דיון ללא מוצא: צילום עירום זה אמנות?

קראתי בעיון רב את מאמרו של ידידי, שאותו אני כה מעריך, אבי רט, על צילום העירום ההמוני של ספסנר טוניק.

עוד בערוץ יהדות - קראו:

• יוזמה בברסלב: "מחאת אוהלים" באומן
• ואבא חוזר ואומר: מאיר אריאל שלא הכרתם
• רוחמה וייס מבקשת סליחה מהטורקים
  

שלוש-עשרה שאלות שאל אבי את המצדדים בתופעה. עיינתי בטוקבקים וחשתי שהמסר שלו לא נקלט בעיניהם (שזה, כידוע, לא אומר דבר על כלל הקוראים). אתחיל בכך שאני כמובן מסכים עם מסקנותיו של אבי, הרואה בשלילה את התופעה הזו, אך נדמה לי כי הדרך להסביר זאת צריכה להיות שונה.

גם האמת היא דבר יחסי

בשאלותיו ניסה אבי לאתר קרקע משותפת לדיון, מעין הנחות יסוד שכל אדם בר-דעת ובן תרבות

יסכים עליהם. אך האם זה אכן אפשרי? האם אפשרי למתוח קו ברור ומוחלט בין אמנות לפורנוגרפיה? כל מי שמכיר את תולדות האמנות ולו במקצת, יודע שהגוף האנושי נחשב כמושא האמנות הנערץ והנשגב ביותר, גם בעירום. והאם "המזרקה" של דושאן איננה אמנות? הניסיון להציב קו ברור בין טוב לרע, בין יפה למכוער, ובין אמת לשקר, בהתבסס על השכל האנושי או על האינטואיציות האנושיות - נידון לכישלון.

אנו, המאמינים בדבר האלוקים המתגלם בתורה, עדים לא פעם להתנגשות או לאי-התאמה, בין שכלנו שלנו לאמונתנו. והרי כך אמרו חז"ל: "אל יאמר אדם אי-אפשי לאכול חזיר, אפשר ואפשר, אלא שהתורה ציוותה עלינו". אנו מכופפים את הטעם האמנותי שלנו בפני אמונתנו. אנו מכופפים את הטעם הגסטרונומי שלנו בפני אמונתנו. אנו מכופפים את מבנה המשפחה והזוגיות שלנו בפני אמונתנו.

נדמה לי כי הניסיון הימי-ביניימי להשתית את האמונה על המושכלות האוניברסליים, אינו מצליח לשכנע בעידן הפוסט, שבו מושג האמת עצמו קיבל משמעות אחרת, הרבה יותר יחסית.

כך נשוחח

פרשת השבוע שלנו, "כי תבוא", איננה מנסה לשכנע, היא מציבה שתי דרכים אלטרנטיביות: "והיה אם

תשמע בקול ה' אלוקיך..." ואז יקרה כך וכך. "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך..." ואז יקרה, חלילה, כך וכך. התורה מקבלת כחוק עליון את חופש הבחירה ולכן היא "מסתפקת" בתיאור התוצאות של כל בחירה, של כל דרך. אבל הניסיון לאתר פלטפורמה מוסכמת על גבולות אבסולוטיים, נדמה לי כי זו דרך המובילה למבוי סתום.

לכן, הדרך היא לשרטט את תפיסתנו בצורה חיובית. מה אתה, מה אני, רואים כדרך חיובית, בונה ועמוקה. לא ההתנגחות היא העיקר, אלא הבנייה החיובית של דרך החיים. ואותה יש לשרטט ביושר. האם לחיים האמוניים יש מחירים? לדעתי יש. הבה ונאמר ביושר: יש מחירים, ונתאר כיצד אנו מתמודדים עימם.

האם אנו נגד "הגוף האנושי"? האם הוא מכוער בעינינו? האם הוא סוג של "שטן"? האם המיניות מגונה בעינינו, הכרח שלא יגונה? או שאנו רואים גם בה כוח נאצל, נפלא וחיובי, שיש לממשו בצורה שונה, אחרת, מעודנת.

אינני משרטט כאן את תפיסת העולם שלנו אודות נושאים חשובים אלה, אלא מנסה לרמוז על צורת השיח, שהיא צריכה להיות יותר מתארת, מספרת, מעמיקה ומקשיבה - ופחות כופה ומתנגשת, גם אם בצורה אלגנטית וחכמה.

באותו עניין

והנה לסיום ציטוט שאני אוהב והמעורר מחשבה, מתוך "הנסיך הקטן". מעניין לעניין - באותו עניין:

"הנסיך הקטן הלך להביט שוב בשושנים. 'אינכן דומות לשושנה שלי', הוא אמר, 'אתן עדיין אינכן ולא כלום.

איש לא אילף אתכן, ואתן לא אילפתן אף איש. אתן כמו השועל שלי כאשר פגשתי אותו לראשונה. הוא היה רק שועל כמו מאות-אלפי שועלים אחרים. אבל רכשתי את ידידותו, ועכשיו הוא יחיד ומיוחד בעולם.

השושנים היו נבוכות מאד.

'אתן יפות, אבל ריקות מתוכן', הוא המשיך. 'אף אחד לא ימות בעדכן. כמובן, עובר אורח עלול לחשוב שהשושנה שלי דומה לכן, אבל היא, רק היא חשובה יותר מכולכן, כי אותה השקיתי, כי אותה כיסיתי בפעמון זכוכית, כי בשבילה הצבתי פרגוד שיגן עליה מפני הרוח, כי למענה הרגתי את הזחלים (פרט לשניים או שלושה שניצלו בגלל יופיים). כי היא זו שהאזנתי לה כאשר התרברבה, והתאוננה, ולפעמים גם לא אמרה כלום. כי היא השושנה שלי'".