בלי נדר - ובלי אלוהים
הנדר והנקמה המניעים את פרשת השבוע, אחוזים בחבלי הזיכרון והקטסטרופה. אבל איזו משמעות יכולה להיות לנדר, בעולם שאיבד את אלוהיו?
נקמה היא סוג של נדר
נדר ונקמה הם שני הנושאים הפותחים את פרשת "מטות": "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר ל', ג'-ד'; ל"א א'-ב').
אין קשר הכרחי בין שני נושאים אלה, אבל יש אפשרות לקֶשר. הנדר והנקמה (כמו החרם, בו עסקנו בפרשה הקודמת), אחוזים בחבלי הזיכרון. אני נודרת, נשבעת או אוסרת איסר על נפשי בגלל אירוע מהעברי או בגלל תקווה לעתיד (ראו נדרה של חנה, נדרו של יפתח ועוד). נדר ונקמה קשורים לקטסטרופה – לדאגה מפניה, להצלה או למפלה.
יתר על כן, נקמה נראית כסוג של נדר – נדר לפגוע במי שפגע בי. ואכן, כמה פרקים קודם, מבהירה התורה עד כמה תובעני וקבוע הנדר על המואבים (דברים כ"ג, ד'): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". נדר של נקמה.
על דעת המקום או על דעת רחמי?
בשנת 1943 פרסם שלונסקי את שירו "נדר". אני מבקשת להתבונן בשיר מנקודת המבט של תהליך החילון של הנדר.
נדר / אברהם שלונסקי
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כלהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.
נדר בלי תוקף
תפילת "כל נדרי" פותחת בקביעה מפתיעה משהו: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים
להתפלל עם העבריינים". בנוסחת פתיחה זו יש "מקום" ויש "קהל". שני האלמנטים הללו, הקריטיים לעולם היהודי-דתי, זועקים בהעדרם.
"על דעת עיני... על דעת רחמי", זועק שלונסקי. אני בודד באסון, אני בודד בתגובה. נדר מתקיים תמיד מול פני האלוהים, ומכאן חומרתו. גם שכשאנו נודרים כלפי אדם אחר (כמו כלבא שבוע שהדיר את בתו מנכסיו), אלוהים הוא מרכז הכובד של הנדר.
איזו משמעות יכולה להיות לנדר בעולם שאיבד את אלוהיו? זאת ועוד, בשיר של שלונסקי נעדרת גם הקהילה. האדם עומד בתהום בדידותו, במפגש עם זוועת הקיום האנושי, במפלצת הניבטת אליו מהמראה האנושית, ונודר לעצמו נדר. כמה בודד רגע זה, בו האדם מאבד אמון בעצמו, ורוצה לחייב את עצמו בנדר, אפילו כשאין מי שייתן לנדר הפנימי תוקף.
האיש החילוני הבודד
אנו נודרים לעשות מעשה, או אוסרים על עצמנו דבר. נדר קשור לפעילות בעולם. לעומת זאת,
הנדר הבודד של שלונסקי הולך ומתחפר פנימה. שלונסקי נודר לזכור ולא לשכוח, והוא נודר ללמוד סופסוף מהניסיון. הוא נודר שהזוועה לא תהיה לריק, אבל אין לו מושג מה לעשות איתה. הנדר של שלונסקי הוא נדרו של האיש החילוני הבודד, שבשעה בה נטרפת דעתה של המציאות, אין לו אפילו קרש קטן לאחוז בו: האל נעדר, הקהילה נעדרת ולרגע נעדרת אפילו המשמעות של פעילות במציאות.
נדמה שמה שנשאר הוא הזיכרון (או האשליה) של ימים בהם היו מעט יותר ביטחונות במציאות; המילים המסורתיות, ההתייחסות אל המושג "נדר", ההיזכרות באל ובקהילה, הגעגוע אל הימים בהם לזיכרון הכואב היה ביטוי מעשי חזק וברור. מה שנשאר זה זיכרון וגעגוע.
בשולי הדברים (א')
שיטוטי הקצרים אחר "נדר" של שלונסקי בעולם ה"גוגל", העלו שני דברים: האחד – הרבה מקומות בהם כתוב:''נדר' 2 דק'', עדות לשימוש הנפוץ של השיר בטקסי יום השואה. והשני – מקומות, ואפילו רציניים, בהם "תוקנה" המילה האחרונה בשורה: "עד שוך עלבוני עד כולם עד כלהם" – ל"כולם".
הבדידות החילונית הקשה שלחה גם במילה זו, זרוע של געגוע אל מקורות העבר. המילה "כלהם" לקוחה מספר שמואל ב' (כ"ג, ו'): "וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ". "כלהם" הוא אכן במשמעות של "כל", ובהקשרו הוא מתאר את את אנשי הבליעל הדומים לקוצים דוקרניים, עד כי אין איש רוצה לגעת בהם. "כלהם" מתאר את הבעתה מאנשי הזוועה, ואת הכמיהה להתעבר במילים ממסורת שכבר איננה.
בשולי הדברים (ב')
הסיסמה "לא נשכח ולא נסלח" חוזרת בהקשרים שונים. אני לא אוהבת אותה ואת השימוש בה; לא בהקשר של השואה, לא בהקשר של רצח רבין ולא בהקשרים אחרים. לא כיוון שאני חושבת שצריך לסלוח על כל דבר, אלא כיוון שאיני רוצה לקשור בין זיכרון לנקמה (או סליחה, או פיוס).
הזיכרון הקולקטיבי (וכנראה גם האישי) הוא תוצר של בחירה. הקהילה מחליטה מה לזכור ומה לשכוח, ועל כן היא גם מחליטה איזו משמעות להצמיד לזיכרון. אני חושבת שכדאי להשאיר לבורא עולם (ולבתי המשפט למיניהם) את מחלקת הענישה והסליחה. אני הייתי רוצה להתעסק בלמידה, ולכן המלצותיי לסטיקרים ליום הזיכרון נעות בין: "נזכור ונהיה אנשים הגונים", ל"נזכור ונדע שלא לעולם חוסן", "נזכור ונדע שנפש האדם היא מקום עדין ומסוכן", "נזכור ונתאמץ".
בשולי הדברים (ג')
ראיתי את השיר "נדר" באתר של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. זה כמובן נגע לי בלב. עוד בדידות איומה שהצטרפה לבדידותו של רואה האסונות שבשיר. האסון של המותקפים מעורר במלוא עצמתה את השאלה – מה עושים עם זיכרונות הכאב הצרובים בבשר? לאן מוליכים את הזעם? מה עושים אנשים שנקמה היא לא חלק מעולמם, עם הכעס?
ובבית המדרש של הטוקבקים
כמעט תמיד אני מוכנה לחתום על מה ש"מים שקטים" כותבת. כל כך הרבה תבונה ושקט יש בדבריה של האישה הזו. אני מסכימה עד מאוד עם מה שכתבה בקשר לשקט בבית המדרש (31) וכמובן שאני מצטרפת לדבריו הטובים של "צביקה" על "מים" באותו טיקבוק.
ברוח הדברים שנכתבו כאן השבת, ברוח שלושת השבועות, וברוח ערי האוהלים שנבנות ברחבי ישראל, אני מצרפת קינה אקטואלית עד מאוד ששלח הרב יהורם מזור:
קינת ימינו לתשעה באב / הרב יהורם מזור
(בניגון טעמי מגילת איכה)
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן:
עַל נַהֲרוֹת סֵבֶל בָּכִינוּ עַל מְצוּקוֹת הַפַּעַר הַחֶבְרָתִי.
עַל נַהֲרוֹת אָדָם בְּדַרְכָּם לַכִּכָּר בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת יִצְחָק.
עַל נַהֲרוֹת חֶבְרָה שְׁסוּעָה בָּכִינוּ עַל שִׂנְאַת חִנָּם.
עַל נַהֲרוֹת מַחְסוֹר בָּכִינוּ עִם הָרְעֵבִים לְלֶחֶם, לִכְסוּת וּלְבַיִת.
עַל נַהֲרוֹת כְּאֵב בָּכִינוּ וְסָבַלְנוּ עִם הַחוֹלִים בְּלֹא טִפּוּל.
עַל נַהֲרוֹת אֲדִישׁוּת בָּכִינוּ עִם זְקֵנִים בְּאֵין דּוֹאֵג.
עַל נַהֲרוֹת אַכְזָבָה בָּכִינוּ עַל אַפְלָיָה בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.
קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ.
(בטעמי הפטרה)
כֹּה אָמַר יי: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ.(ירמיהו, ל"א)
כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי, מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ.
וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לִי לְעָם -
וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה.
כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם - הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָה
וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְאַתֶּם דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ
וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם.
כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי
וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן
וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְאַתֶּם הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: ( על פי זכריה, ח').
ואתם, אנא, הוסיפו לשלוח אלי שירים. אני ב-wg@netvision.net.il
לפנייה לכתב/ת 
