כוח סוס: לרכוב מסביב לאגם בית זית

הפרש הקשוח אמיתי ניגש אל האורווה בצעדים מתונים. הסוסים צהלו לקראתו והוא היישיר מבטו אליהם ומיהר לחדר האוכפים כדי להביא את הציוד ולרתום אותם. לו רק הייתה בפיו סיגריה, ולא סוכרייה על מקל, זו יכלה להיות פתיחה מצוינת לסרט פעולה. במקום זאת, זו הייתה פתיחה לטיול רגוע מסביב לאגם בית זית בנוף הרי ירושלים.

מגד, הנכד היקר שלי, החליט שסבתא זה לא רק שם אלא תואר מחייב, ובלחיצות על הכפתורים הנכונים הצליח להוריד אותי לחוות הסוסים שנמצאת למרגלות הישוב. החווה "שלנו" - חוות יפת שבמושב בית זית השוכן בכניסה לירושלים, היא שריד לחקלאות המקומית, זאת כיוון שהמושב הפך מזמן לשכונת וילות.

חוות החיות

בצד החווה יש דיר עם בהמות דקות, שרובן כבשים ומיעוטן עזים. בחורף מוציאים אותן למרעה, וכשאין עשב, או בסופי שבוע, העזים אוכלות ולנות בדיר. בקצה הדיר נמצא בית התינוקות, ובו טלאים וגדיים יונקים ואמהותיהם.

ההזמנה לרכיבה לא איחרה לבוא. חשבתי לתומי שצריך ללמוד הרבה לפני שיוצאים לרכוב על סוסים, אבל התברר שגם רוכבים בלתי מנוסים מוזמנים לצאת. לאחר שני טיולים בטבע, החלטתי שאני רוצה לדעת יותר ונרשמתי לשיעורים מסודרים.

הישיבה על הסוס מקנה תחושת כוח. הסוס המאולף מתייחס לרוכב במלוא הרצינות ומצפה להוראות ממנו, תפקיד שמחייב אסרטיביות רבה.

כאשר החלטתי לתת לברק ללכת לאטו כדי לראות אילו צמחי בר הוא מעדיף לטעום ומה יאכל (חסת המצפן, כמה שהעלים שלה מרים בסוף הקיץ), הוא החל לגרור רגליים ולהתרשל בהליכה. נזיפה קלה שקיבלתי דרבנה אותי מיד לדרבן אותו לקצב הנכון.

חוויית הסוסים הראשונה שלי הייתה אכן בסוף הקיץ, עונה שבה הצמחייה מועטה, הכול יבש ואנשי הטבע ממעטים לצאת החוצה לשטח. הופתעתי לראות שלבעלי החיים, בהם חמשת הצבאים שחצו את השביל בריצה, יש מה לאכול, וכן שבעונה הזאת הטפילים חוגגים.

צמחי דבקון הזית הוריקו, ופירות הבשילו מכל עבר. ואם בעבר חשבתי שזו דוגמה מצוינת לחוסר ההתאמה של הצמח הטפיל שמוצאו טרופי והוא פורח בעונה הכי קשה - בסוף הקיץ, עכשיו אני מבינה שבטבע, גם חריגה מהכללים שכרה בצדה.

כל הנחלים

חוות יפת שוכנת על גדות ה"אגם". זהו אגם מלאכותי שנבנה במורד הזרימה של נחל שורק. הסכר הגדול (יחסית לנו) שהוקם במקום עוצר את המים, ובעונת החורף במשך כמה חודשים האגם מלא על גדותיו.

מראה האגם וההרים שסביבו המשתקפים במים, מזכיר את אירופה. הסכר נבנה בשנות ה-50 של המאה הקודמת והיה בזמנו הסכר הגדול ביותר שהוקם בארץ. אורכו 100 מ', גובהו 18 מ', ורוחב האגם שהוא יוצר - 300-400 מ', לאורך כקילומטר וחצי.

הסכר בשטפון בימים טובים יותר בחורף אשתקד

המחשבה הייתה לעצור את המים כדי שבמקום לזרום לים התיכון יחלחלו לאטם ויעשירו את אַקְוִיפֶר ירקון-תנינים, שהוא האקוויפר שנמצא בתחום שבין נחל הירקון לנחל התנינים, לעתים נושק לאקוויפר החוף ומספק הרבה מים לתפארת מדינת ישראל.

אחרי כמה שנים גשומות שבהן לא חלה עלייה בכמות המים של האקוויפר, נעשתה בדיקה ולהפתעת כולם

התברר שהמאגר אינו מזין את אקוויפר ירקון-תנינים אלא את חלקו המזרחי של אקוויפר ההר. בדיקות הראו שחלק מהמים של מאגר בית זית פורצים החוצה במעיינות נחל פרת, הוא ואדי קלט שבמדבר יהודה. מימיו זורמים לירדן במקום שבו נטבל ישוע, ומשם לים המלח. אותם ימים היו המעיינות בשליטת ירדן, ובין השאר נשאבו מי המעיין לטובת ירושלים המזרחית. לא ידוע לאן נעלמים שאר המים.

לאחר סקר גאולוגי (שבוצע קצת מאוחר מדיי) התברר שהסיבה לטעות התכנונית היא שקו פרשת המים הגאולוגי אינו תואם את קו פרשת המים הטופוגרפי. מים שיורדים על ההרים באזור מתנקזים לנחל שורק וזורמים לים התיכון, אולם אם אותם המים מחלחלים לעומק הם זורמים מזרחה, לאקוויפר ההר.

למרות האהבה הרבה שלנו לשכנינו הירדנים, סביר להניח שאילו ידענו את כל זה מראש לא היינו בונים את הסכר, אבל מאחר שהוא כבר נבנה, הוחלט להשאיר אותו כאטרקציה תיירותית. אולי זכותו של ישוע שנטבל עמדה לו והוא סחף את המים אליו.

מיקימאוס ומשה רבנו

האזור עמוס בתכניות פיתוח. יש תכנית להקים במקום דיסנילנד - "ארץ התנ"ך"; יש תכניות להעביר מנהרות וקיצורי כבישים לירושלים; יש תכניות להקים אזור נופש ועוד ועוד. בימי הקיץ ניתן לראות על גדות האגם מטיילים בג'ינסים כחולים לצד אברכים בשחור-לבן.

אפשר להקיף אותו ברגל, אפשר באופניים, יש המעדיפים טרקטורונים רועשים ואני, אם תשאלו אותי, הדרך הנכונה היא ברכיבה מתונה על סוסים מאולפים, כמו אלה שבחוות יפת שעל שפת האגם בואכה בית זית ובחוות נוספות באזור.

טרם היציאה לשטח נערך תדרוך קצר שעיקרו בטיחות. כדאי ללבוש מכנסיים ארוכים, חובה נעליים (נעלי הליכה או מגפי רכיבה) וקסדה. זה לא המקום לסנדלים ונעלי עקב. הלבוש הסולידי יכניס את כולם למשמעת.

מגד לומד לרכוב בזהירות מיעל המדריכה  

המדריך מסביר למטיילים איך לשבת על הסוס - זקופים, אפילו נטויים מעט לאחור תוך הבלטת העקבים, איך לאחוז במושכות ואיך להעביר לסוס הנחיות. באחד הסיורים צחקקתי בקול לבדיחה של המדריך, והסוס נעצר. כנראה שלא תמיד הם מבינים בדיחות.

בין כרמים וגבעות

לאחר הסברים יצאנו לדרך ממזרח לאגם צפונה, והתחלנו להקיף אותו. בעונת הקיץ אפשר לצעוד בשטח האגם, ובחורף בשוליים. שרידי צמחיית גדות וחורש ים תיכוני מתחלפים בשטחים מעובדים, בעיקר כרמים. לדעת המועצה האזורית מטה יהודה האזור הוא מרכז היין של ישראל. גפנים נטועים ובעקבותיהם יקבים ויינות בוטיק.

כדאי להתמסר לשקט ולהקשיב לקול הפסיעות של הסוסים, אבל לא להסיר עיניים מהשטח. הרבה צבאים מסתובבים בשטח, ולעתים קרובות אפשר לראות שלושה או ארבעה פרטים חוצים את השביל בריצה. בקושי הספקתי לצלם.

באזור כולו יש הרבה מעיינות שלרובם נוספה בתקופה מסוימת נִקְבָּה או בריכת אגירה. דוגמה מצוינת היא המעיין של מוצא. מצאתי לפחות שני מעיינות הנושאים את השם הזה. אומרים שמקור השם מוצא הוא מוצא המים. בתוך היישוב יש מעיין שמשמש מקווה טהרה לגברים.

המעיין שאליו פנינו נמצא מצפון לגשר של כביש 1. עברנו עם הסוסים מתחת לגשר, והגענו אליו. הוא מתאים לרחצה בקיץ ולרגיעה בחורף. המעיין מכיל נקבה חפורה ובריכה בנויה, הרבה זיכרונות, ולצערנו גם שרידי פיקניקים בדמות שקיות קרועות וצלחות פלסטיק.

בהמשך וממערב לאגם הדרך עוברת ביער משולב של חורש אורנים נטוע ותת-יער של חורש טבעי - אלון מצוי ואלה ארץ ישראלית עם מלוויהם. יער ירושלים הוא אחד ממיזמי הייעור הגדולים של קק"ל. לאחר מלחמת השחרור, וביזמתו של יוסף וייץ, מראשי קרן קיימת לישראל, החלו לנטוע גוש יער גדול ממערב לעיר.

אל היער

בשנת 1956 נטע נשיא המדינה השני יצחק בן צבי את העץ הראשון ביער ירושלים. מיד אחר כך המשיכה קק"ל במרץ במפעל הייעור, בעזרת מתנדבים ופועלים שהועסקו בעבודות יזומות, ובתוך כמה שנים השתרע יער ירושלים על פני כ-3,500 דונם. מאז ידע היער עליות ומורדות. תכניות פיתוח מכרסמות בשטחים שלו מכיוון ירושלים, ודרכים חדשות נסללות כשבצדן מתרחב צי רכבי השטח שמגיעים כמעט לכל מקום.

היער מטופל, עצים נגזמים ובמידת הצורך ניטעים מחדש. קק"ל עוקבת למנוע שרפות, ואנחנו מתבקשים לשמור על הניקיון ולא להשאיר פסולת ושאריות מזון בשטח.

עוד אני מרצה ומטיפה מוסר, הגענו למעיין ולחורבת חרת. גם כאן יש מעין נקבה עם בריכת איגום שמימיה שימשו להשקיית הטרסות החקלאיות שמתחת למעיין. כיום מטופלות הטרסות על ידי קק"ל, ואפשר למצוא שם עצי אגוז. ואם הציפורים לא הקדימו אותנו - אפשר גם לטעום. המעיין הוא מקום מצוין לתצפית, לארוחה ולמנוחה. כשביקרנו במקום היה קיץ, והנקבה הייתה יבשה. אולי תוצאה של שנות הבצורת ואולי של שינויים בגאולוגיה ובמפלס המים. נחכה לחורף.

לאחר רכיבה של רבע שעה נוספת בשביל שמעל למעיין, הגענו למבנה אבן עגול, כנראה שומרה; שתי קומות של מבנה עגול שמשתלבות בנוף וצופות לעבר עין כרם. הוותיקים שנולדו באזור יודעים לספר ששם היו מטמינים קפה ופינג'אן להרוות צימאון, אבל כיום רבו המבקרים והציוד נעלם.

בהמשך הדרך מזמן לנו הטבע את נפלאותיו בהתאם לעונות השנה. קול אוושת העלים משתנה עם כיוון הרוח, ולכל עץ מנגינה משלו. צחנן מבאיש, כלניות, רקפות, לוטמים, שיחי קיסוסית אדומי פירות הנתלים על העצים - וכל אחד מוצא את מוקדי העניין שלו. ברק ניסה לעצור ולטעום מהעשב הטרי, אבל הוא שכח מי המנהל כאן... תהיה לו הזדמנות לרעות כשנעצור.

הדרך ממשיכה לכיוון עין כרם. מי שעתותיו בידיו יעשה סיבוב בשולי הכפר, ומי שממהר יחזור. בכל יציאה לשטח באזור מוצאים מציאות. למשל, הבריכה החדשה; "את יכולה לקרוא לה הבריכה של התימני", הציעו לי חברים בדרך. הבריכה אינה עתיקה, אבל היא בנויה במתכונת של בריכות העיינות שעל ההר.

היא ניזונה ממתקן מקורות, משאבה סמוכה שמדי פעם משחררת לחץ 

ואתו מעט מים מהמעיין החסום. אחד מבני המקום ניקז את המים בעזרת צינור המוביל אותם למערך של שתי בריכות: העליונה קטנה יותר (לבנה) - בריכת שיקוע, והתחתונה קטנה וצבועה בתכלת. כמות המים לא רבה, ובחורף הם קרים וטובים לשתייה. בקיץ, מדי פעם באים הילדים להשתכשך שם, והמבוגרים מדליקים בערב מדורה, שותים בירות וצוברים או מעלים זיכרונות.

הרבה פנים לאגם: כל אחד מתאהב במעיין אחר, כל אחד מגלה מקום או מבט חדש, כל זוג עיניים רואה בו את היופי שהוא מחפש. אפשר בטרקטורונים, אפשר באופניים, אפשר ברגל ואפשר במכוניות, ואם תשאלו אותי - הקצב של המקום מתאים לסוסים.

• דר' רחלי עינב היא אקולוגית המתמחה בטבע של ארץ ישראל.
  

• הכתבה פורסמה בגיליון מרס 2011 של הירחון "טבע הדברים ". מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד.