רואנדה: מסע בעקבות היצורים שכל כך דומים לנו

רואנדה במודעות הציבורית בארץ ובעולם מתקשרת לרצח עם, לטבח, סבל וכאב. סביר להניח כי התייר המתקדם, שלא לדבר על הממוצע, לא יבחר בה כיעד למסעו באפריקה. המדינה הקטנה חבויה לה במרכז אפריקה, ללא מוצא לים, ואוצרת בתוכה את שמורת הטבע שאולי הכי אותנטית באפריקה.

הביקור שלנו ברואנדה היה בהמשכו של מסע שכלל את אוגנדה. הכניסה לרואנדה לא הייתה פשוטה. כשבוע לפני שהגענו לשם התקיימו בחירות ושונו כללי המשחק, וכשהגענו לגבול רעבים, שמחים וטובי לב במטרה לחצות אותו לכיוון ארוחת הצהריים, נתבשרנו כי את הארוחות הבאות נאלץ להמשיך ולאכול באוגנדה. באותו השבוע שהגענו אל הגבול הוחלט שבכדי להיכנס לרואנדה, יש להגיש בקשה לוויזה דרך האינטרנט, לפחות שלושה ימים מראש ולכן לא נורשה להיכנס.

לא יכולנו להשלים עם רוע הגזרה, מפני שלמחרת היינו אמורים לבקר באותה שמורה שלה הוזמנו אישורי כניסה כמעט שנה מראש. נוסף על כך, בתי המלון שולמו ובעיקר הטיסה שעימה היינו אמורים לחזור ארצה עמדה לצאת מרואנדה יומיים לאחר מכן.

הנהג האוגנדי המקומי היה פסימי למדי, והסביר כי אצל הרואנדים אין משחקים: כן זה כן, ולא זה לא. ובכל זאת, יותר מארבע שעות של טלפונים הלוך-ושוב וניסיונות תקשור טלפתי עם מקבלי ההחלטות ברואנדה, הצליחו לשנות את גורל ההחלטה וקיבלנו אישור, לפנים משורת הדין, להיכנס למדינה.

חצינו את הגבול, בעוד קבוצה של ילדים משועשעים מביטה בנו. בדרך כמעט ולא ראינו כלי רכב אחרים מלבדנו, אבל כן ראינו אנשים צועדים בעשרות, במאות, פשוט צועדים, לפעמים עם חצי בית על השכם. הכבישים כמו נסללו באספלט למען הולכי הרגל. נסענו ישירות ללוד'ז הנקרא "קן הגורילות", ממנו היינו אמורים לצאת למחרת בבוקר לשמורה הכי שמורה - שמורת גורילות ההרים.

ללכת כי כולם הולכים. מקומיים על הכביש ברואנדה (צילומים: מיכל רוט)

720 פריטים אחרונים של גורילות ההרים

שמורת הגורילות נמצאת ביער ווירונגה שמשותף לאוגנדה, רואנדה וקונגו. החלק שברואנדה נקרא פארק דה-וולקנוס, ולפי שמו כך גם ניתן לראות פסגות הרים וולקנים המכוסות יער גשם. ההחלטה לבקר בשמורה דווקא מתוך רואנדה התקבלה כיוון שרק ברואנדה ישנה שמורה אקולוגית, המגבילה אמנם את הפעילות המותרת בה, אך עם זאת מבטיחה כי המבקרים יוכלו לפגוש בגורילות בפרק זמן סביר של חיפושים. לשמורת האקולוגית ערך שאינו יסולא בפז בשימור אותם 720 פריטים אחרונים של גורילות ההרים היפהפיות והכל-כך דומות לנו.

את הכניסה לשמורה, כאמור, יש להזמין זמן רב מראש והיא ועלותה יקרה ביותר: 500 דולר לאדם. העלות מתקבלת על הדעת כאשר מבינים כי הכסף משרת את הגורילות עצמן ואת העם הרואנדי העני. הכסף מיועד למחקר, לתשלום למקומיים שהפכו להיות שומרי היער במקום ציידי היער ולהעלאת המודעות בעולם להגנה על אותו מין, שאם לא נשמור עליו נוכל רק להוסיף אותו לרשימת הדינוזאורים וחיות אחרות שנכחדו מהעולם.

בשבע בבוקר, אחרי לילה של התרגשות, אנו התייצבנו בשמורה, כשאיתנו עוד אנשים מכל רחבי העולם מצוידים במצלמות עצומות מימדים ובציוד הליכה מרשים. בסך הכול 64 איש ביום מורשים להיכנס לשמורה. התחלקנו לשמונה קבוצות של שמונה אנשים וכל אחת מהן יצאה לפגוש משפחת גורילות אחרת.

לפני היציאה, אנו נפגשנו לתדריך הנעשה על ידי הריינג'ר המקומי, אדוארד, שמוביל מבקרים כבר 18 שנה מדי יום ביומו. הוא הציג את המשפחה שעמדנו לפגוש: משפחת קוויטונדה, נעים להכיר: שלושה כסופי-גב, חמש נקבות בוגרות והרבה "בני נוער", ילדים ותינוקות.

אדוארד לימד אותנו להשמיע צליל כמו נהמה גרונית, שהמסר שלו בשפת הגורילות הוא שפננו לשלום, והסביר מה מותר ומה אסור לעשות כשנבוא במגע עם הגורילות. עלינו על הרכבים והתקדמנו לאזור היער שבו היינו אמורים לטפס.

בקרחת יער ישבו כמה בני משפחה, זללו עלים ושיחקו

על אלונקה במעלה יער הגשם

בקצה היער חיכה לנו צוות גדול של מקומיים לבושים מדים כחולים. הבחורים היו בעבר ציידים לא חוקיים ובמסגרת הפעילות של השמורה האקולוגית הם מסייעים לתיירים במסע. אחת המטיילות בקבוצתי, בחורה בשם ליבי, שבגלל שיתוק מוחין אינה יכולה לצעוד עם קביים במעלה יער הגשם, נעזרה באותו צוות מקומיים. בשטח חיכה לה מנשא-אלונקת קש סטייל אפריקה, המקומיים הורידו את מעיליהם וריפדו לליבי את המנשא ויצאו לדרך. המעבר ביער עם המנשא לא פשוט: שני חבר'ה צעדו מקדימה ופינו ענפים בעזרת מצ'טה, וארבעה חברה נוספים נשאו את המנשא. הטיפוס במעלה ההר גרם להטייה חזקה של המנשא, כשליבי עם הרגליים למעלה והראש למטה ואנו, שבעת החברים האחרים שבקבוצה צעדנו בעקבותיהם.

אחרי שעה ו-20 דקות השיירה עצרה, כוח חלוץ של מקומיים שהלך לפנינו איתר את האזור המדויק בו שהתה המשפחה המארחת. התבקשנו להשאיר את התיקים והמים, בעוד ליבי נאלצה לצאת מהמנשא ולהגיע בלי שום עזרים מיוחדים, היות והגורילות מבחינות בכל פרט ושומרי היער לא רצו שהן יחששו או יחקו פעולות אנושיות ויאבדו מהאוטנטיות החייתית שלהם.

צעדנו לכיוון הגורילות, שני מקומיים עשו לליבי "כסא לשבת" והניעו אותה. כאשר יצרנו מגע עם הפרטים הראשונים שפגשנו, אדוארד הודיע לגורילות בצליל כחכוח שפנינו לטוב. פגשנו שישה פרטים שישבו להם בקרחת יער. המרחק ביננו לביניהם היה מטרים ספורים בלבד. הם ישבו בשקט ובשלווה ולעסו עלים שקטפו, התגרדו קצת בפדחת והתבוננו בנו באדישות מה.

אין דבר העומד בפני הרצון. המקומיים עושים לליבי "כסא לשבת"

היינו נרגשים וחשנו מאוד בטוחים ורצויים. אחד התינוקות התקרב אלינו ורצה לשחק, אך אדוארד מרחיק אותו בצליל שהוא משמיע, עקב חשש שהגור עדיין עדין ועלול להידבק מאיתנו. מאחור שמענו לפתע פצפוצי ענפי במבוק נשברים, ולכיווננו הגיח כסוף-גב ענק. המדריך המקומי אחז אותנו בחוזקה בכתפיים ו"נטע" אותנו באדמה תוך לחישות רמות: Don't move! Don't move! ואז, בעודנו מנסים לעכל מה שקרה, עבר לידנו בליטוף אותו זכר כסוף גב ענקי.

אדוארד לקח את ליבי תחת חסותו, הוא שם לב לכך שהגורילות הבחינו שמשהו שונה הפעם ושאנשים נושאים את ליבי על הידיים. הוא דאג למיקום הטוב ביותר שבו תוכל ליבי לצלם ונראה כי הוא כל כך רצה שהיא תמצה כל רגע בחברת הגורילות.

כסוף-גב בוחן את העלה שהוא עומד להכניס לפיו

המפגש היה מושלם

מהרגע שבו התחלנו לצפות בגורילות הוקצבה לנו שעה בדיוק על השעון. אנחנו הבחנו בשני אחים שהשתובבו להם בגלגולים על העשב, בזכר שישב וחפן את ראשו בכף ידו והרהר הרהורים. ואדוארד תרגם לנו בהומור את מחשבותיו: "הוא חושב עכשיו מה הדבר הבא שהוא עומד לאכול....". הזכר המשיך בהצגה ובחן את כף ידו ואצבעותיו הענקיות. מהצד הגיחה נקבה בוגרת וביישנית. היא נשכבה על הבטן מולנו וטמנה ראשה בעשב והציצה לכיווננו עם העיניים, בשקט.

אדוארד, הריינג'ר המקומי, מסייע לליבי לצלם תמונה מקרוב

הזמן אזל והשעה הסתיימה ממש מהר. התבקשנו להתחיל להיפרד. התכנסנו חזרה ביער לאיסוף חוויות מהיר נשימה... כולנו חייכנו והיינו מאושרים. לא בכל יום מזג האוויר מאיר פנים כל כך כמו ביום ביקורנו, המפגש היה מושלם. בחזרה ללודג', נפגשנו עם שאר חברי הקבוצה ב"קן הגורילות", והחלפנו חוויות ותמונות זה עם זה. לא הפסקנו להתלהב מהחוויה.

למחרת היום, עדיין ספוגים בחוויות הגורילות, אך עם כל הכבוד לשימור בעלי החיים בעולמנו, הקדשנו זמן מה למוזיאון רצח העם בקיגלי (Kigali), הבירה. זהו מוזיאון מרשים ועצוב המספר ומסביר את סיפורו האכזרי של הטבח שקרה במדינה ב-1994. המוזיאון מציג עדויות של אנשים ששרדו, וכן תצוגה המתעדת היסטוריה של רצח עם בעולם. אנו, הישראלים, מצטמררים לגלות במרכז אפריקה, חדר קטן המתעד חלק מהשמדת העם היהודי ותמונות מטרבלינקה.

הביקורים הסמוכים במוזיאון, המתעד איך ב-100 ימים הושמדו כמיליון איש, ובשמורה בה שומרים מכל משמר על 720 פריטים אחרונים של אבות-אבותינו, עוררה בי מחשבה על ערכנו כבני אדם.

• הכותבת היתה אורחת של חברת "אקו טיולי שטח"