מחירי הדלק מטריפים אפילו את נוסעי האוטובוסים

נסים מזרחי, גימלאי משכונת הדר יוסף בתל-אביב, עבד כל חייו במרכז העיר ונסע לשם באוטובוס, כשלושת-רבעי שעה לכל כיוון. לנסים מעולם לא הייתה מכונית פרטית, וגם כיום הוא ממשיך להשתרך עם סלי הקניות בקו 40 של דן. אבל את התייקרות הדלק הוא הרגיש היטב.

גל ההתייקרויות במשק: התעדכנו בעמוד הפייסבוק שלנו

"בהתחלה, היה לכל אחד מהילדים שלי אוטו משלו", הוא מספר, "אחר כך הם מכרו את המכוניות שלהם וקנינו מין אוטו משותף לכל המשפחה שעובר מאחד לשני כמו בקיבוץ. אוטו זה בור בלי תחתית: ביטוח, תשלומים, תיקונים, הוצאות, הוצאות, הוצאות. אחר כך הדלק עלה, אז בסוף מכרנו גם את האוטו המשותף. מזל שהם גרים קרוב אליי, אחרת לא הייתי רואה אותם עכשיו".

לאתי לושקוב, גמלאית מגבעתיים שמשתרכת בקו 63 של דן בדרכה לסידורים בתל-אביב, אין רכב ואפילו רישיון נהיגה. אבל גם היא אומרת: "המחאה על מחיר הדלק היא בצדק גמור. כרטיס האוטובוס זה לא נורא, לא הרבה כסף. אני גם גימלאית אז יש לי הנחה. אני משתדלת בכלל ללכת ברגל, זה הכי בריא. אבל הדלק? זה רצח. מחיר הילדים שלי גרים רחוק, במושבים בחבל לכיש. הם חייבים אוטו לבוא לבקר אותי, אז עכשיו הם פשוט לא באים".

"צריך לעשות מהומה כמו שעשו במצרים", מתערב בשיחה שלום, נוסע מאשדוד, "את הכל העלו בבת אחת: הדירות, הדלק, הלחם, המים". לשלום, שמגיע מדי יום לעבודה בתל-אביב, יש מכונית פרטית, אבל מאז שמחיר הדלק חצה את רף ה-6 שקל לליטר הוא מגיע בתחבורה ציבורית.

"האוטובוסים מאריכים לי את הדרך מחצי שעה לשעתיים לכל כיוון", הוא מתלונן, "חצי שעה בתוך אשדוד עד לרכבת, חצי שעה ברכבת עצמה ועוד חצי שעה באוטובוס בתל אביב, ועוד זמן להחלפות, ולקנות כרטיסים, ולחכות פה ולחכות שם, הלכו שעתיים. אם הייתה בארץ תחבורה נורמלית, כמו בחו"ל, בטח שהייתי רוצה לבוא לעבודה בתחבורה. אבל ככה?".

"מחיר הדלק לא נוגע לעניים". האמנם?

היה גם מי שהרים גבה על "פסטיבל הדלק" התקשורתי. "אפשר לחשוב שכל החברה הישראלית תשתנה אם המחיר של ליטר דלק יעלה או ירד ב-20 אגורות", אומר ל-ynet הד"ר יצחק ספורטא מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב, "כל האופורטוניסטים בפוליטיקה ובתקשורת מצאו להם גל לרכוב עליו. הרי העניים באמת בכלל לא נוסעים במכונית אלא באוטובוס, וספק אם התייקרות הדלק נוגעת להם".

בכבישי ישראל נוסעות כ-2.5 מיליון מכוניות, כלומר, יותר ממכונית אחת לכל משפחה. כמובן שיש משפחות רבות ללא מכונית, אבל הנתונים מדברים בעד עצמם: מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי כ-54% מהעובדים ובעלי העסקים בישראל מגיעים מדי יום לעבודה ברכבם הפרטי, ורק כ-18% מגיעים באוטובוס, כ-9% בהסעה מאורגנת, כ-6% ברכבת, כ-1.5% במונית, 1% באופניים ו-11% ברגל. בסך הכל נוסעים מדי יום כ-300 אלף נוסעים ביום ברכבות, כמיליון באוטובוסים של אגד וכ-600 אלף נוספים באוטובוסים של דן.

משמעות הנתונים הללו היא שגם לחלק נכבד מנוסעי התחבורה הציבורית יש מכונית בבית. לרוב המשפחות יש מכונית אחת, שאחד מבני הזוג נוסע בה לעבודה והשני - בתחבורה ציבורית. ילדים רבים נוסעים לגנים ולבית הספר במכונית של ההורים, ולא בהסעות או בתחבורה ציבורית. הנסיעות המשפחתיות והיציאות לבילויים, שרובם בסוף השבוע, נעשות לרוב במכוניות. לחלק גדול מהקשישים אין רכב פרטי אבל רובם הורים לילדים שמגיעים לבקר אותם במכונית.

כרטיס אוטובוס עירוני התייקר מאז סוף שנת 2000 ב-23.4%, מ-4.7 ל-5.8 שקל בסוף 2010, ובתחילת ינואר התייקר ב-3.4% נוספים והגיע ל-6 שקל. ליטר בנזין 95 אוקטן, לעומת זאת, התייקר בעשור האחרון ב-57.8%, מ-4.13 שקל בשנת 2000 ל-6.51 שקל בסוף השנה שעברה, ומאז, תוך חודש וחצי, הוא זינק ב-11.5% והגיע לשיא של 7.26 שקל. אתמול הבטיח ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להוזיל את התחבורה הציבורית בפריפרייה ב-10%, בעוד שהודיע כי הדלק יוזל ב-3% בלבד (23 אגורות) - וגם זאת עד להתייקרות הבאה. אין פלא, איפוא, שגם נוסעי האוטובוסים מוטרדים מהתייקרות הדלק - הרבה יותר משהם מוטרדים מהתייקרות הנסיעה באוטובוס עצמו. 

"רק הסיבוב של הבוקר זה ליטר דלק"

כמחצית מנוסעי האוטובוסים בישראל נמצאים, באופן טבעי, בגוש דן. התחבורה בארץ כל כך גרועה, שלחיות בלי מכונית ב"פריפריה" - כלומר מחוץ לגוש דן - זה פשוט סיוט, ובעיירות הפיתוח גם אנשים עניים מחזיקים רכב. בניגוד למיתוס, גם בגוש דן יש עניים רבים. אבל הנוסעים בקו 18 המשתרך מתל-אביב דרומה לבת ים וליפו שמעו גם שמעו על התייקרות הדלק.

עידית מבת ים עובדת בתל אביב וגרה בבת-ים. לעידית ולבעלה יש רכב, אבל הם נוסעים לעבודה באוטובוס. "אנחנו נוסעים באוטו כמה שפחות אבל לא יכולים בלעדיו", היא אומרת, "יש לנו שלושה ילדים, שצריך להביא כל יום לבית ספר, ולגן, ולחברים ולמתנ"ס, בגשם, בשמש. אם נעשה את הסיבוב הזה ברגל או באוטובוס נגיע לעבודה בסוף היום. אתה לא יכול בלי רכב פרטי, גם אם רוב הזמן הוא נמצא בחנייה".

מה מדאיג אותך יותר, התייקרות הדלק או הנסיעה באוטובוס?

"הדלק מדאיג הרבה יותר. רק הסיבוב בבוקר זולל לנו ליטר דלק, שזה כבר יותר מכרטיס נסיעה באוטובוס".

אנה מבת ים עובדת בתל אביב ובעלה עובד ברעננה. "אני נוסעת באוטובוס, אבל אם הוא ינסה להגיע בתחבורה ציבורית הוא יצטרך להחליף 10 קווי אוטובוס ביום. יש לנו תינוק שצריך לקחת למעון ולטיפת חלב ולקופת חולים. זה סיוט לעשות את זה באוטובוס. ההורים שלנו גרים בצפון הארץ. איך נגיע אליהם בלי האוטו? אז ברור שהדלק מדאיג אותי יותר מתוספת של 40 אגורות ביום שאני באוטובוס.

"גדלתי באוקראינה, שהיא לא בדיוק מדינה מערבית מתקדמת, אבל אנחנו בישראל בדיחה לידם", היא אומרת, "נסיעה מבת ים לרעננה זה משהו שאתה עושה שם ברבע שעה במטרו. ובכל זאת, הדלק כאן פי חמש יותר יקר".

משפחתה של טובה, גם היא מבת ים, מחזיקה רכב בליסינג מהעבודה של בעלה, והיא עצמה נוסעת לעבודה באוטובוס, אבל גם היא לא אדישה למחיר הדלק. "הליסינג מכסה נסיעות עבודה", היא אומרת, "הם לא צריכים לממן לנו נסיעות פרטיות, נכון? אז אם פעם היינו נוסעים לשבת לים, או למנגל ביער או לטייל לאיזה מקום יפה, היום אנחנו פשוט לא זזים מהבית. זה מה שהם רוצים? הכל התייקר עכשיו בבת אחת, כל המאכלים, המים. רק המשכורות לא עולות. אז אתה חושב על כל אגורה שאתה מוציא. זה לא חיים".

דיעה אחרת: "ההתייקרות טובה לסביבה"

מי שאינו מודאג ממחיר הנסיעה במכונית שלו או של ילדיו - מודאג שהאוטו של אבא מתייקר. אייל, סטודנט מתל-אביב, נוסע לעבודה וללימודים באוטובוסים, אבל זקוק למכונית של הוריו לענייניו הפרטיים. מאז שהדלק חצה את רף ה-6 שקל לליטר, לדבריו, הוא כמעט לא לוקח אותו יותר. "כל עליית המחירים הזאת אינה עולה על הדעת", הוא אומר, "הכי מקוממת התייקרות הלחם, כי זה פוגע במי שבאמת אין לו. אבל גם הדלק מרגיז. הרי זה מס, זאת לא גזירה של כוחות השוק. הכי מרגיז אותי שהציבור לא יוצא לרחובות, לא מתקומם".

לא כל הנוסעים מסכימים שהתייקרות הדלק רעה ליהודים: מדי פעם פוגשים גם מישהו עם דעה הפוכה. לבלה, צעירה מרמת גן, למשל, יש מכונית, אבל היא מעדיפה להגיע לעבודה בתל-אביב באוטובוס. "כמה שפחות באוטו", היא אומרת, "אני חושבת שחבל שמייקרים גם את התחבורה הציבורית. זה פוגע במי שבאמת אין לו, שלא יכול להרשות לעצמו מכונית. לנסוע במכונית זאת בחירה, המדינה צריכה לעודד לנסוע בתחבורה ציבורית. לכן זה בסדר שהדלק התייקר, זה יותר טוב לאיכות הסביבה. אבל אולי קל לי לדבר ככה כתל-אביבית. מי שגר בפריפריה בטח מרגיש יותר לחוץ".  

גם שרה, פנסיונרית מתל-אביב, אומרת: "ההתייקרות של הדלק זאת בעיה של מי שנוהג. אין לי אוטו ולכן זה לא אכפת לי. אדרבא ואדרבא, טוב שיתייקר כי זה עניין של חיי אדם, יהיו פחות תאונות. כל אחד שיישבר ויוותר על האוטו שלו וייסע באוטובוס, זו תאונה אחת פחות".  

עשו ילדים ולא מכוניות

האוכלוסיות היחידות בארץ שחיות בניתוק מהמכונית הפרטית הם העובדים הזרים, חלק קטן מהערבים ובעיקר - האוכלוסייה החרדית. למשפחה במרכז הארץ עם 7 ילדים והכנסה של 5,000 שקל בחודש אין אפשרות להחזיק מכונית, נקודה.

האוטובוסים ביישובים חילוניים הם עולם למבוגרים: ילדים קטנים הפכו לאטרקציה נדירה שמושכת חיוכים וכיבודים ואם עם תינוק בידה מעוררת מבטי דאגה והרמות גבה. קו 92 בבני-ברק, לעומת זאת, גדוש בעגלות והומה מקולות ילדים. אין פלא שזה המקום היחיד שבו התייקרות הכרטיס מעוררת דאגה אמיתית.

חני וצבי מבני ברק נוסעים מדי יום, שניהם יחד, ב-12 קווי אוטובוס, לעבודה, לקניות, לגן ולחדר של שלושת ילדיהם. "התייקרות הנסיעה זאת מכה, קשה מאוד", אומרת חני, "זה בא לא טוב, עם הלחם והמים וכל המוצרים האחרים. בעיה".

שמעת שגם הדלק התייקר?

"בוודאי, מדברים על זה כל היום ברדיו ובאינטרנט. לנו זה לא כל כך נוגע. לבעלי יש רישיון ואנחנו שוכרים לפעמים אוטו, אבל זה לא משמעותי. אבל אני מבינה את המחאה. התקשורת צריכה להתעסק במה שנוגע לרוב האנשים, והחילונים הם הרוב. למי שמחזיק אוטו באמת קשה".

גם מרים, אישה חרדית מירושלים, אינה מחזיקה רכב, אבל גם היא מזדהה עם מצוקת הנהגים: "ההתייקרויות של הדלק לא רלוונטיות לגבי. העבודה מחזירה לי את דמי הנסיעה באוטובוס אבל אני נפגעת מהתייקרות התחבורה בגלל הנסיעות עם הילדים. כל אחד נפגע ממשהו אחר, אבל כולם נפגעים מההתייקרויות האלה.

"לא נשאר שום דבר זול במדינה. יש לי בעבודה אנשים שפשוט הפסיקו לנסוע באוטו, אפילו מכרו את האוטו כי הם לא עומדים במחיר. להחזיק אוטו היום זה יותר יקר מתינוק. תביאו ילדים במקום מכוניות", היא מוסיפה בקריצה.

רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו