תיירות בצל המהפכה: טיול בין עבר להווה במצרים

יש תיירות במצרים והרבה, אלא שהפעם טיול ארכיאולוגיה שגרתי הפך לחוויה של היסטוריה בהתהוות. כשהצטרפתי לטיול למצרים בשבוע שעבר, גיליתי שאחת החויות הראשונות למטייל היא הפיקוח המשטרתי ההדוק ובמיוחד עבור תיירים ישראלים.

בכל בוקר לפני היציאה מהמלון יש להמתין לרכב האבטחה שיצטרף לנסיעה, ואיש ביטחון חמוש בחליפה מלווה את הקבוצה במשך היום. זה לא מיוחד או יוצא דופן בארץ שבה יש נקודת משטרה בכל צומת גדולה.

חוזים בהיסטוריה מתהווה. מקומי בעיר הורגדה במצרים (צילומים: יובל דקס)

גיזה: רק 150 תיירים ביום רואים את הפלא

דמיינתי את גיזה בתור כפר קטן שצופה אל הפרמידות המוקפות במדבר האינסופי. העיר הצפופה, שבינתיים נבלעה בקונגלומרט האורבני ששמו קהיר, נראית כאילו שסיימו לבנות אותה זה עתה. הבניינים עשויים מלבנים אדומות ורובם עומדים ללא טיח וצבע כמו בכפר ענק שצמח ממטעי התמרים ללא תכנון. תעלות ההשקייה החקלאיות מנקזות היום את מערכת התברואה, צוברות אשפה בכמויות עצומות והופכות למזבלות שכונתיות.

מחלון המלון אני רואה שעומס התנועה לא יורד גם בשעות הקטנות של הלילה ושפיץ של פרמידה מתנשא מעל העיר, מואר בפנסי נתרן.

למחרת בבוקר אנחנו מגיעים ראשונים לאתר - אוטובוס של תיירים סיניים הקדים אותנו אבל עדיין נוכל להיות חלק ממכסת 150 התיירים שיכולים להיכנס לתוך הפירמידה הגדולה כל יום. אני מנסה לאמוד את הגודל של המונומנט הזה וזה פשוט בלתי אפשרי - הצורה המשולשת הזו מהפנטת גם אחרי אלפי שנים. רוח קרה מעמק הנילוס מביאה איתה שקיות ניילון שמתערבלות במעלה הפירמידה. המתכננים של האנדרטה המופלאה הזו לא תיארו לעצמם שהמדבר למרגלותיה יהפוך לעיר.

המצרים מאוד ידידותיים ומסבירי פנים לתיירים

האתר עצמו הוא המקום המופלא ביותר שביקרתי בו - כאן העבר הוא הדבר הכי חי שיש ומאפיל על המציאות העגומה של ההווה. ירידה במנהרה אל לב הפירמידה, מגלה חלל עצום מסותת באבני בהט שבו היה קבור המלך חופו. קל לשקוע כאן בדמיונות וסצנות מסרטי אנדיאנה ג'ונס למרות עשרות של תיירים מעצבנים. המצרים הקדמונים המציאו שיטות יצירתיות מאוד להסתיר את הפתחים והמעברים בתור הפירמידה, ואני מדמיין את חוויית גילוי האוצר על ידי שודדי הקברים בתקופה הממלוכית.

ככלל, המצרים מאוד ידידותיים ומסבירי פנים לתיירים. הם בדרך כלל לא מזהים את התייר הישראלי אפילו בסנדלי שורש, ושמחים לארח אותנו. למרות המתיחות, הישראלים מרגישים כאן בנוח בגלל המנטליות המוכרת והחום האנושי.

מנטליות מוכרת וחום אנושי. מלצר ברכבת ללוקסור 

לוקסור: אפשר להשתקע בה שבועות

את הנסיעה הארוכה מגיזה ללוקסור עושים לעיתים קרובות ברכבת לילה. זו חויה מיוחדת שאני מאוד אוהב. לכל זוג נוסעים יש תא עם מושב שהופך למיטת קומותיים עם מצעים נעימים, מגבות ואפילו כיור קטן לצחצוח שיניים.

איש נחמד, שכאילו נלקח מתקופת השלטון הבריטי, מגיש ארוחת ערב לפני השינה ואפשר גם לקפוץ לבר בקרון הסמוך ולשתות צ'אי מומתק בקנה סוכר מקומי. מחוץ לחלונות הרכבת אפשר לראות בחשכה את האורות של עמק הנילוס - בעיקר מסגדים מוארים במנורות ניאון ירוקות.

האורות של עמק הנילוס. מבט אווירי

בערב הראשון חיכתה לנו הפגנה מחוץ למלון  - הרגשתי בפעם הראשונה את ההפיכה במצרים בזמן שהייתי בחנות המזכרות. עמדנו מחוץ לחנות והבטנו בהמון המפגינים המתקרב כמו במופע סוריאליסטי מיוחד לתיירים. בעלי החנויות חששו יותר ממעשי ביזה וצעקו למפגינים להתרחק. כשההמון המשיך הלאה הם עברו לצעקות עידוד - אפשר להבין אותם.

ביום למחרת העיר לוקסור התעוררה לבוקר יפה - פרט לשלט שרוף של מובארק וכמה טנקים ישנים שהוצבו ברחובות, העניינים המשיכו להתנהל כרגיל. ישנם שני אמצעי התחבורה מועדפים בלוקסור - כרכרה רתומה לסוס ברחוב ופאלוקה בנילוס. הפלוקה היא סירת מפרש קטנה עם שני אנשי צוות - ההגאי ואיש המפרש. בזמן ההפלגה התמכרתי להתבוננות בחיים האמיתיים מעברו השני של הנהר: נערים משחקים כדורגל, ילדה בשמלה צהובה וקבוצת פורפיריות - תרנגולות מים כחולות שליחכו עשב להנאתן.

לוקסור היא מסוג המקומות הקסומים שאפשר להשתקע בהם ימים ושבועות. אתרי ארכיאולוגיה אינסופיים, אוצרות ארכיטקטוניים ואמנות שאפשר לתפוש רק אם אתה נמצא כאן ונוגע בתבליטים למרות שאסור. למרות הידיעות על הפיכה במצרים, מאות תיירים המשיכו לפקוד את אולם העמודים בקרנק. מכאן נדמה שהשליטים מתחלפים והארץ סופגת הפיכות בלי להותיר סימן.

דמותו של מובארק שרופה על גשר בלוקסור. זו היתה שירת הברבור שלו

רכב משטרה ישן שומר על הסדר ברחובות לוקסור

האבנים הן אוצר אמיתי בארץ הזו

לוקסור היא שילוב של קסם מזרחי עם ניחוח אפריקני - מטעי תמרים, מנגו וגויאבה, גנים טרופיים, תוי פנים מעורבים של סודאנים, לובים ומצרים, שרקרקים גמדיים עם נוצות זנב ארוכות, אנשים פשוטים ומחייכים ורוכלים שלא יעזבו אותך לעולם.

קו חד מפריד בין הנהר שנותן חיים למדבר המדברי ביותר שיש. אין כאן גשם ואין צמחייה. רק הרוח יכולה לעגל את האבנים במשך אלפי שנים. האבנים הן אוצר אמיתי בארץ הזו. בהט, גרניט, בזלת, גיר ואבן חול - המצרים הקדמונים הכירו את החמרים הללו ויצרו מהם ארמונות וכלים מופלאים. הם סיתתו באבן את הבסיס לאמנות המודרנית בלי להשתמש בכלי ברזל.

מכל הציורים והתבליטים במקדשים של קרנק, חצ'פסות, לוקסור ומדינת האבו היפה - התאהבתי ברגישות המדהימה לטבע שהיתה לאנשים הללו לפני יותר מ-3,000 שנה. סדרות שלמות של יונקים, ציפורים ודגים מעטרים את הקירות כמו במגדיר לבעלי חיים. התנוחות של אנפה האורבת לדג במים, אריה שמניח את הזנב על הגב וענפים שבורים של גומא, חושפים כושר התבוננות מדהים. לפעמים נדמה לי שמאז, אנחנו מקפידים להתרחק מהטבע ולנתק את עצמנו ככל האפשר ממנו.

חזית של חנות לאבני בהט בלוקסור

הורגדה: ה"מכה" של תיירות השמש

העיר הורגדה, שנמצאת דרומית לשארם א-שייח' על שפת הים האדום, היא ה"מכה" של תיירות השמש ממזרח אירופה - אוקראינים, רוסים, וגם תיירים מקומיים מאלכסנדריה וקהיר נפגשים כאן ונהנים מהשקט של מפרץ סואץ. קו החוף מחולק בין בתי המלון הגדולים וחופים פרטיים, ומתחמי תיירות גדולים נבנים כאן בקצב מהיר.

בשוק המקומי אפשר למצוא כמה מסעדות שמגישות את מנות הדגל המצריות - פלאפל עשוי מפול, מרק פול, מלוחייה וגם מעדנים אמיתיים כמו יונים צלויות. חנויות התבלינים הרבות מוכרות כמה דברים יחודיים כמו אגוזי מוסקט סודאני, וחנויות תכשיטים מתמחות באבנים מקומיות כמו לפיס לזוליי, מלאכיט, ברקת וטורקיז מחצי האי סיני.

נהנים מהשקט של מפרץ סואץ. פרלמנט מקומי בהורגדה

מרותקים לטלוויזיה ולחדשות בהורגדה

• יובל דקס צלם וידאו ובמאי
  

• רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו