חרדים, צרו יום זיכרון אלטרנטיבי
גם אם יש תחושת עצב על הידרדרותו הרוחנית של העם היהודי במדינת ישראל החילונית, ניתן לשמוח על הרכיבים החיוביים שנוצרו עם הקמתה. בהתאם לכך, יש ליצור ימי זיכרון ועצמאות חלופיים, שמציינים את האירועים בדרך "חרדית"
ימיה הממלכתיים של מדינת ישראל מתקרבים ובאים, והעם היהודי - בריטואל קבוע - מתפרק לשניים: החוגגים והאדישים. שכן החרדים, בניגוד למה לסברתם של רבים ברחוב החילוני, לא באמת בזים ליום הזיכרון, או מלגלגים על יום העצמאות, הם פשוט שווי נפש כלפיהם. יום ה' באייר, כתאריך מכונן, לא מסמל עבורם דבר ואינו מייצר כל גירוי בקולקטיב הציבורי שלהם.
אך למרות השבלוניות השנתית הזו, כל שנה עולים אותם טיעונים קשים, אמירות זועמות וקריאות כואבות ופצועות מהמחנה האחד אל רעהו: מדוע אינכם עומדים בצפירה? למה
אתם לא חוגגים את יום העצמאות? מפני מה אתם אדישים כל-כך לתאריכים הללו שכה חשובים לנו, וכן הלאה.
אל מול ההאשמות הללו, הנאמרות אכן מלב כואב, עולה כמעט תמיד האיזכור, המוטח גם כן בריתחה, של הטיולים, אירועי הברביקיו ודהירות האופניים ביום הכיפורים הקדוש, והאדישות החילונית בצום תשעה באב.
הדיאלוג הבלתי חביב הזה לא מגיע מן השפה ולחוץ, שכן החרדי באמת לא מצליח לתפוס מדוע החליטו ראשיה ומנהיגיה של מדינת ישראל לציין את החגיגות דווקא בימי ספירת העומר, שבהם נוהגים מנהגי אבלות. ומצד שני, גם החילוני לא מצליח להבין מדוע הוא צריך לייצר עצב בימי יולי- אוגוסט העליזים, ולקונן על חורבנו של בית פולחני עתיק, שמבחינתו אינו אומר דבר.
אבלו של צום תשעה באב וכבודו של יום הכיפורים אינם זקוקים להגנה שלי, גם הפנייה אל החילונים בבקשת הזדהות עם התאריכים ה"יהודיים" מיותרת בעיניי, וכמו שאמר פעם פרופ' ליבוביץ המנוח "משום כבוד השבת אני נמנע מלבקש את מחלליה שיגנו עליה".
נחוצה הכרת הטוב
הקריאה שלי היא דווקא לאחיי החרדים, המגלים אדישות ושעמום נוכח ימי הזיכרון והעצמאות הקרבים אלינו. ואני תמה על מה ולמה. גם אם אינכם חושבים שצריך לעמוד בצפירה - שזו עמדה שבעיניי ניתן לקבל - בהחלט יש מקום למצוא אלטרנטיבה ראויה לציון היום, שכן
תקומת המדינה דורשת גם מהם את "הכרת הטוב".
נכון, המדינה הוקמה על-ידי דמויות שביקשו לשרש, או לפחות להתעלם מכל מוטיב יהודי-דתי, ולהשתית את התנהלותה היומיומית על בסיס התנהגות המערב המתירני החילוני. ואמת, גם מערכות המשפט, הממשל, והחינוך, רחוקים משמעותית מהרציונל של תורת ישראל. אבל למרות הכל, מדינת ישראל היא האתר היחיד בו יכול כל יהודי, דתי וחרדי, להתהלך חופשי ולקיים את מנהגיו ואורחות חייו ללא שום מורא כלל.
יהודים רבים, ובכללם צעירי החרדים, לא מכירים את הרגשת חוסר הביטחון הבסיסית המאפיינת יהודים רבים בתפוצות, ובכללם גם כאלו החיים במדינות המבוססות וה"ידידותיות" ביותר.
כדאי לזכור כי במדינת ישראל גם החרדי האדוק ביותר ממאה שערים או מבני ברק זוכה לשירותי בריאות מעולים ולימי אשפוז ללא תמורה בסך עשרות אלפי שקלים, ורק ב"משטר הציוני", מעז צעיר חרדי קיצוני להתעמת עם אנשי חוק סביב עניין דתי עקרוני, בלי לחשוש לחייו.
משניות ותהילים
ההכרה בימי שמחה ועצב אלו אינה מוכרחת להיות כרוכה אינסטינקטיבית עם האידיאה הציונית של מקימי המדינה הראשונים. הם עשויים לקבל משמעות אובייקטיבית שאינה עומדת בקורלציה ישירה עם ההשקפה החילונית.
ביום שבו יכירו צעירי החרדים כי גם להם "עשתה המדינה רק טוב" הם עשויים לייצר לעצמם תיארוך עצמאי, סובייקטיבי - מעין ימי זיכרון ועצמאות אלטרנטיביים. גם אם יש תחושת עצב על הידרדרותו הרוחנית של העם היהודי במדינה ישראל החילונית, ניתן לשמוח על הרכיבים החיוביים שנוצרו עם הקמתה של טריטוריה יהודית ריבונית.
ביום זיכרון חרדי למשל, אפשר יהיה לכבד את זכר הנופלים בקריאת פרקי משניות או מזמורי תהילים, המייצרים על פי האמונה היהודית עליית נשמה גבוהה יותר. את יום העצמאות
בתאריך מתאים, ניתן לחגוג בצורה עדינה ההולמת אנשים חרדיים – יש שיאמרו הלל, ויש שיאמרו מזמורי הודיה לאלוקים על הניסים הרבים, ויש שיציעו ללמוד בישיבות את סוגיית "מקום שנעשה בו נס".
ההתעלמות החרדית, כמו גם החילונית, מאירועים ותאריכים כל-כך קרדינליים בחייה של האומה הם פונקציה של חינוך דיכוטומי מובנה. לפיכך, כל עוד בישיבות, תלמודי התורה, ובסמינרים לבנות לא תהיה - כחלק מתכנית משרד החינוך - מודעות מובנית לתאריכים לאומיים כמו ימי הזיכרון או העצמאות לכל פרטיהם, ובבתי הספר הכלליים, בתיכונים ובאוניברסיטאות, לימי חגים שבתות וצומות (כולל צום גדליה האלמוני) קשה לצפות לאיזושהי אינטגרציה חרדית-חילונית כאן בארץ הקודש.
לפנייה לכתב/ת 
