לריקוד דגלים יש גבול
"אם ריקוד הדגלים המסורתי אכן יעבור בשכונת שייח ג'ארח, הרי שאבדה תקוותנו בת שנות אלפיים, וישראל הציונית הפסידה את עיר הבירה שלה לטובת אויביה. היהודים, לא הערבים"
במשך השנים צמצמו הדתיים-לאומנים את משמעותו של יום ירושלים, והפכו את העיר לעניין ימני-פנימי-פוליטי. ירושלים היא כבר מזמן לא של זהב ונחושת ולא של אור, ירושלים היא של ברוך הגבר-גבר וחבורת הבריונים שלו.
אבל יום ירושלים תשע"א עלול להיות היום שבו המדינה תכריז על ויתורה על ירושלים לטובת ברית הבריונים הנ"ל, ובכך יקיץ הקץ על שרידי תקוותנו. כי אם ריקוד הדגלים המסורתי אכן יעבור בשכונת שייח ג'ראח, הרי שאבדה תקוותנו בת שנות אלפיים, ומדינת ישראל הציונית הפסידה את עיר הבירה שלה לטובת אויביה. היהודים, לא הערבים.
זה פונדמנטליזם יהודי
אפתח בשני גילויים נאותים: ראשית, אני בעד חלוקת ירושלים. לא כמו שהייתה עד מלחמת ששת הימים,
אבל חלוקה מחדש, כזו שמתחשבת בהווה יותר מאשר בעבר. שנית, אני בעד ריקוד דגלים. אני בעד כל ריקוד שהוא בעד, ונגד כל ריקוד שהוא נגד.
ריקוד הדגלים השנה, אחרי הרבה שנים של מעין טשטוש בין הדברים, יקבע את עצמו להיות ריקוד נגד.
אין לי בעיה עם נסיונות לגיטימיים לשנות את הגבול העתידי של ירושלים (ופלסטין בכלל). אפשר לקנות בתים ושכונות, אפשר לפנות לבג"ץ ולהחזיר בעלויות לקדמותן, ואפשר גם להפגין איפה שראוי להפגין. אבל מה המשמעות של עירוב שמחת שיבתנו למקומות משמעותיים לנו, בהפרעה אלימה לתושבי השכונות הערביות? בשביל מה האלימות המכוונת הזאת? דחיפת אצבע אל תוך עינו של הערבי, תושב שייח ג'ראח ואל תושבי ירושלים המזרחית בכלל? הכוונת ריקוד הדגלים למסלול הזה דווקא, משמעותה היא הכרזת מלחמה חדשה בירושלים, שיסוי מיותר בחזית חמה של פונדמנטליזם יהודי בערבים תושבי ירושלים.
מי בא לרקוד?
תיאורטית, ברעיון של "ריקודגלים" בכל מקום ובכל זמן יתמוך כל מי שרואה את עצמו יהודי ציוני לאומי, כל מי שלכבוד הלאומי ולדגל יש משמעות עבורו. אבל בפרקטיקה, רבים מהתומכים לא יודעים איפה היא שכונת שייח ג'ראח, לא מכירים את המשמעות הסמלית וההיסטורית הקצרה שלנו שם, ואין להם מושג אם הכותל פתוח כל השנה, או רק בימים של בר מצווש.
וכך קורה שמשנה לשנה, מריקוד דגלים אחד לזה שאחריו, ירושלים הולכת ומתרחקת מן היהודים בישראל - דווקא בגלל כל הכבוד הזה, ההפגנות וענן המלחמה השוכן מעליה. ככל שיותר מהלכים כאלה נעשים במצהלות קרב, ככה פחות טיולים שנתיים מגיעים לעיר הבירה. ככל שבריקודי
הדגלים רואים יותר חולצות לבנות ויותר פיאות מוזרות וכיפות ענק, כך בירושלים רואים הרבה פחות אחרים.
ריקודגלים במסלול העובר דרך שיח ג'ראח, עלול להיות ריקוד הדגלים האחרון בירושלים. קהל היעד של הריקוד הולך ומצטמצם, במקום ההפך. גם מבין הדתיים-לאומיים, אוהבי ירושלים, אין הרבה מאוד שירצו לעשות את זה ככה (גם מה שהפך למסורת רבת שנים, של ריצת לילה בשוק, עשה להם לא נעים בגב...) גם מי שמתנגד לחלוקת ירושלים ולהקמת מדינת פלסטין (אני בעד!) לא רוצה לרקוד את זה דווקא על מדרגות שייח ג'ראח. יש גבול!
לפנייה לכתב/ת 
