רב וחובל
הטובים לים: שלושה דתיים, בוגרי ישיבה אחת, סיימו בהצלחה את קורס החובלים - אחד היוקרתיים בצה"ל, והפחות שכיחים בקרב חובשי הכיפות. בראיון מיוחד ל-ynet הם מספרים על ההתמודדות, ועונים למי שמפחד מהשתלטות דתית על הצבא
רוב חבריהם בישיבה בחרו במסלול ה"שילוב", הכולל שלוש שנות שירות פעיל (בשני פרקים) ושנתיים לימוד בישיבה, ורבים אחרים פנו למסלול ה"הסדר", המשלב שירות מקוצר של 16 חודשים ותקופת לימוד תורה ארוכה יותר. אבל שלושת הצעירים העדיפו את הדרך הקשה. עם גיוסם לצה"ל הם התחייבו לשרת שבע שנים וארבעה חודשים ברצף ובלי "תחנות יציאה", בחיל שטרם זכה לתהילה שהוא ראוי לה בציבור הדתי.
קשה לשווק את "אנשי הדממה"
"צעירי הציבור הדתי מזוהים יותר עם היחידות הקרביות ה'ירוקות'", מסכים עדיאל שאולוף (21), תושב ירושלים. "חיל הים קטן יותר. הפעילויות והמבצעים נעשים לפעמים ביעדים רחוקים ומסווגים, והכל נשמר בסתר מסיבות ברורות, בלי יכולת לפרסם כמעט כלום". לדבריו, במצב שכזה יש קושי לשווק את השירות בחיל, וזו הסיבה לכך שכיפות סרוגות ומדים לבנים אינם צירוף שכיח במיוחד.
עם זאת, שאולוף מלא בגאוות יחידה. "השירות פה מאוד קשה ואי אפשר להשוות את זה למה שקורה עם מישהו מהחברים שלי", הוא אומר.
ניל פרידלנדר (21) גם הוא מירושלים, אומר כי קיימת סטיגמה לפיה חיל הים איננו ידידותי לציבור הדתי, ולכן צעירי המגזר לא מזהים אותו כמקום שקל להשתלב בו. לדבריו, לעיתים אכן קשה שם יותר, אך הוא מעדיף לראות בכך אתגר ולא בעיה. "הסטיגמות האלו לא במקום", הוא פוסק.
לא רק כשרות ושבת
על ספינה בשטח של 60 מטרים, שחיילים סגורים בה לעתים במשך שבוע שלם, מתעוררות שאלות הלכתיות מגוונות בנושאים כמו כשרות המזון ושמירת השבת, מעיד עמיעד וולמברסקי (23) מגוש עציון. אבל לדבריו, דווקא החיים המשותפים והצפופים של עשרות החיילים, כופה על כולם – דתיים כחילונים – רגישות יתר. "פתאום כל אחד יודע שבצבא סכו"ם עם חור זה חלבי, ובלי חור – בשרי", הוא אומר, "ושאם יערבבו אותם, תהיה לשלושה מאיתנו בעיה לאכול".
פרידלנדר מוסיף: "מה שייחודי לחובלים בקורס הפיקודי הזה, שהאתגר איננו רק הלכתי בתחומים המצומצמים של כשרות, מטבח ושבת - אלא גם בשאלה איך אתה מביא את הדתי שבך לתפקיד, בלי שאתה דוחף אג'נדה, ומנתק את עצמך מאחרים. כמפקדים אנחנו רוצים להיות מנהיגים, דמויות מחנכות".
מדבריו של שאולוף עולה כי לפחות היעד הזה נכבש. "בכל שישי בערב החניכים בקורס שרים שירי קודש, שירי נשמה", הוא מספר.
"פועלים לקירוב לבבות"
ובחזרה לקיבוץ: מה מיוחד בישיבה שהצמיחה שלושה חובלים? "הדגש הגדול אצלנו זה הרצון לשלב את חיי הדת עם חיי המדינה - ולכן קוראים למסלול הרגיל 'שילוב'", עמיעד אומר. "ללמוד תורה ברמה טובה, מבלי לגרוע מהשירות הצבאי. לא לפחד מהיחלשות דתית בצבא, אלא לתרום ולהביא את התורה איתנו לצבא. אנחנו לא צריכים להגיע לשם מתוך פחד ומגננה".
שאולוף מציין כי מובן שהיחשפות רצינית ראשונה לחברה החילונית מזמנת אתגרים, אך בסופו של דבר, היא לא אמורה להשפיע על האמונה הדתית. "יש סקרנות מאוד טבעית שגורמת לך לחשוב המון, אבל בסופו של דבר היא גורמת להפריה הדדית". בקורס, הוא אומר, פגש את מיטב בניה של החברה החילונית: "אתה מגלה עולם חילוני אחר ממה שחשבת: נפלא, ערכי, לא מושמץ. בסך הכל, הם דומים לנו מאוד".
עם זאת, אין ספק כי העובדה שבקורס המפרך נכחו שלושה צוערים חובשי כיפה, הקלה על החיים של כל אחד מהם. "הקירבה בינינו, השורשים המשותפים והעזרה ההדדית הם ללא אח ורע", אומר שאולוף. אבל, הם מעידים, "ערכי הציונות הדתית שספגנו בבית הביאו אותנו לפעול לקירוב לבבות".
לא יטבעו בביצת הרווקוּת
הגיל הממוצע לנישואים בציבור הדתי נמוך יחסית לאוכלוסיות אחרות, אך שלושת החובלים הטריים לא מוטרדים שמא יטבעו בביצת הרווקוּת בגלל שחתמו מראש לשבע שנים במדים. "זה דווקא מביא אחלה שידוכים", מתלוצץ וולמברסקי. "מי שרוצה, יכול לצאת לפגישות, וזה גם יחסית נוח. אנחנו מוצבים בחיפה, בתוך עיר, ולא באיזה חור בנגב כמו הרבה חיילים אחרים".
"החיים באמת קצרים, אבל צריך לזכור שאנחנו מסיימים את השירות בסך הכל בגיל 25-26, וזה לא מאוחר מכדי להתחתן", פרידלנדר מוסיף. "אני חושב שאם מדברים בסיסמאות של 'תורה ועבודה', אז אנחנו לא רואים בזה הקרבה אלא איזון מושלם בין השניים. זה לא שאנחנו סתם מבזבזים שבע שנים בטיול בתאילנד".
מספרם העצום יחסית של הכיפות הסרוגות בתפקידי קצונה בצבא ידוע, וכעת גם חברי השלישייה מחיל הים הם חלק מהסטטיסטיקה. על רקע הניסיון למנות את אלוף יאיר נווה למפקד הזמני של צה"ל, משוכנע שאולוף: "לא רחוק היום שבו יהיה רמטכ"ל דתי". לדבריו: "אצלנו מחנכים לשירות משמעותי. בכיתה שלי אין מישהו שלא הלך לקרבי, ורבים בחרו ביחידות מובחרות ויצאו לקצונה. הציבור הזה נושא על כתפיו נטל גדול מהשירות הצבאי. יש בנו כוח אדם מאוד איכותי".
כשמזכירים להם את החשש של חלקים באוכלוסייה מפני מה שמכנים "השתלטות הכיפות הסרוגות" על צה"ל, הם מגיבים בביטול. "אני חושב שזה פחד הנובע ממניעים מאוד מטופשים", שאולוף משיב. "לפני ההתנתקות חשבו שסט הערכים הדתי יגרום לסרבנות, אבל ראינו שזה לא קרה. בלי הדתיים, הצבא לא היה נראה כמו שהוא היום, וכל מי שלא רוצה אותם שם, כנראה לא שולח את ילדיו לאותן יחידות".
גם פרידלנדר מבקש להרגיע: "אנחנו לא איזו כנופיה בעלת אג'נדה משותפת. טועים לשבץ את כולנו תחת אותה עמדה פוליטית, שהיא, לכאורה, חשובה לנו יותר מהעניין הדתי. אנחו פשוט בעלי מוטיבציה מאוד גבוהה". ועמיעד וולמברסקי מחזק: "התגייסנו בתור אינדיבידואליסטים, ולא כדתיים. הפחד מגיע מבורות".
כבוד הרב. חובל
שאלת השאלות - כנראה זו שמפחידה ביותר את מי שמודאגים מריבוי הדתיים בצבא – היא מה יקרה באם הפקודה תתנגש בהלכה, והרב יחלוק על המפקד. "ברגע שמגיעה הפקודה - מצייתים בלי לחשוב, כי כשהיא מגיעה, היא רק לצורך מבצעי", שאולוף אומר.
וולמברסקי, לעומתו, מבחין בין הוראות המחייבות ציות לאלתר, שאחריהן ימלא ללא שיהוי - לבין כאלו המותירות זמן למחשבה, העמקה ודיון: "משהו מבצעי שחייב להיות מיידי, למשל כזה שיכול להשפיע על חיי אדם - אין ספק שאבצע אותו מיד. אבל אם מפקד נתן פקודה להכין אוכל חם בשבת, כמו שקרה לחבר שלי - אפשר לדבר על זה, ולראות ממה זה נובע".
לפנייה לכתב/ת 
