יבוא אישי: עצמות קרובים ממרוקו
זה התחיל בטפטופים, והיום זה כבר טרנד: יוצאי מרוקו בישראל מעלים את עצמות יקיריהם לקבורה בארץ - לעתים עשרות שנים לאחר שאלה נקברו במרוקו. העלות גבוהה, המבצע מסובך, אבל הסיפוק עצום. חוץ מזה, לך תריב עם סבא רבא שלך בחלום
העלאת עצמות לארץ ישראל איננה רק אופנה תנ"כית (עיין ערך יוסף שהשביע את אחיו להיקבר בארץ), היא קיימת גם היום. משפחות שעלו לארץ מעלות גם את יקיריהן הקבורים באדמות ניכר - לפעמים עשרות שנים לאחר שנקברו. התופעה הזו נפוצה בעיקר בקרב יהדות מרוקו, וזאת על אף שאין קשרים דיפלומטיים בין שתי המדינות.
מדובר למעשה ביבוא אישי: היבואן העצמאי מאתר אנשי קשר במרוקו, שיכולים לסייע לו בהשגת האישורים הנדרשים מהשלטונות. הוא חותם על מסמכים, משלם כסף, מקבל את האישורים, ושולח את הארון החתום במטוס ליעדו.
מאחר שאין טיסות ישירות ממרוקו לישראל, הטיסה היא לרוב לצרפת, ומשם נשלחות העצמות לישראל. כאן נערכת הקבורה המחודשת בהילולה רבת משתתפים, ונחשבת לאירוע משמח.
פרוצדורה ארוכה, יקרה ומסובכת
"באתי עם אבא שלי להילולה של קבורת עצמות באשדוד", מספרת מוניק בן מלך, שהעלתה את עצמות
סבה ממרוקו לפני מספר שנים. "זה היה מרתק ומרגש. בדרך חזרה שאלתי את אבי מה עם אביו שנשאר קבור במרוקו. הוא ענה לי שזה חלום חייו לעלות אותו לארץ, אבל מדובר בפרוצדורה מסובכת ויקרה. אז אני, הבת הקטנה שלו, הבטחתי להגשים לו את החלום.
"בהתחלה אחי הבכור התנגד. הוא אמר לי: תארי לעצמך שכול מי שעלה אי-פעם לישראל, יקום יום אחד ויחליט להביא לארץ את המתים שלו. ארץ ישראל תהפוך לבית קברות. אמרתי לו שהוא צודק, אבל זה החלום של אבא שלנו, ואני מתכוונת להגשים אותו. ואז הוא התגייס לעזור".
_gall.jpg "צילום רפרודוקציה: ירון ברנר")
בן מלך, רעייתו של ראש עיריית שדרות לשעבר, אלי מויאל - גילתה עד מהרה כי אכן מדובר בפרוצדורה ארוכה, מסובכת ויקרה שלוקחת חודשים. במרוקו עוסקים כארבעה אנשים בהעלאת מתים לישראל - רובם אנשים פרטיים. השלטון במרוקו מאוד מעורב בכל הקשור להוצאת מתים מקברם והעברתם לארץ אחרת. לפיכך, ראשית צריך לקבל אישורים ממשרד הפנים, מהמשטרה ומהרשות המקומית, ואז לאתר את מקום הקבורה שנמצא לעתים בכפר מרוחק שכבר אין בו יהודים. יש לאתר את הקהילה היהודית שאחראית על בית העלמין, ולקבל את אישורה.
כשהכול מאושר, מגיעה המשפחה ואיש הקשר שלה לבית העלמין, יחד עם קבוצה מכובדת של נציגי
תהליך הוצאת העצמות עלול לארוך כשבע שעות, כולל הכנסה לתכריכים יחד עם מעט חול מהקבר, תפירת התכריכים על ידי המשתתפים היהודים, ולבסוף הלוויה והכנסת התכריכים לארון קבורה.
הארון מרותך ונחתם על ידי נציג השלטון, שמוודא במו עיניו כי לארון לא הוכנס שום דבר מלבד הגופה, ואז היא מובלת באמבולנס אל שדה התעופה בקזבלנקה, משם תעשה את דרכה לאירופה.
תופרים יחדיו את התכריכים
"הליך העלאת עצמות ממרוקו כרוך ברגישויות רבות", אומר נעם ניר, איש עסקים המתגורר
במרוקו ושותף למיזם. "יש לא מעט הוצאות שמשתנות בהתאם למיקום. מרוקו גדולה מאוד, ובית העלמין עלול להימצא במרחק 12 שעות נסיעה. לפעמים לוקח ימים לאתר את הקבר, או את המחוז ואת הקהילה היהודית שזה בתחום אחריותה, ויש תשלומים עבור אגרות כאלה ואחרות".
ניר מעיד כי העלויות מתחילות בסך 7,500 דולרים – ומטפסות מעלה-מעלה. בן מלך ואחיה שהיו מוכנים לשלם את מה שנדרש, גילו את גודלה של מרוקו על בשרם: "הגענו לכפר שנמצא במרחק של אלף קילומטר מקזבלנקה", מתארת בן מלך. "הוא נראה מתקופת ימי הביניים, ונמצא במדבר סהרה. בתוך הכפר אין היום שום יהודי, אך יש בית עלמין יהודי עם שומר. בכל בתי העלמין במרוקו יש שמירה, כדי שלא יפגעו בהם.
"בתשע בבוקר התייצבנו במקום שכוח אל זה, יחד עם צוות של 15 איש, שכלל בין היתר, רב שהגיע מקזבלנקה, ומשפחה שלנו מהכפר הסמוך. הכול התנהל באופן מאוד מסודר. כשפתחו את הקבר, הרב אמר לי שסבא שלי קדוש, כי הוא נשאר שלם. ראיתי שהיה לו שיער לבן וזקן בלונדיני. השיניים נשארו שלמות, ואפילו הפתילים של הציצית נשארו כמו שהיו. זה היה מרתק.
"הרב אמר לנו שמי שלא צדיק, לא מצליחים למצוא את הגופה שלו, כי לפעמים היא נעלמת לתוך האדמה. הוא פתח את התכריכים, ושם בתוכם את העצמות וקצת מאדמת הקבר, וכולנו השתתפנו בתפירת התכריכים, כי אמרו לנו שזה חלק מהמצווה.
"בסיום ההלוויה מכניסים את העצמות לארון קבורה קטן, ונציג המדינה סוגר אותו עם מסמרים, מרתך אותו ואז חותם בשעווה עם חותמת של המלך, ואמבולנס יוצא עם הגופה לקזבלנקה. משם הארון טס למרסיי, ואז לישראל".
סובלנות דתית מרוקאית
ניר מתאר חוויה אמוציונאלית. "בני המשפחה בוכים, בדרך כלל, מכאב ושמחה גם יחד, כי הם יודעים לאן הם לוקחים את בן משפחתם. זה מעמד מאוד חזק. כמעט כל המרוקאים מאוד ציונים, ולכן המסע הזה משמעותי עבורם. בסיומו יהיה לבני המשפחה קבר לבכות עליו או ציון להתייחדות עם זכר קרובם".
שלטונות מרוקו אומנם מאפשרים להוציא את עצמות המתים, אך הקושי מגיע דווקא מצד האוכלוסייה המקומית, שמתפרנסת מתיירות בתי עלמין. "מצד אחד הם מאפשרים את זה, ומצד שני אומרים: אנחנו לא רוצים שתלכו. אנחנו מתקיימים כאן בזכותכם", ניר מעיד. "למעשה, למרוקו יש מערכת יחסים מאוד יוצאת דופן עם ישראל, וזה מתבטא בסובלנות הדתית המאפשרת ליהודים להביא לקבורה את קרוביהם".
ניר אומר כי מרוקו הדפה בעבר ביקורות שהגיעו מהעולם המוסלמי, בטענה שהיא חברה מוסלמית, אך גם חברה מתוקנת, ששואפת להיות חלק מהעולם החופשי. לשם כך יש צורך להיות סובלניים בענייני דת.
"חוויה שאי אפשר לתאר במילים"
מרגע שמגיע הארון לישראל, הקבורה המחודשת היא שמחה וששון. "קברנו את סבא שלי באשדוד, בחלקה שאבא שלי בחר", בן מלך מעידה. "כתבנו על המצבה את הנוסח המדויק שהיה כתוב במרוקו. חמש שנים לאחר מכן, אבא שלי נפטר, ובאופן הכי לא צפוי - מצאנו לו חלקה צמודה לאביו. בכל פעם שאני מגיעה לבית העלמין, אני שמה יד אחת על הקבר של אבא שלי, ויד שנייה על הקבר של סבא שלי, ואני מחייכת.
"לאורך כל התהליך לא בכיתי אפילו פעם אחת. הצלחתי להגשים לאבא שלי את חלום חייו. זאת היתה חוויה כל כך עמוקה, שאי אפשר לתאר במילים. זה היה מרתק, וזה אולי יישמע מטורף - אבל אני חושבת שזה סיפור שמח. כשאבא שלי היה חוזר מחו"ל, הוא היה מנשק את האדמה. כך לימד אותו אביו. ידע שבשבילו - אין שמחה גדולה מהעלאת העצמות לארץ".
"סבתי וסבתי מצד שני הוריי נפטרו ונקברו במרוקו", מספר יועץ התקשורת, עופר שטרית. "לפני מספר שנים הם הובאו ארצה לקבורה. אני זוכר שעמדתי בבית העלמין, והצגתי את עצמי. זו הייתה חוויה ספונטנית וחזקה לומר 'שלום סבא, שלום סבתא, אני עופר הנכד שלכם - הבן של חנה שתבדל״א ואפרים ז״ל'. המילים פשוט יצאו וזרמו.
"הייתה תחושה שהנה, שריד גנטי מהעבר הפך פתאום קרוב ומורגש. אני מגדיר את זה כחוויה מיסטית. מעולם לא ידעתי מה זו סבתא, מלבד סיפורי הגבורה ששמעתי עליהן, וסיפורי הצניעות על סבי. והנה פתאום הם כאן, בישראל, ואנחנו עושים היכרות באמצע החיים".
גם שטרית מתאר התעלות ושמחה "עבורם ועבורי. פשוט חייכתי ושמחתי מהמעמד בזמן ששאר הדודים בכו מגעגועים ומהתרגשות. בשבועות שאחרי לא הפסקתי לספר לאנשים על החוויה שבלהביא את הסבא והסבתא שמעולם לא הכרתי, למנוחת עולמים בארץ ישראל".
"הנפטרים באים להודות בחלום"
אם תשאלו את הרב שמואל שטרית מאשדוד, הוא יסביר כי לא מדובר רק בעניין סנטימנטלי – אלא באקט שיש לו ערך הלכתי. "יעקב אבינו השביע את יוסף שיעלה את עצמותיו, ויוסף השביע את בני ישראל", הוא אומר. "רבותינו מצאו סימוכין לכך שלקבורה בארץ ישראל יש מעלה גדולה. בשולחן ערוך נפסק שגם אם אדם קבור בחו"ל בקבר מכובד ושמור, ורוצים להביא אותו לארץ להיקבר במקום בזוי - יש מצווה להעלותו. יש כוח באדמת ארץ הקודש, ולכן בגולה יש שנהגו להכניס לתוך הקבר חול מאדמת הארץ.
"חכמים מונים כמה מעלות לקבורה בארץ: בין היתר, שעוונותיו מתכפרים, ונמנע מהנפטר צער של גילגול מחילות הצפוי בביאת המשיח לצדיקים שקבורים בחו"ל. זה גם נחשב כיישוב הארץ. לפני כשבוע וחצי העלו ממרוקו חמישה נפטרים, אחד מהם צדיק מיוחד - רבי משה אלזוגי הכהן, שהיה קבור במרוקו 60 שנה, והוא נכד לרבי דוד בן ברוך הידוע בקרב עדות המזרח".
הרב שטרית מספר כי ההתרגשות להביא את עצמותיו נתקלה בבעיות מול השלטונות, לאחר שהאוכלוסייה המקומית התנגדה להעלאתו ארצה – מסיבות דתיות. "הם טענו שיש להם קיום בזכותו. אבל הנכד שלו אמר שהצדיק בא אליו בחלום וביקש שיעלה אותו, והזכיר לו כי הוא השביע את אביו לעלות אותו לקבורה בארץ, והוא מחויב לשבועה שניתנה.
"שמעתי מאנשים אחרים שהעלו את עצמות אבותיהם, שהם הופיעו להם בחלום, ובירכו אותם על שהביאו אותם סוף-סוף לארץ הקודש".
לפנייה לכתב/ת 
&91;1&93;_a.jpg "צילום רפרודוקציה: ירון ברנר")
