שומרים נגיעה, פוחדים מחתונה
"הרווקות המאוחרת" היא תופעה מדוברת במגזר, אבל מי אשם בכך? "הגברים במגזר פאסיבים, זו מכה", טוענת שירה, ולצידה פסיכולוגית שמספרת על יותר רווקים עם פוביה מנישואים. אבל הבנים בטוחים: "הבנות חיות בלה-לה לנד"
"הכרתי את אוהד כשהייתי בת 21. נפגשנו באוניברסיטה", מספרת שירה (שני השמות בדויים). "יצאנו במשך שנה וחצי והכל היה נראה מושלם. היינו בקשר יומיומי, יצאנו וטיילנו ביחד, לא נפרדנו לרגע. כשראיתי שהקשר יציב ורציני התחלתי לשלוח רמזים עבים לכיוון חתונה. זה היה נראה לי ההמשך המתבקש לקשר שהוא ארוך הרבה מעל למה שמקובל במגזר. כבר בשלב הזה ראיתי היסוסים. בכל פעם שהעליתי את הנושא הוא אמר לי 'עוד
הסאגה של שירה ואוהד נמשכה יותר משש שנים של און-אוף. פעם אחת ההורים שלה אפילו הודיעו בבית הכנסת על החתונה, אחרי שהוא קנה טבעת – אבל היא מעולם לא קיבלה אותה. כיום שניהם עדיין רווקים. שירה כבר בת 29 ומתקשה להשתקם: "אני מרגישה כמו אישה גרושה. הוא בזבז לי זמן יקר מהחיים. הוא היה כמו בן בית אצלנו, עשינו כבר חגים ביחד. היום כשאני יוצאת עם בחורים, אני מאוד חשדנית, מרוב טראומה שלא ליפול על עוד פחדן חתונות".
האשמים, לפי שירה, הם ללא ספק הבנים במגזר, שלדבריה מרגישים שיש להם זמן ומבחר: "אין להם שעון ביולוגי שמתקתק, ומבחינתם שהקשר ייגרר עד להודעה חדשה. יש להם הרבה יותר הצעות מלבנות הרווקות, והם שאננים. מה שקרה הוא שאנחנו הפכנו להיות המחזרות, והם הפכו להיות הפאסיביים. יצאתי לתקופות ממושכות עם בחורים שאפילו פרח לא קנו לי. לא נתנו שום סימן לכך שהכוונות שלהם רציניות. זו מכה במגזר, לא פחות מזה. מי ששואל את עצמו למה הבִּיצה הפכה לכל-כך גדולה שיבדוק בצד הגברי. אנחנו, הבנות, בשלות, מעוניינות להתחתן, רציניות ורובנו לא מפחדות ממחויבות".
גם מערכת החינוך תורמת
ד"ר אילת וידר-כהן, פסיכולוגית קלינית שהרבה ממטופליה הם רווקים ורווקות מהמגזר הדתי, מאששת את טענותיה של שירה.
"מבחינה קלינית נתקלתי ביותר בנים עם פוביה מחתונה מאשר בנות", אומרת וידר-כהן. "אני מניחה שזה קשור בהבניה חברתית שונה כלפי נשים וגברים. נשים
"אנחנו חיים בעידן שלאינדיבידואליות יש ערך מאוד גבוה, ובבחירה בזוגיות ובמשפחתיות יש הרבה ויתור על הצרכים האישיים. פעם המסגרת הדתית הייתה כל-כך לוחצת שגם אם היו בחורים שפחדו מחתונה, הצורך ליישר קו עם המוסכמות ניצח את הפחד. היום כל הנושא של מחויבות הוא מאוד נזיל, והעידן האינטרנטי רק החריף את הבעיה. ההיכרויות דרך האינטרנט והפייסבוק יוצרות אשליה של אפשרויות בלתי מוגבלות".
את מזהה הבדל בין המגזר הדתי לבין המגזר החילוני?
"הבעיה קיימת בשני המגזרים. אבל יש משהו בכל ההתנהלות הדתית-הלכתית שהוא מאוד טוטאלי ומעודד תופעות כאלו. אצל דתיים אין מגורים משותפים לפני הנישואין, ויש גם כאלו ששומרים נגיעה, אז החתונה היא בעצם כמו 'חתול בשק'. קפיצה ישירה לזוגיות על כל מה שמשתמע ממנה. זה מעצים את הפחד ואת הבריחה רגע לפני.
"גם למערכת החינוך יש חלק בזה, שהרי היא תומכת בהפרדה בין בנים לבנות. הרבה בנות מתלוננות שהבחורים שיוצאים איתן לא מכירים את השפה והתקשורת עם נשים, לא יודעים לעשות מחוות ולגלות את הרגישות הנדרשת.
"בכלל, אנחנו בדור של מעבר מבחינת תפקידים גבריים, וזה מקרין גם למגזר הדתי. אם בעבר היה ברור שתפקידו של הגבר לחזר, לפחות לפי הסרטים, היום, בעידן שוויוני יותר יש גברים שמרשים לעצמם להשתחרר מהתפקידים הגבריים המסורתיים ולא בהכרח לאמץ את החדשים, הג'נטלמניות פסה מן העולם, בעוד הבנות, מצידן, עדיין מצפות להרגיש מחוזרות".
על חודו של אף
לחרדת חתונות אין שם בפסיכולוגיה, אבל אל מול הפן החברתי בעיקרו שבו מתמקדת וידר-כהן, יש כאלו הנוטים לראות בהססנות הגברית לקראת החופה סימפטום שמקורו בבעיות פסיכולוגיות מוכרות.
"בדרך כלל כשבחור מפחד להתחתן באופן עקבי, מסתתרת מתחת בעיה פסיכולוגית מוכרת שלא טופלה", מסביר ד"ר צבי מוזס, ראש מכון שילה, המספק יעוץ פסיכולוגי לציבור הדתי. "זה יכול להיות קשור לתסביך אדיפלי, לחרדות למיניהן, ואפילו לליקויי למידה. לפעמים זה גם יכול לנבוע מ-OCD - הפרעה טורדנית כפייתית.
"נוכחתי לראות שלא מעט בחורים מתארים לי את הדייטים שלהם לפרטי פרטים, נצמדים לחודו של אף, ומתבוננים בבחורה בעיניים ביקורתיות כשהם מחפשים בה פגמים באופן אובססיבי. אצל בחורים מהסוג הזה טיפול תרופתי פשוט לצד שיחות עם פסיכולוג יכולים לפתור את הבעיה".
זה לא אנחנו, אלה הן
גברברי המגזר, מצידם, מתנערים מההאשמות הקשות כלפיהם, ומספקים הסברים אחרים לתופעה. "הבעיה של הבנות היא שהן יותר מדי לחוצות. הן פשוט חסרות סבלנות". מסביר מנחם גליק (29) רווק בביצה הגבעת שמואלית ובעל בלוג בנושא מסיבות לצעירים דתיים.
"כשאני יוצא עם בחורה, אני הרי לא יכול לגור איתה ביחד, אז אני מנסה למצות איתה את כל שאר הדברים שאפשר לעשות - לבלות ביחד, לטייל, להכיר אותה לעומק, ולראות איך היא במצבי לחץ. אני רוצה לקחת את הזמן, ולה אין זמן. כל פגישה מקבלת מבט של 'נו נו נו', זה מאוד מרחיק. זו החלטה לכל החיים, והיום בנים לא מוכנים לקבל החלטות כאלו בחודש-חודשיים. אתה יכול להתחתן עם מישהי ופתאום לגלות שהכל היה הצגה, או שיש פערי ציפיות".
גליק מצביע על כך שהבעיה היא לא בהכרח סקטוריאלית ואפילו לא פסיכולוגית, אלא קשורה למיקום גיאוגרפי ומצב סוציו-אקונומי. "שימי לב, איפה התמקמו ביצות הרווקים - באזורים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה, כמו קטמון או גבעת שמואל. אני בטוח שבאזורי הפריפריה יש הרבה פחות רווקים דתיים. מדובר באנשים שחיים ברמה כלכלית גבוהה ,אקדמאים, עובדים במשרות נחשקות, מחזיקים רכב וגרים בשכירות גבוהה. סצינת הארוחות והמסיבות היא ממכרת. יש להם הרבה מה להפסיד אז פתאום חתונה לא נראית כל-כך א גרויסע מציאה. חתונה מבחינתם זה ירידה ברמת החיים. אנשים התבלבלו ושכחו לשם מה בכלל הגענו לביצה".
גם אלי שגיא, רווק דתי בן 29, תולה את האשמה בבנות המגזר. "אצל הרבה בחורות יש בעיה של חוסר בשלות. הן מציירות תמונה מאוד ורודה ואידיאית של נישואין, ויש תחושה שהן לא באמת מבינות את המשמעות של חתונה", הוא אומר. "הן חיות
ב'לה-לה לנד' ומדמיינות שמלה לבנה, והרבה חברות שרוקדות לך ואת במרכז המעגל, ובמקרה יש גם חתן בתמונה. בחורים נוטים לחטוף חום ולברוח כשהם קולטים שלבחורה יש קונספציה תינוקית כלפי החתונה. הרבה מהן בטוחות שכל בעיותיהן יפתרו על ידי נישואין, ולא מבינות שבשבילנו זו מחויבות עצומה, לפרנס, לעבוד קשה".
את השיחה עמה מסיימת שירה בשאלה הנצחית "יש לך מישהו להכיר לי?" שם שנזרק לחלל האוויר גורם לה להחוויר. "השתגעת?! הוא פחדן חתונות מפורסם. יצא עם כל הבנות. כל הזמן מציעים לי את אותם 30 בחורים קבועים שאני כבר יודעת שאסור להתעסק איתם. תמצאי לי אחד מהצפון, או מהדרום, כזה שעוד לא חלה בקדחת הביצה".
לפנייה לכתב/ת 
