממרח הממכר תישאר, ככל הנראה, ללא מענה. אבל במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות", נתן מאיר שלו תקווה לכולנו כאשר העלה השערה מעניינת כי הממרח הפופולארי מופיע כבר בתנ"ך ובכך העניק לעם היהודי את זכות הראשונים על האוצר הקולינרי.

האזכור המדובר מופיע במגילת רות במהלך פגישתם הראשונה של בועז ורות בבית לחם. "לעת האוכל גשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ" - היהודי הזמין את הנערה ממואב, ושלו סבור כי מאחר ופיתה טבולה בחומץ אינה יכולה להוות מעדן משביע עבור פועלי השדה, ודאי שלא ארוחה שיציע בחור כבועז לנערה חיננית בפגישתם הראשונה, החומץ האמור הוא למעשה חמצה! אם נקבל את הפרשנות הקולינרית אזי שהחומוס הראשון בהיסטוריה נאכל בשדה שעורים, על ידי רות, בועז וחבורה של קוצרים יגעים.

הומוס

חלפיניו, עגבניות מיבשות, גוואקמולי וחמאת בוטנים הם רק חלק מהטעמים שמוסיפים היצרנים באמריקה למאכל הלאומי שלנו בניסיון לשווקו ליאנקים שמחוץ לניו יורק ועדיין לא הצליחו לפענח אם הפירה החיוור מהמזרח התיכון הוא ממרח, מטבל או איום גרעיני. את הטירוף האחרון הגה עוד מהגר ישראלי שהחליט לדחוף חומוס דווקא לבקבוק לחיץ משל היה קטשופ או רוטב מייפל מניו המפשייר. אוי לחילול.

דיאט חומוס

בניגוד לשמועות הזדוניות, חומוס טרי איננו משמין כלל. הקטנית עצמה מכילה מעט מאוד שומן והרבה פחמימות וחלבונים. מה שכן תורם רבות להתרחבות קו המותניים הן הפיתות והצ'יפס שבד"כ מצטרפים לסעודה. ולמי שמתעקש על מספרים, מנת חומוס טרי מכילה עד 400 קלוריות בלבד וזה כולל את הטחינה השמנמנה.

יש במנה רק 400 קלוריות (צילום: אסף אמברם) 

יחי ההבדל הקטן

עוד לא נמצא החומוסולוג שהצליח למצוא תשובה מניחה את הדעת לשאלת ההבחנה בין משאוושה למסבחה. מדובר בשתי מנות זהות לחלוטין של חומוס עם טחינה וגרגירים בהבדלים מינוריים עד כדי כך שההסבר היחיד המניח את הדעת הוא שהמקור לשמות השונים נעוץ במקומות שונים ולא במרכיבי המנה עצמה.

לא ראוי למאכל אדם

לפני יותר מעשרים שנה, כשכלבוטק שודרה בערוץ הראשון והייתה תכנית תחקירים שמטרתה הייתה להגן על הצרכן הישראלי התמים, שודרה במסגרתה תכנית אחת שתיזכר לדורות. במהלך התכנית האמורה יצאו רפי גינת וצוותו לבדוק את החומוס הנמכר בחומוסיות נבחרות וגילה כמויות מסמרות שיער של חיידקים מזיקים ובראשם חיידקי קולי וקוליפורמים. הארץ רעשה, אנשים נשבעו שלא יגעו יותר בסלט חומוס כל ימי חייהם וכולנו למדנו מילה חדשה שמשמעותה סוף העולם- הקוליפורמים לעד ייקשרו לחומוס, לכלבוטק ולרפי. גינת והקוליפורמים הפכו לחלק מהמיתולוגיה עד כדי כך שלפני שנתיים חזרה כלבוטק לאותו תחקיר שערורייתי. אבל למרות שגם הפעם, עשרים שנה אחרי, הפעם בערוץ שתיים, רוב החומוסיות לא עברו את מבחן המעבדה, את השוק של הפעם הראשונה לא ניתן היה לשחזר.

כוכב הוליוודי

בסרטו "אל תתעסק עם הזוהאן" מגלם אדם סנדלר ישראלי, חייל קומנדו לשעבר ומעצב שיער בהווה, שמכור קשות ל... חומוס. במהלך הסרט החומוס תופס את אור הזרקורים כאשר זוהאן משתמש בו לצחצח את שיניו, להמתיק איתו את הקפה ואפילו לכבות שריפות ענק. אך אויה, מסתבר שעד כמה שזוהאן אוהב חומוס, כך סנדלר מתעב אותו. השחקן מעיד על עצמו כמי שחומוס בכלל עושה לו בחילה ולכן דרש להחליף את החומוס ביוגורט לפחות בסצנות בהן היה עליו לאכול את הממרח.

נוסטלגיה

בעוד רבים נוהגים לספר בערגה על ימים פשוטים יותר בהם ניגבו חומוס ברמאללה, האמת היא ששנות השמונים יזכרו יותר בזכות שני מוצרים מאוד מוזרים ולחלוטין לא אותנטיים- אבקת החומוס והחומוס בקופסת שימורים. למרבה הזוועה היו אלה שני מוצרים פופולאריים ביותר בעשור האיום וגרמו למדינה שלמה להסתובב עם הבל פה של מיצי קיבה. כאשר משפחה ישראלית ממוצעת ביקשה "לנגב" כמו שעושים בדמשק, היה זה הממרח החמצמץ והנוקשה כטיט ששיגע את בלוטות הטעם. הזוועה בקופסה אף היוותה מרכיב עיקרי במסיבות יום הולדת, ערבי כיתה וטיולים שנתיים שלא היו שלמים בלי רבעים של פיתה עם מלפפון חמוץ ושליכטה של המעדן המשומר. 

אבו שוקרי המקורי

מלחמת החומוסיות באבו גוש בירושלים היא אולי הסכסוך המר והמפורסם ביותר שהתגלע סביב החומוס אי פעם. הסיפור הידוע החל כאשר ביום בהיר אחד, מול חומוסיית "אבו שוקרי" המפורסמת נפתחה אחות תאומה תחת אותו השם ובמרחק צעדים ספורים בלבד זו מול זו. כדי למנוע בלבול הגדיל הבעלים של המקום החדש וקבע שלט גדול בכניסה לחנות המודיע "אבו שוקרי המקורי. מספר אחת. עברנו!" בתגובה, תלה גם בעל החומוסייה מהצד השני שלט עם מסר חד משמעי ללקוחותיו - "אבו שוקרי המקורי מספר אחת. לא עברנו. היזהרו מחיקויים."

כאילו לא היה די בכך, כדי להעצים את הדרמה התברר שהבעלים של שתי החומוסיות נשואים זה לאחותו של זה ואף עבדו יחד שנים רבות עד שאחד מהם החליט על הצעד הבוגדני שפירק את הידידות והצית מלחמת חורמה בסמטה הצרה שבכפר. בסופו של דבר הייתה סולחה מתוקשרת שאורגנה על ידי חברה מסחרית. אבל במקרה הזה קשה להאמין לפרסומות כששני הניצים עדיין מסרבים להכיר זה במטבחו של השני וכל אחד מהם ממשיך לטעון כי הוא השוקרי המקורי. השוס הגדול בסיפור המטורלל הוא שאבו שוקרי ה"מקורי-מקורי" הוא בכלל בחור חביב בעל חומוסייה בוויה דולורוזה בירושלים בה עבדו שני הטוענים לכתר לפני שהחליטו לנסות את מזלם בעולם החומוס הסוער.

שיאן עולם

זה התחיל ביוזמה של חברת "צבר", שרשמה שיא גינס לצלחת החומוס הגדולה בעולם עם צלחת בת 400 ק"ג. הלבנונים הגיבו עם צלחת אימתנית במשקל 2 טון וחגגו ניצחון זמני. ישראל לא נשארה חייבת להרבה זמן ובאבו גוש הוצגה צלחת חומוס במשקל של 4 טון. אבל, בדיוק כשהתיישבנו לנוח על זרי הפטרוזיליה לבנון הפתיעה עם צלחת במשקל הלא יאמן של 10 טון והשיא עבר אליהם. יש להאמין שהקרב עוד לא נגמר ושעוד הרבה חומוס יישפך ברחובות עד שמישהו יבין שמדובר בטירוף, ייתן לצד השני להחזיק בשיא ובכך יביא שלום למזרח התיכון, לפחות בזירה הקולינרית.

הודו

נדמה שהישראלים והערבים מכוונים את חיצי המלחמה שלהם לכוון הלא נכון, שכן שיאני החומוס האמיתיים הם בכלל ההודים - שזוללים כ90% אחוז מצריכת החומוס בעולם. כיאה לחובבי הקטנית הטעימה, ההודים לא מסתפקים בהוספתה כמעט לכל תבשיל אפשרי אלא אף אוכלים את הצמח כולו כירק בסלט, משתמשים בו לצרכים קוסמטיים ואף יוצרים ממנו בצק טעים וריחני. אולי יש מתחרה שלא שמנו לב אליה.

חומוס עם לחם נאן (צילום: shutterstock) 

עתיקות

החמצה היא הקטנית המבוייתת הראשונה בהיסטוריה של המין האנושי. תיעוד ראשון שלה נמצא מהתקופה הניאוליתית באזור מצרים ומאז ישנם תיעודים רבים על אכילת חמצה על ידי המצרים הקדומים, היוונים והרומאים. התיעוד הראשון לאכילת חומוס במחוזותינו מתייחס לתקופה הצלבנית אבל כאמור יש שסוברים שאכלנו חומוס עוד בימי התנ"ך.

חומוס וירטואלי

לחומוס יש דף בפייסבוק, אפליקצייה באייפון ועשרות קליפים מבדחים בכיכובו רצים ביו-טיוב וזוכים להצלחה נכבדת. אבל את הכבוד הגדול ביותר שניתן למעדן הסמיך ברשת חולק לו הבלוג המפואר "חומוס להמונים" שמנוהל על ידי טל ושוקי גלילי. האתר הינו שיר הלל למנה הלאומית והוא מלא מכל טוב בכל מה שחומוס בעולם הזה. מטרתו על פי מקימיו החומוסאים היא לקדם את תרבות החומוס בישראל. אנחנו מעדיפים את הסיבה הפשוטה יותר - "זה פשוט טעים מדי כדי שלא יהיה על זה בלוג".

חומוס על פיצה?

הארגנטינאים אוהבים את החומוס שלהם דווקא על הפיצה. הפאינה הוא מאפה פריך ועגלגל עשוי קמח חומוס ומהווה את אחד המרכיבים הפופולאריים ביותר על פיצות מקומיות. מקור הבצק הוא מאיטליה כמובן (איזור ליגוריה), שם הוא נקרא פרינטה אבל נחשב לפופולארי הרבה פחות.

• מתכון לחומוס ביתי
• לעוד קטנות על מאכלים אהובים