האסון האקולוגי הבא: הנגב יגיע עד לחיפה

שמי גיא, וגדלתי בחיפה. את רוב ילדותי בליתי בחוץ, לרוב בטיולים בהרי הכרמל, בחיפוש אחר פרפרים או צמחים. כשהייתי בן 14, בשנת 1989, כילו את הכרמל שלוש שריפות ענק. הגדולה שבהן כילתה 5,500 דונם. אני זוכר את הכאב והתסכול שחשתי לנוכח מראות האש ביערות שלי, ועל היותי צעיר מדי להצטרף לכוחות הכיבוי.

זה היה ביתי שבער ולפיכך, שריפות אלו הציתו לא רק עצים, אלא גם את רצוני לתרום לשימור הסביבה. בילית 12 חודשים במעקב אחר תהליך שיקום הצמחיה ו-15 חודשים נוספים בהתנדבות ולימוד ב"חי-בר כרמל", בעבודה עם היחמורים הפרסיים ובשיקום המקום לאחר השריפה.

כך למדתי ששריפות יכולות להיות חלק מהטבע, ושהצמחים ובעלי החיים יכולים להתאושש. זה היה גם תחילתו של מהלך שהוביל אותי היום למקצוע שלי - אקולוגיה ושימור הסביבה.

התחזיות הקודרות

בשנת 2000, לפני כ-10 שנים, לקחתי חלק בכתיבת הדו"ח הלאומי הראשון עבור ועידת האו"ם לשינוי אקלים. תפקידי היה לראיין את כל המדענים בארץ שעבדו באותה תקופה על שינוי אקלים, ולסכם את מצב הידע בישראל בנושא זה. יחד עם פרופ' אוריאל ספריאל, כתבנו את תרחישי שינויי האקלים הצפויים לישראל, עד לשנת 2100. 

בין היתר המודלים חזו עלייה בטמפרטורה הממוצעת של 1.6-1.8 מעלות, ירידה בכמות המשקעים של בין 4% ל-8%, עיכוב בגשמי החורף, עלייה בעוצמת הגשמים ועונת גשמים מקוצרת, גידול בתנודתיות עונתית בטמפרטורות, עלייה בתדירות אירועים אקלמיים קיצוניים וחוסר ודאות אקלימי גובר בזמן ובמקום.

עוד ציינו, כי אספקת המים עלולה לצנוח לסביבות 60% מהערכים דאז, עקב שיקוע סחף במאגרים, המלחה והיעדר מאזן מים תקין למאגרים קיימים.

בנוסף שיערנו כי "העיכוב בירידת הגשמים בחורף יביא לעליה בסכנה לשריפות יער, מכיוון שרוב השריפות מתרחשות בסתיו, כאשר היובש בצמחיה מגיע לשיאו. השריפות תהינה חמורות ותכופות יותר עקב היובש הגובר בקרקע, קצב האידוי המהיר ואירועי קיצון תכופים וחמורים של גלי חום".

הערכה נוספת היתה כי "האקלים והביוספירה הים-תיכונית צפויים לעבור בין 300 ל-500 קילומטרים צפונה, בין 300 ל-600 מטרים במעלה ההרים. עם העלייה הצפויה של 1.5 מעלות, המערכת האקולוגית בנגב צפויה להחליף את הים תיכונית בישראל". המשמעות היא שהמדבר יתרחב 300 קילומטרים צפונה, ובמילים אחרות - גבול הנגב ינוע מבאר שבע לחיפה, או אפילו לביירות.

ההערכות מתממשות מוקדם מהצפוי

כבר היום, 10 שנים בלבד לאחר שנכתבו הערכות אלה ו-90 שנה קודם זמנן, חלק ניכר מהתחזיות מתמששות.

כך למשל, הערכה לפיה הטמפרטורה הממוצעת תעלה ב-1.6-1.8 מעלות היתה הערכה מאוד שמרנית. התחזית המעודכנת היום גבוהה בהרבה.

באשר לירידה בכמות המשקעים - העדכונים האחרונים מראים שככל הנראה, כבר הגענו לשם: בעשר השנים האחרונות חלה ירידה בכמות המשקעים של 4%-8% ברוב חלקי הארץ, ובאילת חלה ירידה של 40%.

וכפי שתיארנו באשר לעלייה בתדירות של אירועים קיצוניים - אנו רואים ארועים רבים כמו בצורות, גלי חום ושריפות. ממש כמו השריפה הנוכחית בכרמל - השריפה הגדולה בתולדות ישראל, שלוותה בחום של 30 מעלות בדצמבר, לאחר 8 חודשי בצורת ולהט.

אבל באותה מידעה מדובר גם בשלל אירועים קיצוניים, כמו שטפונות, הצפות וגלי וקור. בדיוק כמו סופת הקור, השלג והמשקעים הקיצוניים שפקדו את ישראל מיד לאחר השריפה.

בשלב הבא: ישראל תהפוך למדבר 

האקלים פשוט משתגע, ועלינו להכיר בכך. אלו פניו של שינוי אקלים וזו הסיבה האמיתית לשריפת הענק. זה רק לא עניין של כישלון ממשלתי כזה או אחר, כישלון בתפקוד מערך הכיבוי או אשמתו של נער פוחז או של שר לא דואג. הנושא הוא בראש ובראשונה עוצמת השריפה וגובה הלהבות, כתוצאה מבצורת ויובש של 8 חודשים, בשילוב עם רוחות מזרחיות וחום.

אם זה המצב, למה שנאמין שהשריפה היא האסון האקולוגי האחרון? למעשה, מי מבטיח לנו שהיער ישתקם אי פעם? אולי עלינו לצפות לגרוע יותר?

סופת הגשמים של תחילת השבוע אינה ברכה אלא קללה לאור עוצמתה: כשכמויות כאלה של משקעים מגיעות בבת אחת, רוב המים נשטפים אל הים במקום לחלחל אל מי התהום - מקור המים הגדול בישראל. באותה עת הם שוטפים הלאה את הקרקע בכרמל ומקטינים את סיכויי ההתאוששות של היער.

ולאחר סופה, זו מה יבוא? עוד בצורתו, גלי חום, שטפונות, הצפות, סופות ושריפות? אולי מה שצפוי לנו כעת הוא קריסה של המערכת האקולוגית בסדרה של אסונות, עד שהמחצית השנייה של ישראל תהפוך אף היא למדבר, ממש כפי שהמודלים מנבאים?

כולנו תורמים מעט למצב

השריפה היא כישלון אישי של כל אחד ואחת מאיתנו. כמו בדמוקרטיה טובה, לכל אחד יש זכות הצבעה, וכולנו תורמים במעט למצב - נוסעים יותר מדי במכונית הפרטית, טסים יותר מדי, קונים דברים שאיננו צריכים, ונכנעים שוב ושוב לפרסומות שאומרות לנו "לקנות, לקנות, לקנות, לצרוך, לצרוך לצרוך".

זה פרצופה של תרבות הצריכה. רק שהאש מזכירה לנו את פרצופו האמיתי של שינוי אקלים, בדיוק כמו סופת ההוריקן קתרינה שפגעה באלפים.

אבל יש מה לעשות. מדובר בצריכה, בחברה ובהרגלים שלנו. אנחנו מתנהגים כמו כל חיה, שצורכת יותר ממה שהיא צריכה כשיש הזדמנות, אך אנו מסכנים בכך את עצם קיום האנושות והעולם.

השאלה היא האם נוכל להתנהג כבני אדם, לחשוב קצת קדימה ולשנות הרגלים. כך למשל, אפשר למכור את המכונית השנייה, לנסוע בתחבורה ציבורית, לצרוך פחות קניות ויותר תרבות, ולמחזר יותר.

אנחנו יכולים גם לדרוש ממשלתנו לעזור לנו, למשל באמצעות העלאת התקנים הירודים של החיסכון והמיחזור. אפשר גם לבקש מהממשלה לספק לנו תחבורה ציבורית מסובסדת וטובה יותר במקום עידוד של מכוניות פרטיות, ולהבטיח שכאשר אנחנו שולחים משהו למיחזור, זה אכן מגיע לשם.

אחריות מהיחיד ועד לקהילה הבינלאומית

לכאורה, יש אי וודאות מסוימת סביב כל עניין שינוי האקלים. גם אני נגשתי בשנת 2000 בספקנות מה לנושא. אבל ככל שהצטברו העדויות, התפוגגו ספקותי: שינוי האקלים מתרחש, והוא מעשה ידינו.

ואם אתם כבר שואלים, אי הוודאות המרכזית היא סביב השאלה "האם זה רע או נורא?". כדי לקבל תשובה טובה, אני ממליץ על האתר של הוועדה הבין לאומית לניתוח שינוי האקלים IPCC. עד כה, המציאות מתפתחת לפי התרחישים החמורים ביותר, בעוד שהממשלות ממשיכות במדיניות "עסקים כרגיל" - כלומר "שב ואל תעשה". במילים אחרות, המצב נורא.  

ועידת האקלים של האו"ם הסתיימה לפני כמה ימים בקנקון, מקסיקו. תוצאותיה לא היו מעודדות, זאת לאחר שגם הוועידה הקודמת בקופנהגן הוכתרה ככשילון. אני מאמין שאסור לנו לקבל עוד כשלונות מדיניים וכלכליים כאלה. הגיע הזמן לראות את הקשר בין המדיניות של "עסקים כרגיל" לבין התממשות תרחישי הקיצון החמורים ביותר, ולפעול למשל, נגד הסיבות האמיתיות לשריפה.

בנימין נתניהו צודק: השריפה בישראל היא יותר מאסון לאומי, זה סימן קריאה בינלאומי. עלינו לקרוא לאו"ם להגיב לאסון זה ולדומיו. עלינו לקרוא לממשלה לחשוב פחות על הפרטה ויותר על חיסכון. עלינו לקחת אחריות מהיחיד ועד לקהילה הבינלאומית. כן, גם אם זה נשמע קצת תמוה - ליחיד יש השפעה, כמו בדמוקרטיה - כל קול נחשב. זו לא בדיחה, זה שינוי אקלים.

הכותב הוא חוקר במכון מחקר סביבתי UFZ בלייפציג, גרמניה, בשיתוף עם אוניברסיטת הים האיגאי ביוון