מה יהיה עם הפרות הקדושות הארורות האלה?

לכבוד

ראש ממשלת הודו

מנמוהאן סינג

משרד ראש הממשלה

ניו דלהי

הודו

אדוני הנכבד,

אנחנו לא מכירים. קוראים לי יעקב, אני בן 59, חי בישראל ומטייל די הרבה בעולם. לא מזמן חזרתי מביקור ראשון בחלק הצפוני של הודו. עוד לפני הנסיעה קראתי כמה ספרים שעוסקים במדינה, ביניהם "הטיגריס הלבן" של בן ארצך ארווינד אדיגה. הודו שלכם, אם להתנסח בעדינות, יוצאת די חרא מהספר הזה, שהוא בעצם מכתב אחד ארוך המופנה אל ראש ממשלת סין ערב ביקורו אצלכם. ולמה אני מספר לך את כל זה, אדוני ראש הממשלה? כי העתקתי את רעיון המכתב מ"הטיגריס", ואני מפנה אותו אליך.

נחתתי בדלהי בחודש יולי. שלושה חודשים טיילתי בצפון, כולל בחבל פאנג'ב שבו נולדת. התניידתי מיעד ליעד באוטובוסים מקומיים, ברכבות, בסליפרים של תרמילאים, פה ושם בג'יפ צמוד־נהג ופעם אחת בטיסה פנימית. ישנתי בגסטהאוסים מחורעים, סבירים וטובים, אכלתי בעיקר אוכל רחוב, שתיתי צ'אי של שחר עם נהגי מוניות בדהרמסאלה, יצאתי לטרקים בקשמיר ובספיטי, קטפתי תפוחים בעמק קינאור, עמדתי על המיקח בשווקים של ראג'סטן, שיחקתי פינג פונג עם נזירים בקלפה, העברתי שלושה ימים ולילות באשרם בהארידוואר, הלכתי מכות עם קוף בשׁימלה, צפיתי בשריפת גופות בווראנסי, ראיתי סרט בוליוודי בג'איפור, קראתי כל יום את ה"טיימס אוף אינדיאה", כמעט נרמסתי בהפגנה של דאליטים באלמורה, חלבתי באפלו בטאבו, השתכרתי בחגיגות לאל הפיל גנאש בג'ודפור, פיטפטתי על צלוחיות דאל וכוסות לאסי עם המונים מבני עמך, התארחתי ללילה אצל משפחה בצ'נדיגר, פגשתי מטיילים צעירים מאוסטרליה, סין, אפגניסטן, גרמניה, שוודיה וישראל, לימדתי אנגלית בבית מחסה ליתומים, שתיתי וויסקי בלאק־דוג ובירה קינגפישר במועדונים בדלהי - בקיצור, ניסיתי לחוות כמה שיותר מקרוב את החברה ההודית לגווניה. ומה אני אגיד לך, כשחזרתי הביתה קלטתי פתאום שאני חי באחת המדינות הכי מתוקנות בעולם.

לפני שאני מתחיל להתגולל על מדינת הפרטאץ' שלך, תרשה לי מילה טובה: כל הכבוד שיש לכם בכלל מדינה. עם כל הרציחות הפוליטיות, המלחמות עם סין ופקיסטן, טבח מחזורי של מוסלמים, הינדים וסיקים, פיגועים ברכבות ובערים הגדולות, תביעות לעצמאות של תנועות בדלניות, הבלגן שלא נגמר עם קשמיר, העוני המחפיר, השחיתות הממסדית, הגזענות המובנית בחברה שלכם, האבטלה ההמונית - עם כל אלה זה רק פלא שהחזקתם מעמד, ועוד כמדינה דמוקרטית. עזוב שזאת דמוקרטיה דמיקולו, חסרת שלד ליברלי ושוויון אזרחי; ההישרדות שלכם היא הישג בפני עצמו. אל תזלזל במחמאה הזאת, אדוני. היא כמעט היחידה במכתב שלי.

"אם קופמן שואל, לא ראיתם אותי"

כידוע לך, אדוני, לא מעט ישראלים צעירים מבקרים בהודו. כשהחבר'ה האלה חוזרים הביתה, הם מלאי התפעלות מהמדינה שלך. חוץ מהמחיה הזולה, החופש לעשן הכל, מסיבות הטראנס והטרקים בהימלאיה, הם מקשקשים בלי סוף על הרוחניות ואווירת הקדושה בארצך, על הארה וגילוי ועוד כל מיני מילים נשגבות כאלה. אז תשמע: גם אני עליתי לרגל למקדשים, חייתי באשרמים, גילגלתי שיחות עם כוהני דת, צילצלתי בפעמונים של מקדשי שיווה ולקשמי. זה לא עשה עלי שום רושם.

בוא נשים את הדברים על השולחן: אתה עומד בראש עם שיש בו הכי הרבה עובדי אלילים בעולם. ראיתי אותם בהמוניהם, נשרכים יחפים בדרכם למקדשים, נוהרים אחוזי אקסטזה להארידוואר ורישיקש ופושקר ופטנה, יוצאים מדעתם על גדות הגנגס, מוציאים את הרופי האחרון שלהם על מתנה לשיווה. מבחינתי, חוץ מהתמונות המרהיבות של עדרים אנושיים שנעים בנחישות לעבר המטרה כמו עדרי הגנו בטנזניה, זה רק מעיד על טמטום קולקטיבי. אגב, גם אצלנו בישראל יש מלא עובדי אלילים, אבל הם מרוכזים בכמה ערים ומעדיפים להסתגר בתוך עצמם. ולזכותם ייאמר שכאשר נדמה להם שמונעים מהם פריבילגיות בסיסיות, הם יודעים לצאת לרחובות, לשרוף עגלות אשפה ולאיים על יציבות השלטון. 

הנוכחות המוגזמת של אלים בחיי היומיום של אזרחיך, אדוני, מעידה על מצוקה אישית עמוקה. אין לי בעיה עם אנשים שמאמינים בכל מיני שטויות, אבל כשזה הופך לליבת ההוויה שלהם זה צריך להדאיג. הציפייה לישועה מאלים שמיימיים קשורה בייאוש מהחיים על פני האדמה, ייאוש שממשלות הודו לדורותיהן לא הצליחו לפוגג. אם פחות ופחות אנשים היו יוצאים למסעות קודש, ובמקום זה היו מארגנים הפגנות ענק בתביעה למים זורמים בבתים, זה היה סימן לתחילתה של נורמליות בארצך.

לא להאמין באיזה שטויות מאמינים אצלכם. ברישיקש הצטרפתי לעדר של מאה אלף עולי רגל שהעפילו במשך שעות למקדש נילקאנט (מכיר במקרה? אה, שכחתי, אתה בכלל סיקי וזה מקדש הינדי). לצד אחד השבילים בדרך ישב איזה סאדו מזוקן ואפור פנים שנראה בן 80. האיש הזה, סיפרו כולם, לא אכל ולא שתה מאז גיל עשר. כאות הוקרה מילאו המאמינים את הקערית שלרגליו באלפי רופי (ספרתי 3,000, בשעה). מה הוא בדיוק אמור לעשות עם הכסף אם הוא לא אוכל ושותה? כמה משלמים למאפרת שצובעת אותו כל יום באפור־מת? באיזה ארמונות גרים השרלטנים שמפעילים אותו?

והנה תקרית לגמרי לא קדושה מהמסע הזה. בין המוני המאמינים שטיפסו למקדש היו שתי בחורות מקנדה. עולי הרגל עשו להן את המוות: צבטו להן בישבן, נגעו להן בחזה, נישקו אותן בכוח, ניסו להפשיט אותן. בשלב מסוים התפרצה אחת מהן וצעקה: "לכו תזדיינו, אתם והאלים המטומטמים שלכם". למזלן הן חולצו מההמון החרמן בידי חבורת שוטרים שסיירה בהר.

אפרופו קדושה, כל הסיפור שלכם עם הפרות ברחובות נראה לך תקין? מה קדוש בבהמות המסכנות האלה שמחרבנות ומשתינות חופשי בחוצות, לועסות קרטונים של נסטלה, שותות מהמיץ של הזבל, ובסוף מתות ממחלות ומתת־תזונה? פעם אחת, בדרך מג'מו לאמריצר, נתקענו 40 דקות בפקק של חצי קילומטר רק כי שלוש פרות החליטו להירדם באמצע הכביש ואף אחד לא רצה להעיר אותן. תגיד לי, אתם פסיכים? אני יודע שיש מגמה לסלק אותן מהערים ומכבישים בינעירוניים, אבל בקצב שדברים זזים בהודו זה בטח לא יקרה עד שהן יתחילו לחרבן לכם בתוך הבתים. מצד שני, כשאתם רוצים משהו באמת, שום דבר לא יעצור אתכם: ערב משחקי חבר העמים הבריטי באוגוסט שעבר העפתם ביום אחד את כל הפרות (וגם את הקבצנים, העיוורים והפיסחים) מכל האתרים המרכזיים בדלהי, שלא יגידו עליכם באנגליה, בקנדה ובאוסטרליה שאתם עולם שלישי. כן, קדושים קדושים, אבל יותר חשוב לכם מה אומרים עליכם בעולם הגדול.

בוא נדבר קצת על ביורוקרטיה. מילא המקרה שלי, מבקר זמני שבשביל איזה אישור דפוק להיכנס לעמק ספיטי היה צריך לחכות יום שלם ברקונג פאו רק בגלל שהוד רוממותו הפקיד הממונה היה עסוק בהכנות לנישואי בתו. מילא גם שבכל גסטהאוס זניח מכריחים אותך למלא טופס בשלושה עותקים ולענות על שאלות כמו איפה ומתי הונפקה הוויזה שלך, מה מספר הטיסה שבה הגעת, איך נקרא המלון האחרון שבו שהית, לאן אתה ממשיך מכאן, מה המקצוע שלך, מה אתה מחפש בהודו, מתי אתה עוזב ומה היה הצבע האהוב על חמותך לפני שנישאה. מילא כל התיירים: תחשוב על מאות מיליוני אזרחים שנשחקים עד דק במגעיהם עם פקידי הממשל והרשויות הציבוריות, שמצידם משוכנעים שהעם קיים כדי לשרת אותם. כל הודי יגיד לך שאין מה לחפש בפרוזדורי הממשל בלי כיס מפוצץ במזומנים. איפה תרבות ה-Service Civil שהורישו לכם הבריטים?

אם יש לך דקה, אז שמע סיפור ביורוקרטי על תחנת המשטרה הראשית במנאלי. הגעתי לעיר בנסיעה של 18 שעות מעמק ספיטי, אחרי שהרכב שלנו התחפר בבוץ במעבר הרוטנג וחולץ כעבור שלוש שעות על ידי נהג משאית סיקי. המשכנו לקרטע בערפל הסמיך שירד על ההר, ופתאום זיהינו על התוואי רוח רפאים: בחור שנתקע עם אופנוע שמסרב להתניע. ניסינו לשכנע אותו שישאיר את האופנוע במקום וירד איתנו למנאלי, אחרת יקפא למוות בלילה, אבל הוא התעקש להישאר מחשש שמישהו יגנוב לו את האופנוע. אדי, כך קראו לתרמילאי הרומני, העדיף למות מאשר לשלם את שווי האופנוע למי שהשכיר לו אותו. לפני שנפרדנו הוא ביקש שניקח איתנו איזה תיק שהכביד עליו ונפקיד אותו בתחנת המשטרה במנאלי.

כשהגעתי עם הנהג שלי לתחנה כבר היה ערב. השוטר התורן שמע את הסיפור ואמר שאסור לו לקבל את התיק, כי אז הרומני יבוא למחרת ויגיד שגנבו לו משהו מתוכו. הסברתי לשוטר שהרומני בטח ימות על ההר בלילה, ושאם לא, הוא רק ישמח שיש לו כתובת אמינה לאסוף ממנה את חפציו. השוטר חשב כמה דקות והודיע שהוא חייב להתייעץ עם המפקד שלו, אז התיישבנו על בלטה בחצר וחיכינו.

אחרי חצי שעה הגיע המפקד, ועוד לפני שהספיק לשמוע מה קורה דרש לראות את הדרכון שלי ושלח אותו לצילום. כשהוא איפשר לי סוף סוף להבהיר את המצב, הוא התחיל לתחקר אותי לגבי הרומני: מאיפה הוא ברומניה? כמה זמן הוא בהודו? מי השכיר לו את האופנוע? כמה כסף יש עליו? מה הוא הוציא מהתיק לפני שמסר לנו אותו? אמרתי שבקושי דיברתי איתו שתי דקות, אבל בדיוק אז קיבל המפקד טלפון וביקש שנצא החוצה.

בקיצור, אדוני, אחרי שעה נוספת הצלחתי לשכנע את המפקד של המפקד שהמשטרה אמורה לשרת את הקהילה. הוא הסכים לקלוט את התיק אבל דרש ספירת מלאי, כדי שהרומני לא יאשים את השוטרים בגנבה. ספירת מלאי היא המומחיות של השוטר רנוויר, שבדיוק יצא לרחוב להוריד קוף פצוע שנתקע על עמוד חשמל. בעשר בערב, שעתיים וחצי אחרי שהתייצבנו בתחנה, הגיע רנוויר. הוא ערך ספירת מלאי בשלושה עותקים וביקש ממני, כנציגו של הרומני, לחתום ליד כל פריט ופריט בנפרד. למען הסדר הטוב, הדרכון שלי נלקח לעוד צילום.

והסיפור הזה, אדוני ראש הממשלה, הוא רק אחד ממיליונים שמתרחשים כל יום בפרוזדורי הממשל המסואבים שלכם.

"טוב, מי בא איקס-מיקס-איכס?" 

ידעת, אדוני, שלצרפת מגיעים כל שנה 70 מיליון תיירים זרים, לספרד ולארצות הברית 60 מיליון, לסין 50 מיליון, למקסיקו 25 מיליון ואפילו למצרים 14 מיליון? איך זה שאתכם - עם כל הטבע הפראי, הנופים המסעירים, האוצרות הארכיאולוגיים, המקדשים המרהיבים, ההיסטוריה המרתקת, אפשרויות הנופש והקניות במחירי רצפה - פוקדים רק חמישה מיליון תיירים זרים בשנה? זה הרבה פחות ממה שמקבלות אוקראינה, תאילנד ומלזיה. יותר מזה: הכמה מיליונים שכבר מגיעים מתחלקים למאסת תרמילאים שלא ממש מעשירים את הקופה שלכם, ולמאסה נוספת של טיולי קוויקי מאורגנים. לא מבאס שאתם כל כך לא אטרקטיביים? ככה זה, תיירים מן השורה לא נהנים להתחכך כל היום עם תחמנים, נודניקים כפייתיים וערמות של טינופת.

אני יודע, קשה לכם לספוג ביקורת על הזוהמה בחוצות הערים. כל אחד מכם משתדל כנראה להקפיד על היגיינה, להתרחץ, לצחצח שיניים וללבוש בגד נקי, אבל כשהוא יוצא מהבית - אם יש לו בית - פתאום לא אכפת לו מביוב שזורם ברחובות, מערמות אשפה מתגוללות, מחרא נוזלי של פרות, ממשתנות מסריחות, ממיליוני זבובים ויתושים. לא סביר שאי אפשר לעשות משהו נגד זה, שזה פס צבע הכרחי בפסיפס התרבות שלכם. ומה שהכי מרגיז זה שאתם נעלבים כשמעירים לכם על הזוהמה, כי מה פתאום שמבקר מתנשא מן החוץ יתיימר לשפוט אתכם תרבותית. סליחה אדוני, ביוב זורם ברחוב זה לא ערך תרבותי.

"עכשיו חפפתי" 

תשמע קטע מטומטם: במדינת הימאצ'ל פראדש יש חוק שאוסר על עישון במקומות ציבוריים. יום אחד אני מסתובב בסמטה מעופשת בשימלה, מנווט בין הררי זבל ושפכים של שמן שרוף ממסעדות רחוב, ופתאום עוצר אותי שוטר באשמת עישון סיגריה. התנצלתי ומיהרתי להיפטר ממנה, אבל הבנאדם לא הרפה: במשך רבע שעה הוא הרצה לי על נזקי הזיהום לסביבה של אלפי בדלי סיגריות המושלכים יום יום לרחוב. מי אמר שאין לכם חוש הומור.

מה שכן, אני בטח לא מחדש לך שאתם עם של תחמנים. לא יודע איך זה מתבטא ביניכם לבין עצמכם, אבל עוד לא נולד התייר שביקר בהודו ולא זיינו אותו במשהו. רשימה חלקית? בבקשה. המאכער שגרר אותי בכוח למונית של החבר שלו מחוץ לטרמינל אינדירה גנדי ותבע ממני 100 רופי על אני לא יודע מה; בעל הגסטהאוס במיין באזאר שנשבע שהמזגן בחדר תקין (בחוץ השתוללו 37 מעלות), אבל שכח לציין שהוא יודע רק לחמם; המניאק הקטן שהבטיח לשמור לי על קופסת המרלבורו תוצרת חוץ בשער הכניסה לטאג' מאהל (לא מרשים שם להכניס כלום, ואין גם תאי הפקדה) והחליף אותן בסיגריות מזויפות ומסריחות; איש השירות בקרון השינה ברכבת מוורנאסי לדלהי שהתעקש לסדר לי את המיטה ודרש 150 רופי על השירות; בעל הבסטה במקדש הקופים בשימלה שאילף קוף לגנוב משקפיים של מבקרים ובתמורה להחזרתם מכריח אותך לקנות ממנו שני קילו גויאבות, בעוד שהקוף שומט את המשקפיים תמורת גויאבה אחת; נהג האוטו־ריקשה שהסיע אותי בקג'וראו, עוכב על ידי שוטר, סיפר בדמעות שנקנס באלף רופי וביקש שאשתתף במימון הקנס (תרגיל מוכר, השוטר היה אח שלו); האיש שמרחיק אותך מאתר שריפת הגופות בגהאט מניקרניקה בוורנאסי בתואנה שזאת חדירה לפרטיות של קרובי המשפחה, עושה לך היכרות עם ישישים גוססים שלא הצליחו לגייס את דמי השרפה, ומתחנן שתתרום 5,000 רופי (גוססים? למחרת ראיתי אותם שותים צ'אי בחנות למשי).

ואלה סתם תחמנים קטנים, אדוני. התחמנים הגדולים, כפי שאתה יודע יותר טוב ממני, זה אתם שם למעלה.

"שומעים, נגמר הפיטבול" 

שחיתות, מכיר? בתחום הזה, לא תוכל להכחיש, אתם מוברגים חזק בצמרת העולמית ובמקום הראשון בקרב הדמוקרטיות. אין פלא שהג'וב הכי נכסף בהודו הוא משרה ממשלתית, לא חשוב איזו בדיוק. הנה ציטוט ששמעתי כמעט מכל מי שדיברתי איתו: "גם אם השכר הממשלתי לא גבוה במיוחד בשנים הראשונות, אתה נהנה מיד ממתנות עקיפות. יש הרבה מאוד כסף מתחת לשולחן בג'ובים האלה, כי יש לך את הכוח והסמכות לקצר תורים ולסדר עניינים למקורבים". בקיצור, מר סינג, גם האזרחים הטובים שלכם קלטו מזמן שבשביל לחיות נכון צריך להתברג בשורת המושחתים, ולדפוק אזרחים טובים אחרים שלא הצליחו להגיע למעמד הזה.

גם לי, כמטייל לתומו בארצך, יצא לא פעם לשמן אנשי ממשל. בעיקר שוטרים. לפחות חמש פעמים עצרו את הרכב השכור שבו נסעתי והתחילו לזיין את המוח שהפנס מאובק, שהאגזוז פולט עשן, שמראת הצד סדוקה, שהשאסי עקום ועוד כל מיני. 100 רופי בכל הזדמנות כזאת סידרו לנו המשך נסיעה מיידי. מה זה אומר על מדינה שמתיימרת להוביל את הכלכלה העולמית בעוד 20 שנה?

ממה שאני קורא, הכלכלה שלכם היא השנייה בעולם בקצב הצמיחה, אחרי סין כמובן - מדינה שביקרתי בה לפני כמה שנים (לא רק בערים הגדולות, שיהיה ברור), ושצריך להיות עיוור כדי לא לראות שקורה בה משהו גדול. ואצלכם? כאילו כלום. אז מה אם יותר ויותר חברות זרות משקיעות אצלכם. אז מה אם בבנגלור ובהיידרבאד כל צעיר שלישי הוא מתכנת או עובד מיקור חוץ. הכסף

 הגדול נשאר במקום, ולא מתפזר לטובת אלה שהכי צריכים אותו. מאות מיליוני כפריים עניים שילדיהם לא מקבלים חינוך בסיסי, חוסר היכולת שלכם לספק חשמל ומים זורמים לכל בית במדינה, השחיתות השורשית והביורוקרטיה המסואבת, שיעורי האיידס הגבוהים שקשה בכלל לעקוב אחריהם - כל אלה תוקעים אתכם עמוק בימי הביניים. איפה אתם ואיפה סין שאתם כל כך אוהבים לשנוא?

עד לפני שני עשורים, מורשת גנדי־נהרו המאובנת תקעה אתכם עם תפיסות סוציאליסטיות עקומות בזמן שמדינות אסייתיות אחרות - כמו קוריאה הדרומית, טייוואן, תאילנד ומלזיה - הרביצו התפתחות מואצת. אני יודע שאתה עצמך היית המנוף הגדול של הכלכלה החדשה, עוד מתקופת כהונתך כשר האוצר, אבל איך אפשר להסביר את זה שרק עשרה אחוזים מכוח העבודה מתועד בכלכלה הפורמלית, בעוד מיליונים עוסקים בכל מיני עבודות אקראיות בלתי מדווחות? לא נעים לשמוע, אבל הסינים עם המשטר האוטוריטרי שלהם עושים פי אלף לרווחת העניים מאשר הדמוקרטיה הגדולה של הודו.

טוב, הסינים הם גם עם חרוץ. ואתם, תסלח לי, קצת בטלנים. תעשה פעם חשבון כמה חופשות יש אצלכם: חגים לאומיים, חגים מקומיים של כל חבל וחבל, חגים דתיים, חודש בשנה עליות לרגל למקדשים, מחלות, חתונות בקצה השני של המדינה. כמה זמן כבר נשאר לעבודה? פעם ביליתי עם קבוצה של מפני סלעים על גדות נהר הסולטז', ותאמין לי: מה שעשרה זוגות ידיים של פועלים הספיקו שם בחצי יום עבודה, אפילו בטלן מלידה כמוני היה מספיק בשעה.

אתם נושאים בתואר הדמוקרטיה הגדולה בעולם, אבל זה רק על הנייר. עם כל הכבוד לבחירות חופשיות, עיתונות ביקורתית וחופש העיסוק היחסי, דמוקרטיה בריאה חייבת לינוק מבסיס ליברלי, ואת זה ממש לא רואים אצלכם. אתם עם שמרני ופטריארכלי, האישה בחברה שלכם היא צל חולף, ולידת בת במקרים רבים מוגדרת כאסון משפחתי.

תרבות הקסטות הגזענית דוהרת גם בכביש: המיוחסים מאחורי ההגה, הטמאים הולכים ברגל. רמזורים ומעברי חצייה כמו במדינות שבאמת דואגות

 לאזרחים שלהן? כן, ספרתי איזה שלושה. בעיר הקטנה שלי בישראל יש פי מאה. ברחוב הראשי של ג'איפור, עיר של שבעה מיליון תושבים, ראיתי גבר קשיש נדרס למוות. הולכי רגל אצלכם, מר סינג, הם מפגע המוני שעדיף שיישאר בבית. מדינה שלא סופרת את הולכי הרגל שלה ועושה כבוד רק למי שמתנהל ברכב, זה בדיוק עולם שלישי.

מצער לראות כמה שתרבות הקסטות העתיקה עדיין מעוגנת עמוק בתודעה החברתית שלכם. ממשלות הודו אמנם דאגו לאפליה מתקנת לדאליטים, אבל קשה שלא להבחין בהתנשאות המעמדית של כל אדם ברחוב על מי שתקוע נמוך ממנו בהיררכיה. ראיתי את זה בעיניים, אדוני, על כל צעד ושעל. זה מה שלמדתם מגנדי?

תגיד, איפה כל הצעירות המתקדמות שלכם, אלה שהעזו למרוד בסמכות ההורית ולצאת לקריירה עצמאית? חיפשתי אותן ברבעים היותר מפותחים בדלהי, בסניפי קפה בריסטה המעודכנים, סביב חנויות המותגים בקונוט פלייס, ובקושי מצאתי. אתה יודע על מה אני מדבר. בחורות זקופות, דעתניות, בג'ינס ובטריקו, עם תודעת שוויון תוססת.

ערב אחד הזמינו אותי לבילוי בבר נחשב בדלהי. מה שראיתי שם זה רק גברים שיושבים על וויסקי מחורבן וצופים באטימות במופע של זמרת ושני נגנים. ברגע שנכנסו כמה תיירות מערביות, כל העיניים הותקו לעברן והגברים התחילו להתעורר.

סלח לי שאני שוב חוזר לסין, אבל שם - וגם בווייטנאם הקומוניסטית - אתה מסתובב בערים הגדולות וחש הרבה יותר חופש באוויר. 

בוא נאכל משהו, אם לא אכפת לך. כבר בישראל שמעתי הרבה על המטבח ההודי המופלא, אבל בתור אחד שמבין קצת באוכל גיליתי שאתם לא משהו גם בתחום הזה. אחרי שבוע, כשמתרגלים לסמוסה והביריאני והדאל והדוסה והפאניר והטאלי והפרנטה והפורי והצ'אנה־מסאלה והמלאי קופטה, זה מתחיל פתאום לשעמם. יותר מדי שמן, יותר מדי בצקים, יותר מדי טעמים חוזרים.

גם השווקים שלכם פדיחה. במשך שלושה חודשים ראיתי לפחות 50 כאלה, שהסתכמו בתפוחי אדמה מדובללים, תפוחי עץ תפלים, אגסים מחורבנים, בננות רקובות, תפוזים יבשושיים, פפאיות ריריות, גויאבות תפלות ועוד כמה מוצרים חקלאיים נדושים. אפילו המנגו שלכם, שאתם כה מתפארים בו, מגיע לשוק על תקן סמרטוט. לטובה אני זוכר רק את הבמיה אדירת הממדים. הלוואי עלינו.

אדוני, אין מתחרה למוניטין המצוינים של תה דרג'ילינג ותה אסאם, ובכל זאת אימצתם מהבריטים את התה בחלב (לזכותכם ייאמר ששידרגתם את המשקה התפל הזה לצ'אי ארומטי וחריף). אתם גם נוסעים בצד שמאל של הכביש ועוד לא לגמרי שכחתם את האנגלית שלימדו אתכם השליטים האימפריאליים. רק עניין אחד לא ברור לי: איך זה שבמקום לקבל מהבריטים מתנה דגולה כמו הכדורגל, מיד זרקתם אותו לפח והעדפתם במקומו את המחבט והמקלות המגוחכים של הקריקט? מה לכם, עם גאה ואמיץ, ולמשחק המטומטם הזה? 

ממש לסיום, אדוני, הנה סיפור קטן שמתמצת את ארצך על רגל אחת.

במיין באזאר בדלהי היתה באיזה ערב הפסקת חשמל. אני מציץ החוצה לרחוב ורואה פתאום בחור בכפכפי גומי מטפס על עמוד חשמל שממנו מסתעפים אלף כבלים וחוטים קטנים, חלקם מחוברים למשהו ורובם לכלום. הבחור, עם סיגריה דלוקה בפה, מלפף קצת, חותך, גוזם, מחבר - והופ, יש חשמל בעיר. בעיני זאת היתה המטאפורה הכי נפלאה של הודו בראשית המאה ה־21: מדינה תלויה על בלימה, אבל הכל מסתדר בסוף לטובה.

למרות כל מה שנכתב כאן, מר סינג הנכבד, אהבתי אתכם. אתה ראש הממשלה של מדינה מסעירה, מרתקת, מכמירת לב, עוטפת ומחבקת. הספקתי רק חלק ממנה, ואם יסכימו להנפיק לי ויזה אחרי המכתב הזה, אני עוד אחזור.