האגו שלך יפיל אותך: 7 חטאים בקריירה

ההצלחה שלכם בארגון תלויה לא פעם ביכולתכם להתפשר על האגו, בלהרים פרוייקטים משותפים, לחלוק בקרדיטים, ברעיונות, להתייעץ, להאציל סמכויות ולחלוק ידע. אומנם, לפעמים זה קצת צובט בלב לדעת שקרדיט על פרויקט שלכם או על רעיון שהעלתם מתחלק בין כולם - אבל לולא פעלתם כך מלכתחילה זה לא היה מצליח. לפניכם 7 חטאי אגו שכדאי להימנע מהם. 

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
  

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

הניהול שלי - הפיתרון שלי. לא משנה באיזה מקום אנחנו בארגון, כשהאגו שלנו רוצה שהפתרונות יהיו שלו, ורק שלו – אנחנו בבעיה. כמובן שהדבר מחמיר ככל שאתה מנהל בכיר יותר. אם אתה יושב בדירקטוריון למשל ובמקום להאיר מניסיונך אך לסמוך על המנהלים שבחרת, אתה מתעקש שהפתרונות יהיו שלך – אתה פוגע בחברה. אך גם אם אתה עובד זוטר בארגון ומתעקש שהפתרון שלך הוא המושלם, לא מקשיב לעצות מנוסים ממך, או כלל לא שואל לדעתם. בסופו של יום הפיתרון יהיה שלך - אך כך גם הכישלון. 

עדיף הצלחה - על ניצחון האגו

• הלחימה על קרדיט - כבני אנוש, אנחנו חושבים בטעות שה"הערכה" אלינו נמדדת ברגע זה. אז אנחנו יושבים בישיבה על המוצר המהפכני הבא של הארגון ונורא חשוב לנו להביע את דעתנו ושכולם יזכרו שזה היה הרעיון שלנו. המציאות היא שאף אחד לא יזכור בסוף של מי הרעיון, ואם נצעק במסדרון – "וואוו! איך זה הצליח הרעיון שלי!" – אנשים אחרים בעיקר יזלזלו בנו על הצורך לנכס את העשייה הזו אלינו. מניסיון, גם ה"אגואים" האחרים מוצאים דרך להפוך כל דבר לשלהם, אז סביר שאלו מסביבך בטוחים שהרעיון הזה דווקא שלהם.
  כך תשרדו מבחני מיון:

  להשאיר את האגו בצד

  מיתוג אישי / דנית ניצן

  מצוידים במיתוג עצמי ראוי וברקורד מקצועי מעורר קנאה הגעתם לראיון עבודה, אלא שאז המעסיק הפוטנציאלי מבקש מכם לעבור מבחני מיון. כן, ממש כמו כולם. רגע לפני שאתם מתתפוצצים - קחו אוויר ותאמרו לעצמכם: "זה בסך הכל משחק"

  להשאיר את האגו בצד - כך תשרדו מבחני מיון
  
  

בסוף היום, כשמסתכלים מי אנחנו – מסתכלים איזו עשייה התרחשה באזור שלנו שתרמנו לה והביאה להצלחה. כלומר, אם בצוות שלכם היו קמפיינים מאוד מוצלחים, מוצרים מאוד יפים, הצלחות גדולות בתחום שירות הלקוחות – זה יעיד עליכם; ולהיפך, אם תתעקשו שכולם יבינו שהרעיון הוא שלכם, תובילו לויכוחים עקרים והעשייה תהיה מצומצמת וזה יפגע בכם. לכן, בהחלט כדאי תוך כדי עבודה לשאול את עצמנו "האם אני מתווכח עכשיו לטובת הצלחת הארגון או עבור הצלחת האגו שלי - והאם זה תורם לי?".

• הרצון לרכז את הכל - כמנהלים, אנחנו לפעמים הופכים את מתן ה"אישור" על תהליכים בארגון להכרחי - למרות שאין בכך צורך. זוהי למעשה דרך של האגו שלנו לקבל את המזון הדרוש לו כדי להרגיש "שווה". הרי המטרה שלנו כמנהלים זה שיותר ויותר אנשים בארגון יסתדרו בלעדינו. זה כוחו של מנהיג אמיתי – לבחור אנשים טובים, להנחות אותם, ולהמשיך הלאה לדברים גדולים יותר. ככה ארגון צומח.
  

ברגע שאנחנו מדכאים אנשים בישיבות, באישורים ומתעקשים שכל הרעיונות שלנו – הדרך שלנו לאגו מסופק והצלחה בינונית בלבד בעסק קרובה מאוד.

• הידע שלי ושלי בלבד - הרבה מאוד עובדים שומרים את המידע שבידם לעצמם מתוך פחד שברגע שיהפוך לנחלת הכלל הם לא יהיו משמעותיים. בכך הם פוגעים בעבודת הצוות, ביכולת לחבר בין פיסות ידע שונות, ובהצלחה שלהם כנגזרת של ההצלחה הקבוצתית. נכון שיש לידע יתרון, אבל יש לו צדדים חיוביים דווקא כשאנחנו חולקים אותו. כך הערכת אנשים אותנו תגדל.
  

למה זה טוב?

• אני מנהל ישיבה - משמע אני חשוב. הצורך בישיבות הוא בדרך כלל פונקציה ישירה של הצורך לתת אישור (למעט ישיבות סיעור מוחות). בדרך כלל ישיבות נסבות על מי דיבר יותר, מי השפיע יותר, ומה שעובר במוחם של האנשים היושבים סביב שולחן הישיבות זה מחשבות בסגנון הזה "למה הוא כל הזמן מדבר, בסוף יחשבו שהוא עושה הכול, מה שממש לא נכון, אני חייב להתווכח איתו".
  כך עושים זאת:

  ישיבה זה לא בורקסים ובדיחות

  גיל קול

  שתייה, כיבוד, בדיחות, צעקות, וריכולים - ובסוף מחליטים שלא להחליט? אם ככה נראות הישיבות אצלכם בארגון, כדאי שתשמרו על כמה כללים. אספקת קרואסונים זה לא אחד מהם. אולי תגלו שעדיף בכלל לסגור עניין בדוא"ל או בארבע עיניים

  ישיבה זה לא בורקסים ובדיחות. כך עושים זאת
  
  

באותו הרגע בישיבה אנחנו בטוחים בצדקתנו, כי אנחנו חייבים להוכיח לעצמנו שאנחנו חשובים לישיבה; אבל בכמה שאלות פשוטות נוכל לאזן קצת את השפעת האגו שלנו:

- שאלו את עצמכם האם יש לכם מחשבה חדשה (שלא נאמרה עד כה) שתתרום לדיון?"

- אם אתם מנהלים - שאלו את עצמכם - "האם היותי כאן באמת תורם לישיבה?". כיוון שיש דברים שאפשר להותיר להחלטה ולביצוע של הכפופים לך.

עבודת צוות

ניכוס פרוייקט לעצמך - במקום שיתוף. הטריטוריאליות שתוחמת את הפרויקט הזה כ"שלי" הופכת אותו ללא שייך לאף אחד אחר. משמעות הדבר שיכולת הרתימה שלכם כבעלי הפרויקט יורדת לאפס.

כך למשל, הכרתי מישהי שהטמיעה תוכנה ניהולית חדשה בארגון גדול, היא נסעה לחו"ל לקבל את ההדרכה, וכל כך התרגשה מהמעמד שכל הטמעת החברה הפכה להיות מילה נרדפת לשמה: איילה. זה הפך להיות הפרויקט של איילה, ולכן, זה היה משהו שמי שהיה חבר שלה "עשה לה טובה" שהקדיש לזה זמן, ומי שלא היה חבר שלה פשוט לא היה לו שום אינטרס להטמיע את התוכנה ממש או לגרום להצלחתה בארגון.

האגו היה מאוד מסופק, היא הלכה למנהלים שלה ו"הלשינה" על המנהלים שלא נותנים יד להטמעה, אבל בפועל השפעתה בארגון גם אחרי שנים הייתה שולית ביותר, עד שבסופו של דבר היא התפטרה כי הרגישה שהיא לא מממשת את היעוד שלה.

טייטל - כזבים סביב לו

הרדיפה אחר הטייטל שלי. טייטלים, הו טייטלים. כבר פגשתי אנשים שמוכנים להיהרג בשביל טייטל. האמת היא ששווה לריב על טייטל עם הבוס במקרים שבאמת העשייה שלנו כבר משקפת רמה אחרת של טייטל, אבל לא לפני שהעשייה שלנו כבר שם. כשאנחנו אומרים "קודם תנו לי את הטייטל ואחרי זה אני אהיה שם" אנחנו פוגעים בעצמנו.

ברגע שיתנו לנו טייטל נחשב יותר שעדיין לא מגיע לנו, אנחנו בבעיה. לפעמים כעובדים בתפקיד מסוים אנחנו מעולים. הארגון מעריך אותנו מאוד ואנחנו ממש נחשבים לכוכבים, ברגע שעברנו לטייטל גבוה יותר, הציפיות מאיתנו מיד עולות – ואז ביום אחד אנחנו עלולים להפוך לדבר הכי פחות מוצלח בארגון.

מה לעשות? אנחנו צריכים לשאול את עצמנו "בשביל מה אני זקוק לטייטל הזה?". לפעמים יש צורך אמיתי כהוקרה על מעשינו, כדי לחדד את מעמדנו בארגון ולהביא לרוח צוותית יותר בקרב אנשים שאנו עובד איתם, אבל לפעמים הוא גורר אותנו לעשייה בכיוון ההפוך להצלחה שלנו. כל דבר בעיתו אמר החכם באדם. אולי לא תמיד נכון להאיץ את מה שעדיין לא קורה.

עבודה לא פשוטה

אל תטעו, ממש ממש לא פשוט לעמוד מול אגו תובעני ודורש ולעצור אותו. מדובר על עבודה קשה בכל רגע ורגע והצבת שאלות כדי להבין מאיזה מקום אנחנו פועלים. אז אל תתנו לאגו להשתלט עליכם, תנו להצלחה להוביל אתכם.

הכותבת, רויטל הנדלר, היא מנכ"ל AllJobs דרושים .