הרלן קובן עם כיפה שחורה
רציחות, אלימות והרבה אקשן - אלה החומרים שמרכיבים מותחנים קלאסיים, וגם את אלה מפרי עטו של נחמן סלצר. מה לא תמצאו שם? סצינות סקס. בכל זאת, סופר חרדי
מה שהאדם הממוצע רואה כ"היכל תרבות" בתל אביב - הוא רואה כלוקיישן מושלם לסוכן מוסד במשימת גיוסי שטח. כל בחור ישיבה תמים, עשוי להפוך אצלו לג'ייסון בורן הבא. ועכשיו חצה ספרו האחרון, "הרשת", את מחסום המגזר - לטובת הקורא החילוני חובב הז'אנר, בתוספת טוויסט יהודי.
מתח גבוה
סלצר (הרב סלצר, בשבילכם), גדל כנער יהודי-חרדי בניו-יורק. כשהיה בן 14, החליטו הוריו "לעשות עלייה". הוא הספיק להתחנך במיטב הישיבות בארץ ובחו"ל, כולל ב"הרווארד החרדית" - ישיבת לייקווד, ומאז הוא מלהטט בחן בין תפקידו הרשמי כ"איש ההשקפה חרדי", לבין חיי היצירה של ספרות בדיונית איכותית, עם אתנחתאות ביוגרפיות.
אז אתה בעצם מייצר סוג של דן בראון לדוסים?
"דן בראון במובן המתח, לא מהזווית התיאולוגית. הוא מתעמק הרבה במדע ודת. אני מעדיף היסטוריה.
זה יותר בכיוון של דניאל דה סילבה או דיוויד בלאדאצ'י".
גם היום מעדיף סלצר להתבטא בשפת האם שלו – אנגלית, ומתחת לכיפה השחורה מתגלה אינטלקטואל רחב אופקים, רחוק מאוד מדימוי האברך החרדי, הצר והמסוגר. 12 ספרים - ובהם מותחנים, סיפורים קצרים וביוגרפיות על אישים - כתב סלצר עד כה, כאשר השואה תופסת חלק נכבד מהם.
בארצות הברית היהודית הוא נחשב לסופר מוכר, ובארץ - לאלמוני. בנוסף לכתיבה בדיונית הוא משמש כעיתונאי של היומון החרדי "המודיע" באנגלית, המיינסטרים של המיינסטרים. אך בניגוד לסופרים חרדים אחרים, הוא מעדיף לכתוב בשמו. מסרב לקבל מחסה מאחורי שמות עט: "התפיסה שלי אומרת, שאם אתה מאמין שזה טוב - תשים את השם שלך עליו. אני תמיד עשיתי את זה. אני גאה במה שיצרתי. חשוב שכל אחד יעמוד מאחורי הדברים שלו. אם אתה לא מסוגל לעמוד מאחוריהם, אל תכתוב אותם".
הנושאים שלא תמצאו בספר
ספרו האחרון מתחיל בציטוט מסקרן מתוך ספרו של בן הכט, "כחש": "איני חושב על הגרמנים אחרת.
הם לא השתנו. הם נחים". בעלילה שרקח אפשר למצוא הכול: קרדינל מבולבל, סוכן מוסד מתוסכל ובחור ישיבה עם סודות. הכול מתחבר, בסופו של כותר, זה לזה.
אבל יש נושאים – נושא, אם נדייק – שלא תמצאו בספר: סצנות סקס. "אני באמת כותב על הכול, חוץ מהנושא הזה", הוא אומר. "גם אלימות גרפית וקשה ככל שתהיה. הייתה אומנם סצנה אחת שהעורכת הוציאה על עינויים, כי היא חשבה שהיא קשה לעיכול עבור הקורא, אבל חוץ מזה אין הגבלות.
"אני אדם מאמין, לכן ברור לי שלא אכתוב דברים שנוגדים את התפיסה שלי. העולם החרדי הוא עולם שלא סולח במובן מסויים. אתה צריך לדעת אם אתה 'אתנו' או לא 'אתנו'. אבל בהחלט יש מקום לאדם לבטא את עצמו, אם זה לפי הלכה".
ועם כל זאת, בין סצנת אקשן אחת לחברתה - מצליח סלצר להשחיל תיאורים ודיאלוגים מקסימים בכנותם, על חיי בעל ואישה, בתוככי המגזר פנימה. "כש'הרשת' פורסם בחו"ל, קיבלתי מייל מאישה יהודייה מבוגרת שכתבה שנהנתה מהספר, וציינה שאני 'כותב טוב, כמו סופר גוי'. לקחתי את זה כמחמאה. אני לא חושב שספר יהודי צריך להיות פחות טוב כי הוא יהודי, או כי יש לו מסר. אני חושב שאם עושים את העלילה מספיק טוב, בלי 'לצעוק' את זה החוצה - זה יוצא מושלם".
אין גרמניה אחרת
בספריו משלב סלצר אירועים היסטוריים לצד בדיון: "לקחתי תיאור אמיתי לחלוטין של ההתרחשות, כמו תפיסתו של אייכמן בארגנטינה. איך זה קרה, מי היה במכונית, מי ניגש אל הדלת, ושתלתי בפנים דמות בדיונית – סוכן המוסד קובי שפירא. בספר מתואר שאחרי התפיסה, הרחוב הישראלי דרש ללכוד את מנגלה. זה אף פעם לא קרה, כמובן, אבל בספר כן".
למה מוטיב השואה מסרב להעלם מהספרות העכשווית החרדית?
"קודם כול, זה הרוע הכי צרוף שקיים. בנוסף, אתה יכול לעשות מזה הכול, ובדרך הכי 'כשרה' שיש.
יום השואה ליהודי זה כל יום. אנחנו מרגישים את זה, נרצה או לא. אני דור שלישי באמריקה. לא איבדתי אף קרוב משפחה, ועדיין הנושא בוער בי. חקרתי את זה הרבה, כתבתי שתי ביוגרפיות על השואה, וכל הקונספט ממשיך לרתק אותי. איך אומה שלימה נתנה למשוגע אחד להוביל אותה להרס.
"בספר אני מביא את הכיוון של הניאו-נאצי המודרני. איך הוא רואה את ההשתלשלות ההיסטורית, ומה הוא רוצה היום. אני לא הולך לטחון מים, כי אם לחדש. אביו של אחד הגיבורים בספר, דיטריך אברהרט, היה מהשמנה-וסלטה של החברה הגרמנית. הוא שירת באס-אס, כי נחשב לעילית. הבן שלו נאצי, והוא מעולם לא עזב את העולם הזה".
סלצר מאמין כי אין "גרמניה האחרת". "הגרמנים שונאים את היהודים בטירוף, גם אם יהיו הכי מנומסים בעולם. אתה לא יודע אם הסבא של זה שמחתים לך את הדרכון, ירה בסבא שלך. אי אפשר לברוח מזה. אני אומר להם 'שלום, אני נחמן סלצר, נעים להכיר אותך' - ורואה את התגובה שלהם בעיניים. גם אני, כמו הכט, חושב שהם לא השתנו. הם רק נחים".
כרטיס כניסה לעולם החרדי
בניגוד למרבית ספריו שנשארו בחיקו החמים והמפרגן של המגזר, בחר סלצר להוציא את האחרון "החוצה", לרשתות הספרים הישראליות. "בהוליווד עושים סרטים על חרדים, על איימיש, על כל מה ששונה, כי אנשים רוצים נקודת מבט על חיים של אחרים. איך הם חושבים? איך נראה היומיום שלהם?" הוא מסביר.
"הספר הזה,, ייתן לקורא החילוני את המבט הכי אותנטי שיש, לעולם שהם לא מכירים בכלל. הם מכירים חרדים רק מהתקשורת, שלא משקפת את המציאות כפי שהיא. החרדים מצדם, סוגרים את הדלתות. הם לא ציבור שרוצה לחשוף או להיחשף. הספר זה הוא ההזדמנות של כל אחד להיכנס לעולם שלי, ולהבין אותו מבפנים, בלי צנזורה. לראות כמה יש לנו מן המשותף".
"יצא לי לשוחח עם אישה ישראלית במטוס. דיברנו על הרבה דברים, גם על חרדים וחילונים. בסיום השיחה היא אמרה לי: אתה החרדי הראשון שאהבתי לדבר אתו. עניתי לה, שיש כל כך הרבה כמוני, היא רק לא מכירה. הספר הזה, הוא סוג של הזמנה לה ולכל השאר".
הסצנות בספר ממש מתחננות לטאץ' קולנועי, יש מצב שזה יקרה?
"היו דיבורים בנושא, אך כרגע אני לא רוצה ללכת לשם. אני לא מעוניין לאבד שליטה על הסיפור, והסתכן בהכנסת אלמנטים המנוגדים לדרכי. אבל זה בהחלט על הפרק".
לפנייה לכתב/ת 
