עשור אחרי: כך נתקע שיקום הנחלים בישראל

נחלי ישראל נחשבו במשך עשרות שנים "לחצר האחורית" של המדינה. מה לא הוזרם אליהם? שפכי תעשייה, שפכי יישובים, מים מזוהמים מבריכות דגים ולצד כל זה - גם שאיבה אינטנסיבית של המים הטבעיים ומחסור במי הגשמים.

• כך הפכו נחלי הצפון לתעלת ביוב
  

בעשור האחרון נפל סוף כל סוף האסימון, הוקצו משאבים, הוקמה מנהלה ארצית לטובת שיקום הנחלים, מכוני טיהור שפכים קודמו במרץ וגם התעשייה עשתה מאמצים, אך למרות הכל - השיקום נותר תקוע.

המצב כעת, בפתח שנת 2011, הוא שאין עדיין נחל אחד בישראל שניתן להכריז עליו כעל נחל בריא ואין פרויקט שיקום אחד שבוצע בהצלחה מלאה. למעשה, ישנם עוד נחלים, דוגמת נחל הבשור או הנחלים לכיש וציפורי – שמצבם רק הולך ומידרדר.

מומחים רבים סבורים, שהסיבה המרכזית לכך, היא השיטה: בשנים האחרונות המשרד להגנת הסביבה בוחר להפקיד את מלאכת שיקום הנחלים בידי רשויות הניקוז, במקום בידי גופים סביבתיים. התוצאה היא, שמי שאחראי על שיקום הנחלים הגוועים, הם כמעט תמיד גופים שמייצגים קודם כל את הרשויות המקומיות ושמרכז עיסוקם הוא בכלל מניעת הצפות ובניית תעלות בטון לניקוז.

נחל ציפורי. עבר יישור

עקב האכילס של השיקום

כיצד נוצר מצב בו רשויות הניקוז - גופים המתמחים בהנדסה ואשר פועלים תחת משרד החקלאות - מופקדים על שיקום נחל?

התשובה היא שמדובר בפתרון נוח למדי. רשויות הניקוז נמצאות ממילא בשטח, הן ותיקות ומכירות את האזור, והחוק (חוק רשויות נחלים ומעיינות - י.ד) מאפשר לשר להגנת הסביבה להסמיך אותן גם לשיקום הנחל.

מה שנראה על פניו כנושא טכני ואפרורי, נתפס על ידי המומחים השונים באקדמיה, בארגוני הסביבה וגם בגופים הרשמיים, כ"עקב אכילס" של שיקום הנחלים בישראל. הטענה של כולם פשוטה: ברשויות ניקוז לא רק שאין כוח אדם "ירוק", בעל ידע סביבתי, אלא שבמקרים רבים יש ניגוד אינטרסים בין ניקוז המים לשיקום הנחל. מי שמפסיד, הוא בדרך כלל הנחל.

נחלים מהונדסים

כיצד באמת אפשר לדבר בו זמנית על מונחים הנדסיים, טכניים, תחזוקתיים - וגם על שיקום מיני בעלי חיים, צמחיה או צורה טבעית של נחל? התשובה היא שקשה מאוד. 

הקונפליקט הזה מקבל ביטוי מאוד מוחשי בשטח - נחלים מקבלים צורה הנדסית במקום הפיתול הטבעי של ערוץ נחל, תעלות בטון חוצות את הטבע והצמחיה טבעית באזורים שלמים "מכוסחת", על מנת שלא תפריע לניקוז.

"נחל אלכסנדר, נחל חדרה, נחל פולג וגם הקישון והירקון- כולם היו מבחינה היסטורית נחלים מפותלים יותר, שעברו יישור בקטעים מסוימים", מסבירה בשיחה עם ynet דליה טל, מנהלת קמפיין הנחלים של עמותת "צלול".

לדבריה, בכל הנחלים הללו ביצעו הרבה מאוד פעולות שמטרתן קודם כל ניקוז והזרמת המים במהירות אל הים. "הפיתול הטבעי מעכב את הזרימה ולכן לא מתאים לצרכי הניקוז ומניעת ההצפות", היא אומרת. זו הסיבה שכיום מדברים במשרד להגנת הסביבה על "השבת פיתולים" ועל הצורך בהשבת "המופע הטבעי של הנחל".

יש גם דוגמאות קיצוניות יותר: פעולות הניקוז בנחל נטוף ונחל בית עריף למשל, כללו תוכנית של רשות הניקוז לפעירת מחצבה - במטרה להשהות שטפונות. הדוגמאות הללו חלקיות בלבד אך ממחישות לדעת המומחים את הבעיה העקרונית של השיקום התקוע.

במסמך שפרסמה לאחרונה רשות הטבע והגנים בנושא שיקום ושימור הנחלים בישראל, מציין האקולוג אבי אוזן, כי לעתים רשויות הניקוז אף מחריפות את הבעיה. "במשך השנים נתנו רשויות הניקוז מענה מקומי לבעיות מקומיות - ובכך לעתים העצימו את הבעיות החריפות גם כך במורד", הוא מציין.

שפמנונים שנשארו באפיק לאחר פעולת הסדרה

פרופ' אביטל גזית, מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, התבטא גם הוא בנושא לאחרונה. "במקום להמשיך ולהקים רשויות שכל ייעודן הוא שמירה על הנחלים ושיקומם - הועברה האחריות השיקומית לרשויות הניקוז. המטרה המרכזית של רשויות הניקוז... היא למנוע הצפות וסחף קרקע. דרישה זו נוגדת את הדי-אן-איי של הנחלים".

נחל אחד, הרבה אינטרסים

עד כמה מדובר במצב שכיח? בדיקה מהירה מעלה כי נכון להיום פועלות במדינת ישראל רק שתי רשויות נחל עצמאיות שהוקמו תחת צו מיוחד: רשות נחל הקישון שהוקמה בסוף 1994 ורשות נחל הירקון שהוקמה כבר ב-1988. רשות עצמאית נוספת צפויה לקום בקרוב עבור נחל באר שבע. אולם כל השאר מנוהלים על ידי 11 רשויות ניקוז שקיבלו בשנים האחרונות את האחריות לשיקום הנחלים בשטחן.

הירקון והקישון נהנים אמנם מרשויות עצמאיות אך גם שם לא מדובר בגופים בעלי סמכות בלעדית, שכן במעלה הנחל עדיין פועלות רשויות הניקוז המקומיות.

בנחל הקישון למשל, מופקדת רשות הנחל העצמאית רק על 20 ק"מ במורד הנחל. כל הפעולות שמבוצעות במעלה הנחל וביובליו - נתונות בידי רשות הניקוז. באופן דומה פועל גם שיקומו של נחל הירקון. אך האם ניתן להפריד בין מה שקורה במעלה הנחל לבין מה שקורה במורד? לא צריך להיות מומחה באקולוגיה כדי להבין שהתשובה לכך שלילית.

עד שלא יהיה גורם אחד שתחת אחריותו כל הסמכויות בכל הנושאים של שיקום הנחלים - הבעיה הזו לא תיפתר", חורצת טל. "לא ייתכן שעל נחל אחד יש אינטרסים שונים. רשות הניקוז רוצה לנקז, הרשות המקומית מזרימה שפכים, החקלאים רוצים לעבד באזור שקרוב לנחל, וגורמים אחרים רוצים לפתח לצדו פנאי ונופש".

הפחתת המזהמים - זו רק ההתחלה

בשנים האחרונות, בין השאר בשל הביקורת הרבה של אנשי המקצוע, הצליחו רשויות הניקוז לבצע שינויי תפיסתי ולהציב את שיקום הנחל גבוה יותר בסדר העדיפות שלהן. בחלק מהמקומות החלו לגייס כוח אדם בעל ידע שמתאים יותר למשימה, אבל לפי שעה, מדובר בעיקר ברצון הטוב של מי שנמצא ברשות הניקוז ולא בהוראה מחייבת.

במשרד להגנת הסביבה מודעים לבעיה, אך מציינים כי תחום שיקום הנחלים עבר בשנים האחרונות שיפור – בעיקר בכל מה שנוגע להפחתת הזיהום. בנחלים שורק, פולג, קישון, תנינים, שקמה וחרוד למשל, ירדו אחוזי המזהמים באחוזים ניכרים. 

הפחתת המזהמים נחשבת לבשורה חשובה, אך יש מי שמבהיר כי זוהי רק ההתחלה. שיקום של בתי גידול שנהרסו, השבת הזרימה לערוצים, שיקום הצמחיה באזור -  במרבית הנחלים כל אלו עוד לא נראים באופק. 

אלון זס"ק, ראש אגף מים ונחלים במשרד להגנת הסביבה, מסר כי "המשרד להגנת הסביבה מבקש כבר תקופה ארוכה שרשויות הניקוז יועברו תחת אחריות משרדו. המצב הרצוי עבור הנחלים איננו הקמת רשויות נוספות בשטח אלא הטמעת שיקולים סביבתיים בפעילות הרשויות הקיימות".

זס"ק הוסיף כי חל שינוי מרחיק לכת בשנים האחרונות אך יש להמשיך ולהטמיע את התפיסה הסביבתית בעבודת רשויות הניקוז".

מרשויות הניקוז נמסר בתגובה: "הליך טיפול שיקום הנחלים נעשה בזכות רשיות הניקוז. מאז שרשויות הניקוז קיבלו את הסמכויות של רשויות נחל, ניתן לראות שינוי משמעותי לטובה במצב הנחלים. רשויות הניקוז כוללות מספר גופים הפעילים במרחב הסביבתי ושרואים את צרכי הסביבה.

"יש לקחת בחשבון שפעולות שיקום נחלים דוגמת הוצאת מזהמים, טיפול בביוב והזרמת מים חיים, לוקחות זמן רב וקשורות גם בניתוב משאבים. החלק ההנדסי אינו העיקר אלא רק גורם משלים בכל התהליך, דוגמת הסבת פיתולי נחל. רשויות ניקוז במרחב עובדות על בסיס תוכניות אב רחבות ואלו מעסיקות את מיטב המומחים בתחום שיקום נחלים והסביבה".