צפון תאילנד: שבטים ופליטי רדיפות בלב היער

לאחר שהחונטה הצבאית במיאנמר הובסה בנובמבר 2010 בבחירות על ידי האופוזיציה, אך סירבה לקבל את התוצאות והשליטה משטר צבאי קשיח במדינה, נכנס הצבא לעימותים מול שבטי ההרים, וכתוצאה מכך אלפים מהם ברחו מבתיהם.

עוד כתבות על טיולים במזרח:

• וייטנאם: שיט תענוגות במפרץ הא-לונג
• סרי לנקה: הגרסה הנקייה של הודו
• אנקת גבהים: מסע בין פסגות העולם של לדאק
  

במהלך 60 השנים האחרונות, שבהן שבטי ההרים התייחסו יותר להשתייכות השבטית שלהם מאשר לזו המדינית,

תקף אותם הצבא לא פעם, עצר, אסר, הכה, אנס והתעלל בהם. למעלה מ-28,000 מבני השבטים מצאו את מותם, ועלה חשש לטיהור אתני. כ-20,000 איש עברו את הגבול לתאילנד והתמקמו באזור ההרים בצפונה של המדינה, כשהם מצטרפים לכמיליון בני אדם מקרב השבטים המשתייכים לתשע קבוצות עיקריות. לכל קבוצה שבטית או תת-קבוצה יש שפה, תרבות, מנהגים ולבוש משלה. 

ממשלת תאילנד מסרבת להעניק אזרחות תאילנדית לחלק ניכר מתושבי הכפרים, שלמעשה אינם תאילנדים במוצאם, גם לדור השני והשלישי שנולד בתאילנד. דבר זה מונע מהם זכויות רבות, בהן גם הזכות לרשום קרקע על שמם.

בית של בני שבט הקארן. ה"רעפים" עשויים מעלים (צילומים: זהר לפיד)

בני השבטים ההרריים מכונים בתאילנד צ'או-קאו (Cho-Kau). רבים מבני השבטים האלה הסתננו במהלך השנים מדרום מיאנמר והתמקמו ב-800 כפרים בצפון תאילנד, שבהשוואה לשכנתה נחשבת למדינה סובלנית ודמוקרטית, על אף שגם שלטונות תאילנד מצרים את צעדיהם של השבטים. יצאתי לסייר בין שבטי ההרים במשך כשבועיים, בליווי מדריך מקומי מקרב אחד השבטים.

השבט מפוצל בין המדינות

שבט הקארן הוא הגדול מבין השבטים והוא מונה כ-300,000 בני אדם הפזורים בכמה כפרים בצפון תאילנד; במיאנמר חיים כ-500,000 מבני השבט. בני שבט הקארן חיו בעבר בקונפדרציה שכללה כמה שבטים שחיו בין תאילנד למיאנמר, על שטח של 12,000 קמ"ר, אך לפני כ-60 שנה פלש צבא בורמה לאזור וסיפח אותו.

שבט הקארן מתחלק לשלוש תת-קבוצות: הקארן הלבן המכונה סגאו (Sgaw), הקארן השחור המכונה פגו (Pgo), והקארן האדום המכונה קאיה (Kayah). רובם התנצרו במאה ה-19 בהשפעת המיסיונרים. לשבט יש ארגון גג המכונה "האיחוד הלאומי של הקארן", והוא זה אשר מוביל את ההתנגדות לשלטון במיאנמר. בתאילנד הוא מוביל את המשא ומתן עם השלטונות על מעמדם במדינה.

הכנסייה משמשת מקום מפגש לתושבים

המפגש הראשון עם השבט היה בכפר נו-להא (No-Lae) השייך לשבט הקארן פאלונג (Karenni Palong). כבר בכניסה לכפר הייתה תחושה של חגיגיות. התברר לנו כי באותו היום נישאו שבע כלות לשבעה חתנים, כולם מאותו הכפר. הצטרפנו לאחד הזוגות בשעה שבבית הכלה נערכו ההכנות לטקס. בני הבית התייצבו לצילום משפחתי.

הכלה נראתה כבת 12-13, והחתן כבן 17. השידוך ביניהם נעשה על ידי ההורים בהסכמת הזוג. כל בני המשפחה היו לבושים חגיגית ובמיוחד הכלה, שענדה אצעדות ותכשיטים שונים שנתן לה הבעל המיועד. הם חבשו על ראשיהם מעין תרבוש.

תפריט מקומי עשיר בבית הורי החתן

את החבורה ליווה נגן הכפר שניגן בכלי דמוי חליל פאן הנקרא נוסילה (או טולמי, בהתאם לגודלו), כשהוא מתנדנד מצד לצד, וכולם יחד הלכו לעבר בית הורי החתן הנמצא בקצהו האחר של הכפר. על פי הנוהג,

הורי החתן הם המארחים ומכינים את הכיבוד לטקס. המאכלים כללו קציצות בשר עם ירק, בשר חזיר מעושן, מאפה עשוי תירס גרוס, ולביבות עשויות פקעת מרוסקת של שורשי צמח המניו (דמוי בטטה) המכיל עמילן רב. כשחלפנו על פני בתי הכפר, ראיתי שליד כל בית יש גינת ירק המשמשת לצורכי הקיום היומיומי.

בית הורי החתן בנוי עץ וניצב על עמודים, בדומה לכל שאר בתי הכפר. מרכז הבית הוא חלל גדול המחולק למדורים, רובם ללא מחיצות. ה"סלון" היה מרוצף במחצלות, ללא כל ריהוט פרט לטלוויזיה שניצבה בפינה, וסביבה ישבו ילדי הבית. המטבח ופינת הבישול היו באחת הפינות, ללא כל מחיצה. המחיצות היחידות בבית תוחמות את חדר ההורים, והזוג הצעיר אמור היה לקבל גם הוא פינה בחלל המרכזי, שהופרדה אף היא במחיצות, עד אשר יבנו את ביתם ליד בית ההורים. בתוך הבית אין מים זורמים, ואת המים הביאו מבאר בשולי הכפר.

צילום משפחתי בחתונה. הכלה הצעירה - שנייה משמאל

פלג אחר של שבט הקארן נקרא קארן פאדונג (Karenni Padong), והוא מכונה גם "שבט הנשים ארוכות הצוואר". השבט הזה מוכר בעולם, בשל הנשים העונדות טבעות נחושת על צווארן ורגליהן.

מקור מנהג ענידת הטבעות באזור דרום מיאנמר. בעבר ענידת הטבעות הייתה חובה מסורתית בקרב קבוצות מסוימות בתוך השבטים. בשנים האחרונות רבות מהן הסירו את הטבעות, וחלקן לא עונדות אותן לדור הצעיר. חלק מהנשים עונדות כיום את הטבעות כאמצעי פרנסה, מאחר שהתופעה מושכת תיירים.

פרנסה קשה לנשות הטבעות

ה"ראיס" המביא את התיירים משלם לנשים האלה סכום של כ-1,800 באט לחודש (180 ₪), עבור תצוגה חיה של המסורת לתיירים. הסכום אינו מספיק, ולכן הן עוסקות גם במלאכות יד כמו טוויית אריגים ושטיחים. כל צילום אתן מחייב תשלום נוסף של 20 באט.

אריגת שטיחים - אחת המלאכות המסורתיות

התרחקנו מכפרי ארוכות הצוואר המתוירים כדי לראות את אלה שלא "התמסחרו". שטנו במעלה הנהר הואי היי (Huay hii) בסירת קאנו ארוכת חרטום, לעבר גבול מיאנמר הנמצא מערבית לעיירה מאי הונג סון (Mae Hong Son).

משיט הסירה הזהיר אותנו שלא להתקרב לגבול מיאנמר מחשש שניעצר על ידי משטרת הגבולות, והדבר יגרור צרות צרורות. הגענו לכפר המבודד יחסית, שהיה ממוקם על גדות הנהר. 250 תושבי הכפר התיישבו במקום לפני כ-15 שנה, לאחר שברחו מצבא מיאנמר.

שוטטתי בין בתי הכפר ופגשתי בחורה ששמה טריסה, שארגה שטיח על מרפסת ביתה, ולהפתעתי היא דיברה אנגלית קולחת. התברר לי שהיא המורה לאנגלית בבית הספר המקומי שבו לומדים 70 ילדים מהכפר. השפה הנלמדת בבית הספר היא תאית ולא שפת האם המקורית בניב בורמזי, כדי לקדם את השתלבותם בעבודה ובחברה התאילנדית.

סוד כמוס: כפר "נודד" ללא תיירים

המדריך המקומי הוביל אותנו בשביל בתוך הג'ונגל אל מחוץ לכפר, כשהוא מבטיח להראות לנו כפר מבודד שאליו לא מגיעים תיירים כלל. לאחר כמה קילומטרים הגענו לקרחת יער שבה היו שתי שורות של בתי עץ על כלונסאות. הכול נראה נקי ומסודר, אך הסיפור מאחורי הכפר הקטן בהחלט עצוב. ממשלת תאילנד החליטה לפרק את אחד מכפרי שבט הקארן, וכפתה על מחצית מהתושבים לעזוב את בתיהם ולנוע 15 ק"מ ביער למקום חדש שנבנה עבורם. מאחר שבמקום החדש אין לתושבי הכפר שום אפשרות קיום, דואגים השלטונות לספק להם מוצרים בסיסיים ובעיקר אורז על פי קריטריון של חצי ק"ג אורז לאדם ליום - כמות מועטה לקיום בסיסי.

בתי עץ על כלונסאות במעבה היער

האורז שמור במחסן נעול במרכז הכפר, וחייל תאילנדי שומר עליו. כדי להתקיים כרתו תושבי הכפר את העצים סביבם, ובשטח שהתפנה הם מגדלים ירקות ופירות. הפיכת היער לשטח גידולים חקלאיים היא דבר מקובל בין שבטי ההרים. אלא שלאחר כשנתיים-שלוש מתחיל השטח, שלא מקבל דישון בשום צורה, לאבד את המינרלים היסודיים הדרושים לצמיחה, והיבול דל מאוד.

מאחר שהשלטונות לא מספקים חומרי דישון, בכל כמה שנים נאלצים התושבים לכרות חלקת יער חדשה. בשנים האחרונות הבינה ממשלת תאילנד שהנזק שנגרם כתוצאה מכך הוא בלתי הפיך, והחלה לספק לחלק מהכפרים השוכנים בקרבת הדרכים חומרי דישון יסודיים במחירים מוזלים, כדי להעלות את רמת היבול בחלקות.

הסבה מקצועית: אורז במקום אופיום

גורם בעייתי נוסף הפוגע בבני השבטים הוא מלחמתה של ממשלת תאילנד במגדלי הפרג לצורך הפקת אופיום והרואין. בשנות ה-90 של המאה ה-20 סיפק אזור משולש הזהב (האזור שבין לאוס, תאילנד ומיאנמר) כמחצית מהצריכה הכלל עולמית, וכיום מגיע משם כאחוז אחד מהצריכה, בעקבות לחץ כלל-עולמי. ממשלת תאילנד חוקקה חוק נגד גידול אופיום וסחר בו, וקבעה עונשי מאסר וקנסות כבדים. מדינות האזור מסייעות לכפריים שחיו בעבר על גידולי הפרג לעבור לגידולים אחרים כמו אורז, סויה, תירס ושום.

נשות אחד הכפרים סוחבות עצי לחימום ובישול

אף על פי שבאזור כפרי השבטים שבצפון תאילנד מבקרים מדי שנה מאות אלפי תיירים, מרבית הכסף הזורם מהם אינו מגיע לאנשי הכפרים ולרווחתם, אלא למדריכים מהערים הגדולות, לנהגי הג'יפים ובעיקר ל"מאכרים" – המתווכים למיניהם, המקשרים בין התיירים ואנשי הכפר.

תחת המצוקה הזו, רבים מתושבי הכפרים חוזרים להבריח סמים, והאזור הפך כר פורה לסרסורים מהערים הגדולות המשכנעים הורים של ילדות ונערות צעירות למכור אותן לעבודה בזנות. גם התופעה החמורה הזו מתקיימת בצל דרישה מצד תיירים אירופים וצפון אמריקנים, שחלקם מגיעים למזרח כחלק מתיירות המין.

למרות הקשיים: השקעה בחינוך הדור הבא

לצד זאת, למרבית מבני הדור הצעיר יש מסגרת וטיפול נאות. ביקשנו רשות להיכנס לחצר בית הספר האזורי ליד הכפר סיני-תאי (Sini-Tai). בבית הספר היו שש כיתות ושמונה מורים. בחצר בית הספר התארגנה כיתה לשיעור בחוץ בהבנת הנקרא וללמידה בקבוצות. כל קבוצה בחרה לה ספר לקריאה ולדיון, ולאחר מכן נציג מכל קבוצה נעמד לפני הכיתה והציג את הרעיון המרכזי.

בסיום ההפסקה, לאחר שהתלמידים חזרו לכיתות וחלצו את נעליהם, ושני תורנים נותרו לטאטא את המסדרון, נכנסנו לאחת הכיתות. כל התלמידים התיישבו במקומותיהם ברגליים משוכלות (ישיבת בודהה), כשהם מתמקדים במדיטציה למשך כמה דקות, דבר שיאפשר להם להיות מרוכזים במהלך השיעור. לאחר מכן הציג בפנינו ווסטה, המורה ללימודי הסביבה, כרזות הקשורות לשמירה על איכות הסביבה, הצומח ובעלי החיים. ניכר שההשקעה בנושא רבה, ולא הייתה מביישת שום בית ספר יסודי בארץ.

השיעור מתחיל במדיטציה

שמחתי להיווכח כי בכל זאת ממשלת תאילנד (או הנהלת המחוז) מוכנה להשקיע בחינוך ילדי השבטים, על אף שהם כאמור לא נחשבים לאזרחי המדינה. אחת התוצאות האבסורדיות הנובעות מכך היא שתלמיד המסיים את בית הספר היסודי או התיכון לא מקבל תעודה בשל העובדה שאינו אזרח המדינה. באחד הצמתים באזור ראיתי תלמידות עם שלטים לאיסוף תרומות עבור בית הספר שלהן, כך שככל הנראה - התמיכה הממשלתית לא ממש מספיקה.

בכפר אחר של שבט א-קה (Akha) שמקורו במונגוליה, חיים אנשים שהיגרו לסין ולאחר מכן לבורמה. במאה ה- 19 נדד השבט באזור ההררי המיוער, עד אשר התמקם במקומו הנוכחי, בתאילנד. השבט, המונה 50,000 - 70,000 בני אדם, מפוזר בכמה כפרים. לעתים מכנים אותם בתאילנד גם בשם Gar. שפת הא-קה שייכת לענף השפות הטיבטיות-בורמזיות, אך מאוחר יותר קיבל הכתב אותיות לטיניות כדי להקל על הכתיבה בהברות קצרות.

אף על פי שבני השבט התנצרו, יש באמונתם סממנים פגניים הקשורים ל''פולחן האבות" והשמאניזם. הם מאמינים כי האדם אינו נבדל מן הטבע, והוא חלק מהרצף ההוליסטי והקשר שלו עם האדמה עמוק ובסיסי. כל גבר בשבט יודע את שושלת אבותיו מאות שנים לאחור, דבר המחזק את הקשר המשפחתי-שבטי.

לבושן המסורתי של הנשים כולל כובעים מצופים כסף ומעוטרים בחרוזים צבעוניים. גם שאר פרטי הלבוש מצועצעים מאוד. כאשר נערה מגיעה לפרקה היא לובשת את הלבוש המלא העשוי כותנה בעבודת יד, צבוע בצבע כחול אינדיגו. מעמדה הנחות של האישה מתבסס על המסורתית השבטית, שעל פיה העולם הראשוני היה מורכב מגברים בלבד, והאם הראשונה הייתה רוחנית ולא מוחשית,

כשמבנה המשפחה הוא פטריארכלי באופן מוחלט. האוכל, לדוגמה, מוגש קודם כול לגבר, גם כשהוא איננו בבית; הגבר רשאי לשאת כמה נשים, אך הוא מחויב בפרנסתן, ואם זוג מתגרש על האישה למצוא גבר בהקדם, כי לאישה בודדה יש תדמית שלילית בקרב אנשי השבט.

• הכתבה פורסמה בירחון "טבע הדברים "
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד