פגע וברח: כאן נגמרת היכולת לסלוח
יש בי איזו אמונה, שאם אצליח לשפוט את האחר לכף זכות בחודש הסליחות - כך גם השם ישפוט אותי ביום הדין. אבל כנראה שבמקרה המזעזע של דריסת לי זיתוני, נגמרה לי היכולת הזו
חמש שנים בדיוק עברו מאז הפעם האחרונה שטסתי לחו"ל. לא בגלל שאני כזו צדיקה שלא מוכנה לעזוב את ארץ הקודש, פשוט הייתי עסוקה בהריונות, הנקות וטוקבקים.
עוד בערוץ יהדות - קראו:
כמה שאני מתגעגעת לחו"ל. כמעט וכבר לא משנה לי לאן. לחוף הים ולמנגואים שבתאילנד? לשדרות רחבות הידיים של ניו-יורק? האמת, שהכי בא לי לשבת בבית קפה בפריז, עם קרואסון עסיסי ונימוח שרק הצרפתים (ואורנה ואלה) יודעים להכין.
אני די בטוחה שאלו לא היו המחשבות האחרונות של קלוד איזיק ואריק רוביק, לפני שעלו על המטוס - היישר לפריז. בכל פעם כשאני פותחת את האינטרנט, אני מגלה עוד פנינה בשרשרת ההתנהגויות הראויות לשבח של השניים: בפעם אחת, על הנהיגה חסרת ההתחשבות טרום התאונה, אחר-כך על התנהגותם הפושעת שלאחר התאונה ומנוסתם המחושבת לפריז, השארת התינוקת מאחור עם הפיליפינית, והמשפט המנצח, לדעתי: "אני בודק עם עורך הדין איך לסגור את הסיפור", כאילו מדובר בסגירת חוזה פשוט - ולא נטילת חיי ילדה של מישהו.
ניסיון אחרון לפני ראש השנה
חודש אלול אמור להיות כולו מוקדש לעבודת המידות שלנו. באלול נאמר "המלך (הידוע יותר בכינויו השם
יתברך) בשדה" - נגיש לכולנו, מתקרב אלינו כדי שנוכל להתקרב אליו.
יותר מכך, ככול שיום הדין קרב ובא, אנחנו מתפללים אליו שישפיע עלינו ממידות הרחמים שלו. שישפוט אותנו לחיים בשנה הקרובה. ואף יותר, הרי אנחנו מאחלים איש לרעהו "שנה טובה ומתוקה" - אז שנרגיש את המתוק, שכן כל מה שה' עושה, הוא עושה לטובה. אבל לפעמים הטוב הזה מוסתר בהסתר גמור.
ויש בי איזו אמונה, שאם אצליח לשפוט את האחר לכף זכות במהלך השנה, ובעיקר בחודש הסליחות - כך גם השם ישפוט אותי ביום המפגש בינינו.
משפחת הדורסים
אבל כנראה שבמקרה המזעזע הזה נגמרת לי יכולת עבודת המידות. ונראה לי שכך גם לכולנו, כחברה. גם בתקשורת, אין כתבה אחת המנסה לרכך את זעמנו על הדורסים. האם אנחנו שונאים אותם משניית מנוסתם מזירת הרצח? האם אנחנו חורצים את דינם מבלי לשמוע את גרסתם? האם אנחנו משאירים פתח, מקום, לאותה כף זכות להיכנס? אותה כף זכות שאנחנו מחכים לה ביום הדין?ובמה שונה המקרה האיום הזה ממקרים שאירעו בעבר, למשל בתאונות בהם נהרגו מיטל אהרונסון או שניאור חשין זיכרונם לברכה? במקרים אלה עלה לדיון אותו פחד של הדורסים ברגעי האימה, שבהם הם לוקחים חיים או משאירים פצועים בשטח. במקרים האלה יכולנו, בחלקנו, להתחבר לאותו בלבול ולאותו חוסר בהירות מחשבתית של הנהגים. אז למה עכשיו אנחנו מייחלים להסגרתם של בעלי הב.מ.וו ולמיצוי הדין עמם?
יכול להיות שכאשר אנחנו רואים לנגד עינינו כזה קור רוח, כזה זלזול בחיים של מישהו אחר, נסתמת היכולת שלנו לשפוט לטובה את המזלזלים? יכול להיות שכאשר אנחנו נפגשים עם כזה מופע של חוסר רחמים ואמפתיה לאחר, בייחוד בכזו תקופה של סולידריות חברתית, ובייחוד לפני תקופת החגים, אנחנו נאטמים רגשית ולא מסוגלים להרגיש רחמים?
ההתלבטויות הללו בתוכי קשות מאוד. הייתי רוצה שלכבוד השנה החדשה, ייתן לי השם מיכולת המחילה שלו, שתכיל את בני משפחתי, את שכניי, את יושבי מחאת האוהלים - ואת מיישבי ההתנחלויות. וכן, גם את הדורסים הארורים האלה.
אבל היום הייתי רוצה ששופטים, בשר ודם, ישפטו את רומסי החיים האלה וימצו איתם את הדין לחומרה, כי אני לא מסוגלת לקבל את הקלות שבה הורגים בחורה, ועוברים דרך הדיוטי-פרי ארבע שעות אחרי.
לפנייה לכתב/ת 
