סודות מתחת לפרוכת: האיש שמאחורי החזון איש
האדישות לדמותה של המדינה, המנהיגות שנכפתה, הזוגיות הבעייתית ומשבר האמונה: ספר חדש חושף את האישיות שאחראית לעיצובה של החברה החרדית המוכרת לנו כיום - וגם לעיר בני ברק. החרדים לא ממש מרוצים
על אף שלא נשא בשום מישרה רבנית רשמית, היה החזון אי"ש האיש שעיצב, הלכה למעשה, את דרכה של היהדות החרדית כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ושימש כמנהיג המהפכה החרדית.
לאחרונה יצא לאור הספר "החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית" (הוצאת "מאגנס"), מאת ד"ר בנימין בראון מן החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. הספר מהווה יצירה ראשונה שמקיפה את חייו הפרטים, הציבוריים וההלכתיים.
האיש שאחראי לאינפלציית הכוללים
בראון חושף בספרו דמות הלכתית נוקשה. אדם ממוקד ונחוש, עם יחס מסויג למדינה וחיי זוגיות קשים.
רב שלקח על עצמו להוביל ציבור שלם בשנים הקשות בהן איבדו את רוב המנהיגות הרוחנית בשואה, והתמודדו במקביל עם התופעה החדשה של הקמת מדינה יהודית חילונית.
"ההנהגה של החזון איש קרתה בצורה מפתיעה", מודה בראון. "בדומה לגאון מווילנה שמרבית ימיו ישב ולמד בחדר סגור, ויצא להנהיג רק כשהרגיש כי נשקפת ליהדות סכנה - כך פעל גם החזון איש. למעשה, כמעט לא היתה לו ברירה, מאחר וגדולי רבני ליטא נרצחו בשואה, וגדולי ירושלים היו קנאים מדי או מתונים מדי. קבלת ההנהגה התרחשה כאשר הרב החל להיות מעורב יותר ויותר בפולמוסים הלכתיים בתחילת שנות הארבעים. שמו החל להתפרסם, אנשים מתחילים לקרוא את ספריו, ומוצאים אישיות גדולה".
הציבור החרדי של שנות הארבעים שונה מזה המוכר לנו היום. חלק מהשינוי נובע מסדר העדיפויות שקבע החזון איש, וביסס את הלימוד תורה כערך עליון מחד, ואת היחס האדיש למדינה מאידך.
"סדרי העדיפויות שקבע הפכו למכריעות בציבור החרדי של היום", קובע בראון. "החזון איש שם בראש הרשימה את החינוך. לא עניין אותו להילחם בציונים. מבחינתו, הקמת מערכת תורה, ישיבות וכוללים הייתה העיקר. העובדה שהחברה החרדית הפכה לחברה לומדת, יושבת על כתפיו, אבל אני מעריך שכאשר הוא התחיל עם זה, החזון איש לא דמיין שכל החברה תהיה חברה לומדת. הוא עיצב אידיאל למעטים.
"אני חושב שאם היה קם מקברו, ורואה את החברה החרדית של היום - בהתחלה הוא היה מתרגש ונפעם, אבל במבט שני גם היה מבקר אותם על האיכות והכמות של אלה שלא מסוגלים ללמוד תורה, ונכנסים ללופ הזה".
ראייה הלכתית מחמירה
תחילת עלייתו של החזון איש - בפולמוסים ההלכתיים שניהל. הוא נאבק עד חורמה בגיוס בנות לצבא,
ונאבק גם בגיוס בנות לשירות הלאומי, והתנגד להיתר המכירה שאיפשר בזמנו הרב קוק.
"מבחינה הלכתית, החזון איש נטה להחמרה", קובע בראון. "את היתר המכירה הוא ראה כמעשה לא כשר, וניסיון לתחמן את ההלכה. אם הוא היה חי בתקופת הילל הזקן, אני מניח שהוא היה מתנגד גם לפרוזבול שתיקן. בניגוד לרב קוק, שהיתה לו ראייה היסטורית והיה מוכן לחפש היתרים בהלכה, הייתה לחזון איש שונה לגמרי לגבי השאלה עד כמה ההלכה צריכה להתגמש לנוכח אתגרי התקופה. לגישתו, אין לערב שיקולים היסטוריים בהלכה".
פסיקות החזון איש שהפכו אותו לדמות מובילה בציבור החרדי - הובילו אותו, בסופו של דבר, לגעת גם בתחום המדיני, ולקבוע בעקיפין את יחסו של ציבור שלם למדינה בה הוא חי.
"ברור שהיה לו יחס מסויג למדינה", אומר בראון, "אבל הוא לא היה מאלה שעצם קיומה היה פסול בעיניהם. הטריד אותו אופייה החילוני של המדינה והנהגתה. הוא חשש שהיא תכפה חילון ותרדוף את הדת, ולכן צריכים החרדים כל הזמן לעמוד על המשמר.
"בהתחלה, רוב הציבור החרדי התלהב מהקמתה של מדינת ישראל. רק בהמשך היחס שלהם התקרר. ההסתייגות ההולכת ובולטת בימינו משקפת את ההסתייגות שהייתה לו. החזון איש ניסה לשמור על ריחוק קר לציונות, במיוחד כשהחלו תהליכים שאותתו מבחינתו, כי יש אמת בחששות שהמדינה גוזרת גזרות על הדת, כמו גיוס בנות לצבא, וחילון העולים ממדינות האסלאם".
התנגשות העגלות
ד"ר בראון קובע כי פגישתם ההיסטורית של החזון איש ובן גוריון לא הייתה ביוזמתו של המנהיג החרדי.
"הוא נתן עדיפות נמוכה לכל הקטע הפוליטי והמדיני. המדינה לא הייתה אירוע חשוב בעיניו, וכשאמרו לו שבן גוריון רוצה להיפגש עמו, הוא ענה שדלתו פתוחה בפני כולם", אומר בראון.
"הפגישה הזו באה על רקע מאבקים ושאלות בנושאי דת ומדינה, כמו שאלת השבת, גיוס בנות וחוק השבות. בן גוריון רצה מודל עקרוני, איך מסדירים את מערכת היחסים בין דתיים וחילונים ובין דת ומדינה, כך שלא ייווצר קרע. לשאלה הזו ענה החזון איש במשל הידוע על הגמל הטעון בסחורה, שפוגש על הגשר גמל שאינו נושא סחורה. בן גוריון כעס וטען כנגדו שהציבור החילוני אינו גמל שאינו טעון, מאחר והם נושאים באחריות של הכלכלה, הביטחון וההתיישבות.
"בסיומה של פגישה בת 40 דקות, בן גוריון לא קיבל תשובה שיכלה להניח את דעתו לגבי נכונותו של החזון איש להגיע להסכמה. לא הייתה שם התגמשות אמיתית, והתוצאה היא שעל כל דבר רבו בנפרד".
החזון איש פעל נמרצות להקמת כוללים וישיבות בעיקר בעיר מגוריו, בני ברק. כתוצאה, הפכה העיר הקטנה והשולית בגוש דן, במהלך חייו, למעוז הציבור החרדי.
"ניתן לקבוע באופן חד-משמעי, שבני ברק לא היתה מה שהיא היום בלעדיו", אומר בראון. "לפניו היה זה ישוב דתי וקטן עם ישיבה אחת בקושי, שגם היא קרטעה. לא היה לה את המעמד שהיה לערי הקודש שמשכו את הציבור החרדי. הדבר היחיד שמשך אותם לשם, היה החזון איש עצמו. הוא ליקט סביבו אנשים, והוא דרבן בניית ישיבות. בני ברק הפכה לעיר של תורה בגלל שהוא היה שם".
זוגיות בעייתית, אישה קשה
לצד חיי הלכה ותורה עשירים, סבל החזון איש מחיי משפחה לא פשוטים. הוא לא זכה לילדים, והיה נשוי לאישה מבוגרת ממנו בחמש-עשרה שנים. "היתה לו מערכת יחסים מאוד בעייתית עם אשתו", מגלה בראון. "על גילה המבוגר נודע לו רק לאחר שהתארס איתה, ולמרות שבני משפחתו דחפו אותו לבטל את האירוסין, הוא נישא לה על מנת שלא לפגוע בה".
אבל חייו עם אשתו לא חלפו בנעימים. בראון מתאר אותה כאדם מחוספס, גס וצעקני. "בליטא היא פרנסה, אבל כשהם הגיעו לארץ היא לא עבדה, וככל שהוא נעשה מפורסם, ואנשים שיחרו אל פתחו - היא חשה יותר מקופחת ונדחקת לצד. היא גרמה לו בושות והשפלות. ניסתה למנוע את הכניסה אליו, או לגבות כסף מאנשים שבאו אליו.
"בכול פעם שהדלת הייתה נפתחת, היא רצה לראות מי זה, ובגלל זה לפעמים הוא היה מדבר עם אנשים דרך החלון. היא קראה לו בשמות גנאי מאחורי גבו, אבל בכל השנים הוא התייחס אליה בעדינות, ניסה לרצות אותה ולהימנע מקונפליקטים. הוא השתדל להבליג, ולשאת את גורלו בשקט".
האם סבל ממשבר אמונה?
אחד הנושאים בספר שמעוררים אי נוחות וביקורות מצד הציבור החרדי, הוא "משובות הנעורים" של הרב.
בראון טוען כי בגיל ההתבגרות עבר החזון איש משבר אמונה קטן.
"שנות נעוריו אפופות ערפל. אנשים שהכירו אותו בצעירותו כבר אינם בחיים, אבל יש כמה טקסטים שבהם הוא רמז על דברים שהרגיש. יש שיר שבו הוא מתאר התלבטויות פנימיות, והוא כתב על משהו שהוא צריך להתגבר עליו.
"הראיות הנסיבתיות והצנזורה הכבדה על חלקים מכתביו, מחזקים את הסברה שעבר משבר אמונה. לא אמונה באלוקים, אלא ככל הנראה לגבי הדרך החרדית. אולי משהו שקשור לעולם ההשכלה. אבל זו הייתה תקופה קצרה, שככל הנראה הוא יצא ממנה מחוזק בדרכו".
לפנייה לכתב/ת 
