גאווה משפחתית
לא קל לגלות שהילד הומו, ולמשפחה הדתית - זה קשה שבעתיים. מה עושים כשהחברה מנדה, ומה עושים כשההורים מנדים? שלוש משפחות - שלושה סיפורים
רגע הגילוי על הנטייה ההומוסקסואלית של הילד, הוא רגע לא קל לרוב ההורים. אבל כשחיים בקהילה דתית, יש מי שעבורם זהו רגע קשה במיוחד.
כשיונתן קנריק ("תן תן") היה בן 19 והתחיל להתנהג מוזר – החלה אמו להריץ בראשה את התסריטים הכי גרועים.
"אף פעם לא פחדנו ממה יגידו". רבקה ויונתן (תן תן) קנריק
"ראיתי שהוא במצוקה, שהוא מביא הביתה חברים מוזרים, והתחלתי לחשוד שהוא לוקח סמים, או נמצא במשבר נפשי קשה", רבקה קנריק מספרת. "החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי מעולם: נכנסתי לחדר שלו וחיטטתי במגירות, מזועזעת מעצמי שאני פוגעת כך בפרטיות שלו. להפתעתי מצאתי שם שירי אהבה שכתב לבחור אחר, ובבת-אחת הבנתי הכל. תן תן פחד לספר לי, כי היה משוכנע שאם נגלה - נגיד לו לצאת מהבית. הייתי צריכה לקחת אותו לשיחה, ולהרגיע אותו שהבית הזה יישאר תמיד הבית שלו".
מנסים טיפולי המרה
הקבלה וההכלה אינן מנת חלקם של חלק ניכר מההומואים הדתיים, הנאלצים להסתיר את הנטיות,
ובוודאי שאינם מסוגלים להיחשף. קחו לדוגמה את נדב (שם בדוי). כאשר הוא סיפר להוריו על נטיותיו המיניות, חרב עולמם. הם התקשו לקבל את הרעיון שבנם אולי לא יינשא ויקים משפחה כחבריו, וניסו לעשות הכול כדי לשנות את רוע הגזרה.
"הרב שלי שהיה בסוד העניין, המליץ להוריי לשלוח אותי לפסיכולוג שהוא מכיר, שמתמחה בטיפולי המרה", מספר נדב. "הפסיכולוג שאל אותי שאלות נורא מביכות, כמו לאילו איברים בדיוק אני נמשך, והתביישתי לענות. הוא לחץ עלי מאוד שאגיד לו, וטען שלא יוכל לעזור לי, אם לא אפתח בפניו עד הסוף.
"חזרתי הביתה נסער. אבא שלי אמר לי שהוא שוחח עם הפסיכולוג, והוא אמר לו שהמקרה שלי הפיך ושאתן לזה צ'אנס. במפגש השני הוא אמר לי לשים גומייה על היד ולמשוך בה, ולהכאיב לעצמי בכל פעם שאני חושב מחשבה אסורה. לא חזרתי אליו יותר".
כל המשפחה מנודה
נדב נודה מהבית ומקהילתו, והוא מתגורר בגפו ביישוב מרוחק בדרום. לדבריו, הקושי המרכזי של הוריו
לקבל את נטיותיו, נובע מהפחד מהקהילה. החרדה מה"מה יגידו". החשש הזה, אגב, מתברר כמרכזי במערך הקשיים שמגלים הוריהם של הלהט"בים הדתיים.
"אני זוכר כנער, שמידי שבת אמא שלי הייתה נפגשת עם חברות, בזמן שאבי היה הולך להתפלל", נדב מספר. "בשלב מסוים שמתי לב שהיא הפסיקה להגיע לפגישות. התברר לי שהפסיקו להזמין אותה בגללי. אז עוד הייתי די בארון: פעיל ב'בני עקיבא', תלמיד בישיבת הסדר, ולא היה לי אפילו חבר. אבל זה הספיק להם. מבחינת הקהילה הדתית, עצם הידיעה שאני הומו ותלמיד ישיבה - הבהילה עד כדי ניתוק הקשר עם הוריי".
אבל לא רק החשש ממה יגידו – אלא גם הדאגה לאחים האחרים בבית, דוחקת את ההורים לפינה: "אני זוכר שאחי היה בישיבה בשיעור ה', והתחיל לצאת עם בחורות. הוריי שמעו שאני מספר לחברים שאני הומו, וניסו להעביר לי מסר שכדאי שאשתוק, כי אחרת הוא לא יצליח להתחתן. ודווקא אחי הוא זה שענה להם שאם יש בחורה שלא תתחתן איתו, כי אחיו הומו - גם הוא לא רוצה להתחתן איתה".
הדמעות שאחרי ההלם
עדנה (שם בדוי) אם ללסבית, ראתה את הצורך במענה טיפולי למגזר הדתי, והחליטה להקים קבוצת
תמיכה להורים של להט"בים דתיים, בשיתוף עם ארגון תהל"ה, שנפגשת מידי חודש ברעננה.
"כאשר הבת שלי סיפרה לי שהיא לסבית, התגובה הראשונית הייתה הלם", מספרת עדנה. "אבל ישר אמרתי לה שאני אוהבת ומקבלת אותה. יותר מאוחר הגיעו העצב, הבכי ותחושת האשמה והבלבול. אנחנו משפחה דתית, והדבר הראשון שהטריד אותי זה איך היא תתקבל. נורא דאגתי מזה שידחו אותה במשפחה המורחבת, והבנתי שהרבה מזה תלוי בנו. עשיתי שיחות הכנה לכל הקרובים. באיזשהו שלב הבנתי שזה לא מספיק לי, ושאני רוצה להביא גם לשינוי חברתי".
בקבוצת התמיכה עולים דיונים מגוונים, הקשורים, בין היתר, בצרכים הייחודיים של הורים המשתייכים לסביבה דתית. "המשפחות הדתיות חיות בקהילה, והיא מאוד משמעותית מבחינתם. הכול סובב סביב בית הכנסת, 'בני עקיבא' והמפגשים החברתיים, ולכן הדבר הראשון שמטריד אותם הוא 'איך יגיבו?'
"עולות הרבה שאלות כמו 'איך הבן הדוס שלי יקבל את זה, איך המחותנים יגיבו'... הכול מקבל יתר עוצמה. צריך להבין שחלק גדול מהקושי בקבלה, קשור לחוסר היכרות עם נושא הלהט"בים. המפגשים בקבוצה עוזרים מאד לנרמל את הילד הפרטי של כל אחד מאיתנו".
"ההורים נכנסים לארון"
עדנה מצביעה על שונות מהותית, באופן שכל אחד מההורים מקבל את הבשורה. "ברוב המקרים אחד
מבני הזוג יותר מקבל, ובדרך כלל מדובר באמא. פעמים רבות מסתירים את זה מהאבא במשך שנים. אם יש אח חרדי או מחותנים אדוקים, הסוד מוחזק בתוך המשפחה, ויוצר מתח רב. נתון מעניין הוא שבקבוצת התמיכה יש רוב נשי, ואני לא יודעת אם לשייך את זה דווקא לעניין המגזרי. יש משהו בנשים שיותר מתחבר לקטע הטיפולי. אצל הגברים - חלקם משכילים ואינטליגנטים - כבר נתקלתי בכאלה שאמרו 'על גופתי המתה'. ומעניין שאין כל קשר בין הרמה הסוציו-אקונומית, לבין נכונות ההורה לקבל את הילד".
האם יכול להיות שהאבות, שרואים עצמם כאמונים על הפן החינוכי-תורני של הילד, מרגישים שנכשלו בחינוכו?
"ייתכן. זה תלוי כמובן בחלוקת התפקידים בבית. אחד הדברים המעניינים שגיליתי הוא שהקושי ברוב המקרים אינו נובע מדיסוננס דתי, אלא מהומופוביה לשמה, שמעוגנת בתירוץ דתי".
יש כללי התנהגות בקבוצה?
"הכלל הראשון הוא שמירת הסודיות. כשהילד יוצא מהארון בפני ההורים, ההורים נכנסים לארון בעצמם. רוב ההורים בקבוצת הדתיים חיים בארון, ולכן הם חייבים להרגיש שהם נמצאים במקום בטוח. דבר נוסף וחשוב שאני משתדלת להקפיד עליו, הוא לא לשפוט אף אדם. מותר להתבטא איך שמרגישים, גם אם זה נשמע בוטה ופרימיטיבי, וגם אם זה בניגוד למה שאחרים חושבים".
מה היחס לבן הזוג של הילד?
"בחברה הדתית גם בני זוג סטרייטים לרוב לא יגעו אחד בשני, או יתנשקו לפני ההורים. זה נחשב לא מקובל. אצלנו הדיונים הם עדיין ברמה של האם לאפשר בכלל לילד להביא את בן זוגו לארוחת שבת, ומה עושים כשיש ילדים קטנים בבית, או אחיינים".
המודל החינוכי נותץ
עדנה מבהירה כי הקושי הגדול ביותר להורים בכלל, ולהורים דתיים בפרט - הוא ניפוץ חלום המשפחה הקלאסית. "ערכי המשפחה מאוד חזקים בחברה השמרנית שלנו, ולכן קבלת השונה קשה יותר. למרות זאת יש שינוי מבורך, וזה בעיקר בזכות נכונות ההורים והחברה להכיר בהם. פעם יציאה מהארון באה אוטומטית עם יציאה בשאלה. היום יש להם מקום בתוך המגזר, וזה החידוש האמיתי".
החברה הדתית מתקשה להכיל את רעיון הזוגיות החד-מינית – בראש ובראשונה מסיבות אידיאולוגיות ואמוניות. "לא ידעתי איך להתמודד עם זה. הרי לא הכרתי אופציה של זוגיות בין הומואים", רבקה קנריק מודה. "כל מה שהכרתי זה זלמן שושי. באותם ימים הייתה הרבה בורות, לא כמו היום. אני זוכרת שחשבתי בשלב מסוים, שאין לו ברירה - אלא לנסוע לחו"ל, כי אין אפשרות לחיים כאלה בארץ. עד כדי כך.
"אתה מבין שכל המודל שעליו חינכת ואותו חלמת, אינו רלוונטי לגבי הילד הזה, וזה הקושי העצום באמת. כדתייה, קיבלתי בירושה מודל מוכן מראש של איך לחנך ילדים. הבן שלי ערער את כל הערכים והתפיסות שלנו, והיום אני מברכת על זה. נאלצתי להגדיר מחדש את כל אותם דברים שהיו מובנים לי מאליהם: מה זה הורים, מה החובה כלפי הילד, מה מטרת האדם בעולם - ומה מטרתו כיהודי בעולם. מעט מאוד אנשים זוכים לזה במהלך חייהם, כי הם חיים על מודלים שקיבלו בירושה".
הממסד נועל את שעריו
גם הטרמינולוגיה של קבלת המצב מתייחדת למגזר הדתי. "הורים רבים אומרים לי 'ככה הקב"ה ברא אותו, ולכן אנחנו צריכים לקבל אותו'", מספרת עדנה, ומוסיפה כי היא שומעת גם משפטים בנוסח: "אנחנו מברכים על זה, כי זה רצון ה'. אישית, אני רואה את הגילוי הזה כמשהו שמאפשר לי להרחיב את יכולת הקבלה שלי. גם המבחן הזוגי שנוצר הוא מאתגר: בהתחלה נורא רציתי לצאת עם זה החוצה, ממקום אידיאולוגי. אמרתי לעצמי, מה פתאום להסתיר? מה, אני מתביישת? אבל לבעלי זה לא התאים. הבנתי שאני חייבת להתחשב גם בקצב שלו. זה מסע ששנינו צריכים לעבור ביחד ובהתאמה".
קנריק טוענת כי מי שמעכב את הקבלה המגזרית הם בעיקר הרבנים והמחנכים. בעוד שבבתי הספר החילוניים מתקיימים שיעורים וסדנאות בנושא התמודדות עם נטיות מיניות שונות, הממסד הדתי נועל את שעריו בפני הנושא.
"אני חיה בתוך קהילה די חזקה מבחינה דתית, בהר נוף בירושלים, ומעולם לא נתקלתי בתגובות עוינות. ההיפך הוא הנכון: רק תמיכה והערכה. מסתבר שהירושלמים הרבה יותר פתוחים ומתקדמים מאשר קהילות אחרות. הממסד הוא זה שמפגר בשנות דור אחרי הציבור. כשבאתי למחנכים ולמנהלי מוסדות והצעתי להם להכניס את הנושא לבתי הספר, הם סירבו.
"עבודת התיזה שלי לתואר השני עוסקת בנוער להט"בי. ראיינתי בני נוער רבים, וראיתי שבבית יש המון קבלה, אבל לא במוסדות החינוך. חלק מאלה שראיינתי סולקו מבתי הספר כשהתוודו על נטיותיהם המיניות, כשראש הישיבה מסביר את המהלך כך: 'אני אישית הייתי מחזיק אותך, אבל יש הורים שלוחצים עלי להעיף אותך'. הגיע הזמן שהמנהיגים יסתכלו על הציבור, וילמדו ממנו משהו.
את מתארת כאן קבלה חברתית מוחלטת, האם זה כך בכל הקהילות הדתיות?
"אני משערת שלא, והסיבות יכולות להיות רבות. מאוד ייתכן שכאשר ההורים משדרים התנצלות ובושה, הקהילה מגיבה בהתאם. אנחנו אף פעם לא פחדנו ממה יגידו. כשהתפוצצה פרשת הרב אלון, רב בית הכנסת התבטא בשיעור באופן שקומם אותנו, וענינו לו. אנחנו נלחמים על הדעות בגלוי ובפומבי, ואולי זה נוטל את העוקץ מהרצון להתנכר לנו".
החלום של נדב
אך אל מול ההזדהות של רבקה ועדנה, בולטת התנכרותם של הוריו של נדב. קבוצת תמיכה?
לא באה בחשבון. "מבחינתם, זו חדירה לפרטיות", מסביר נדב. "קשה להם מאוד עם זה שאנשים יגידו להם איך הם צריכים לקבל את הבן שלהם. למרות שאני מאמין שהסיפור הוא אחר. הם חוששים שלהיכנס לחדר כזה, פירושו להכיר בי לגמרי, קבלה מוחלטת, וכנראה שהם עוד לא בשלים לזה. רק השבוע אמא שלי התקשרה, ודיברנו על גיסתי שצריכה ללדת. היא שאלה אותי, 'נו, מתי גם נראה ממך ילדים?' מזה הבנתי שהיא עדיין מתפללת בתוך תוכה, שמשהו יקרה ואני אשתנה".
ממקום גלותו, מדמיין נדב ליל סדר שבו הוא מסב עם אחיו ואחיותיו לשולחן כשווה בין שווים, אהוב בין אהובים. "אני מדמיין שכל אחיי יושבים עם בני ובנות זוגם, וגם אני יושב עם החבר שלי. וכל הסיטואציה הזאת נראית לכולנו, גם להוריי, טבעית ומקובלת. וכולנו צוחקים ואומרים דברי תורה, ואוכלים מצות, ושום דבר לא מוזר. משפחה אידיאלית לכל דבר".
לפנייה לכתב/ת 
