"בעל אברך - זה אידיאל"

יותר מ-3,000 שנה עברו מאז שניתנה התורה על הר סיני, וגם כיום יש מי שמקדיש את כל עתותיו ללמוד ולהתעמק בה. איך זה לחיות עם בעל שעוסק בתורה במשרה מלאה? מהן התחושות נוכח הכעס בציבור הישראלי המתייחס ללומדי הישיבות כ"פרזיטים"? וכיצד מנהלים בית עם משכורת אחת? לקראת חג מתן תורה, יש לנשות האברכים מה להגיד.

להתחתן עם האידיאל

את שרי אני פוגשת בביתה, באמצע ארוחת הערב. הילדים כבר במיטות ועמל היום ניכר בפנים העייפות. "אני מיד מתפנה אליך", היא אומרת, בעודה מסיימת לאכול את שאריות הלחם המטוגן - ארוחת הערב של הילדים. מקנחת בכוס מים מהברז. "זה 'בל תשחית' לזרוק אוכל", היא מסבירה מול מבטי המשתאה.

אני מניחה לה לברך "ברכת המזון", מנצלת את הדקות היקרות להסתכלות סביבי. בית חמים יש לה. הקירות מכוסים בגוון צהבהב רך, פרי עמלו של הבעל בפסח

האחרון. הריהוט פשוט ופונקציונלי, שכבר הספיק לראות בתים אחרים לפני שהגיע לסלונם של שרי ובעלה.

דפיקות על הדלת מבשרות שגם יוכי, אשת אברך נוספת, הגיעה להשתתף בשיחה. אנחנו בוחרות לצאת למרפסת כדי לא להפריע לקטנים בשנתם. נותנות למשבי הרוח האחרונים בהחלט של האביב לצנן את האווירה הטעונה.

שתיהן הגיעו לכאן עם "בטן מלאה" על הציבוריות הישראלית, שלדבריהן שופטת אותן ואת בעליהן שלא בצדק. אחרי שנים של לימודים ב"בית יעקב", שם מודגשת שוב ושוב חשיבותו של בעל אברך, נראה לכאורה שכל מחשבה על צורת חיים אחרת נחסמת בעודה באיבה, אך לדברי שרי, מדובר בהנחה שגויה. "בעל אברך זה אידיאל", היא אומרת. "אצלנו רוב הציבור הולך להיות אברך בשנים הראשונות לנישואין. אחר כך זה משתנה. האחים שלי לדוגמה, היו כמה שנים בכולל ויצאו לעבודה. 'כולל לתמיד' זה ממש לא מובן מאליו".

קריירה בכולל

אפרת, אשת אברך טרייה שרואיינה אף היא לצורך הכתבה, מצהירה כי מבחינתה היה זה ברור שתתחתן עם אברך. מבחינתה, אביה - במשך שנים אברך וכיום ראש כולל גדול בארץ - היה המודל: "לא הייתי צריכה להחליט שאני רוצה אברך, זה היה ברור לי מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי בבית כזה וזה היה נפלא ומיוחד, אז למה לשנות?"

שרי מספרת כי בפגישות השידוכים השאלה "אברך או לא אברך" הייתה חלק בלתי נפרד מהשיחה על החיים המשותפים העתידיים. "אני רציתי את זה, והיה לי

חשוב לוודא שגם הוא", היא מספרת. "הסיכום היה שכל עוד אני אצליח לפרנס את שנינו הוא ימשיך ללמוד".

ויוכי מוסיפה: "בלי קשר לאידיאל לימוד התורה כשלעצמו, אני חושבת שלחיות עם אברך, כבן אדם, זה מדהים. תמיד יש יוצאי דופן, כמובן, אבל ככלל - אני סבורה שזה מעדן את האופי. התורה הופכת את הגבר לטוב יותר, קשוב יותר, מתחשב ורגיש. להרבה גברים עובדים יש את הגישה הזאת ש'אם אני מביא את הכסף העיקרי, הילדים הם על האישה'".

"השיתוף אצלנו בבית הוא מלא. אני לא הייתי יכולה לעבוד בהייטק, אלמלא העזרה המאסיבית שלו. כשהילד חולה, זה הוא שנשאר בבית. גם כשיש לחץ בעבודה וצריך להישאר שעות נוספות, הוא עם הילדים. אחר כך, כשאני מגיעה הביתה, אני שולחת אותו 'להשלים את שעות', בכולל". 

כשהאישה מרוויחה יותר

את ההכנסה העיקרית מביאה שרי, אך על ההוצאות מפקח הבעל. "הוא זה שמתעסק עם החשבונות, פשוט כי הוא טוב בזה. אני מביאה לו את הכסף והוא שובר את הראש עם התקציב".

ליוכי היפוך התפקידים המסורתי בבית נראה טבעי: "זה הכול עניין של הסתכלות. קשה להבין את זה, אבל אצלנו לא מעריכים בן אדם לפי מה שהוא מצליח 'להכניס'. לכן, זה כלל לא משחק תפקיד. אנחנו יחידה אחת, ולכל אחד מאיתנו תפקידים משלו. ובזה מסתכם העניין. החשבונות של מי מביא מה הם בכלל לא שיקול.

"בעבודה שלי יש בחורה חילונית שיש לה ארבעה ילדים. ואצלם, הבעל הוא אב במשרה מלאה, והיא עושה קריירה. זה לא נראה לאף אחד מוזר. הם אפילו נתפסים כ'מתקדמים'. אני לא רואה שום הבדל בינם לביני. חוץ מזה שבעלי עושה עוד משהו מעבר לעזרה עם הילדים. כמה נשים קרייריסטיות חילוניות

מתוסכלות מכך שהבעלים לא מפרגנים להן להתקדם? שאין תמיכה בשאיפות שלהן?.

"העובדה היא שרוב משקי הבית בישראל מתנהלים כשיש מפרנס עיקרי ועוד אחד משני. כי מישהו צריך בסופו של דבר להיות עם הילדים בבית. גם אצלנו זה ככה. אני מביאה את המשכורת הגדולה והוא את הקטנה. וככה חיים".

יוכי מספרת שבמקום העבודה מעריכים את הבחירה המשפחית שלה, אבל זה לא הדבר החשוב ביותר בעיניה. "ההערכה האמיתית היא זו שבאה ממני לבעלי, למה שהוא עושה", היא מסבירה. "מי שרואה לנגד עיניה פרזיט ולא איש לימוד, זה לא יעבוד. אף בעל לא רוצה להרגיש ככה. כשאין הערכה, הוא מאוד מהר ייצא לעבודה. וגם הפוך, כשהוא לא רואה סיפוק בחיים האלה, הוא לא יהיה מאושר ולא יישאר שם. אין אברך בכפייה ואין גם אשת אברך בכפייה. זו מערכת הדדית".

כבר לא כולם אברכים

מהסטיגמות שמלוות את האברך הפורש, שרי לא מתרגשת. "כל בת שיוצאת מהסמינר רוצה אברך, את זה הבנו. הבעיה היא שלא כל אחד בנויה לחיים האלה", היא מסבירה. "כבחורה צעירה, לא הייתי מהבזבזניות. גם כשעבדתי הייתי נותנת את הכסף להורים או קונה דברים שהייתי צריכה לעצמי או לאחים. מי שחשוב לה כסף ורמת חיים גבוהה, שולחת את הגבר לעבוד, חד וחלק".

למרות שבעל אברך הוא אידיאל, מתברר שלעזוב את הכולל זה בדרך כלל לא מהלך טראומתי. אחיה של שרי יצא לעבודה, והמהלך נעשה בגיבוי מלא מההורים. "הם אנשי עבודה ומעשה באופיים, והם לא ראו בכך שום פסול, להפך", היא מעידה. "ההורים שלי עודדו את אחיי לבטא את עצמם ולעשות את מה שהכי מתאים להם. אם לשבת בכולל וללמוד 10 שעות ביום זה לא בשבילם. והם הבינו וקיבלו את זה יפה מאוד".

לדבריה, גם מהכולל של בעלה, היו אברכים שפרשו או עברו ללמידה חלקית: "הרבה פעמים זה בא דווקא מתוך תחושת שליחות. אברכים רבים רוצים ללמד, רוצים להעביר הלאה את מה שיש בהם. אז הם משתלבים בחינוך, בישיבות, בתלמודי תורה. ויש עוד סוג שעובד אבל נשאר בתחום התורני, כמו סופרי סת"ם, שוחטים ומוהלים. אפשר לראות גם אברכים שעובדים חלקית בשעות הערב, במקצועות כמו תיווך. זה נותן להם הכנסה מספיקה בלי לעזוב את הכולל. וחוץ מזה יש גם את האברכים שהולכים למחשבים, משפטים ותחומים כאלה".

חיים על משכורת אחת

למרות החיים בצנעה ובצמצום, שרי לא מרגישה שהיא מפסידה משהו: "זו מציאות המציאות שלנו. האברכים הם 'אוכלי המן' של הדור שלנו. גם 'דור המדבר' לא פרנס את עצמו. וקיבל מהשמיים את מה שנחוץ לו לקיום, כמו המן. לא יותר ולא פחות. גם אנחנו בדיוק ככה, יש את מה שצריך, לא יותר ולא פחות".

גם אפרת, שהיא מורה במקצועה, מדווחת על תחושה דומה: "הייתה תקופה שלא נתנו לי הרבה שיעורים כממלאת מקום והיינו ממש במצב של מחסור. באותו שבוע לא ידעתי מאיפה נקנה את הלחם והחלב במכולת, כי לא היה כלום. התפללתי להשם שיעזור לי ועוד באותו יום בעלי חזר מהכולל עם 100 דולר - תרומה בלתי צפויה של אחד מהמיליונרים בחו"ל. אי-אפשר להסביר את זה, אבל תמיד כשקשה, אני מרגישה שמגיעה עזרה מלמעלה".

בינתיים מצליחה שרי לממש את הפנטזיות הצרכניות המוצגות בחלונות הראווה בבני ברק באמצעות מכונת התפירה: "אני תופרת במקצועי כך שאת כל מה שאני רואה אני יכולה לעשות לבד. גם לילדים אני תופרת וחוסכת ככה לא מעט כסף. עם השאר מסתדרים, לא תמיד ברור לי איך, אבל יש מה שצריך. גיסתי בעצמה הודתה בפני שהיום, כשבעלה עובד ומרוויח סכומים נאים ביותר, היא עדיין חושבת שהם חיו יותר טוב כשהוא היה אברך. אי אפשר להסביר את זה כלכלית כי הפערים בהכנסה עצומים, אבל זה עובד בפועל. לא צריך באמת הרבה כסף כדי לחיות טוב. צריך שתהיה ברכה בכסף".

יוכי: "צריך להבין שחיים אחרת. אין בזבוזים על מסעדות, חו"ל, מותגים, וכל השטויות שגומרים על הכיס של כולם. אין אצלנו ספה ב-20 אלף שקל, או אוסף אופניים שכל זוג 30 אלף שקל. החיים הם צנועים. הבית יפה. זה לא שאין ספה חדשה מעור, אבל בפרופורציות. השלט של הרכב שלי איבד את הצורה בזמן האחרון ובעבודה ישר שאלו אותי, למה את לא קונה חדש?, למה

להמשיך ולהשתמש בזה? ואני לא מבינה למה? הוא טוב ומתפקד, אז לא צריך. בדיוק כמו שרכב בשבילנו זה ארבע גלגלים שאמורים לקחת אותנו ממקום למקום, ולא סמל סטטוס".

בשעה רבע לאחת עשרה נשמעים קולות מכיוון הדלת הכניסה. האברך המדובר, נושא השיחה, הגיע מ"כולל ערב". הוא מביט בתמיהה בסימפוזיון שנפתח במרפסת ביתו, אומר שלום מנומס ונבלע שוב בסלון. שרי נזכרת פתאום בערימת הבדים שמחכים להפוך לשמלות ערב, יוכי ביום העבודה המפרך שלמחרת. אחרי רגע עולים מהחדר הסמוך קולות לימוד ופלפול.