חנן פורת: נער הזהב של הציונות הדתית

הוא לא היה עוד מורה, ועוד "מתנחל" ועוד חבר כנסת, ועוד נואם, ועוד סופר ועוד רב. הוא אפילו לא היה קצת מכל דבר, או הרבה מכל דבר. הוא היה חנן פורת. שם שיותר מכל אחד אחר בדורנו סימל את מפעל ההתיישבות, ובעצם את מפעל החזרה של עם ישראל לנחלתו אחרי מלחמת ששת הימים.

עוד בערוץ יהדות - קראו:

• הרב אבינר על חנן פורת: "רוחו מפעמת בנו"
  
• הרב עמאר: שריפת המסגד - אולי עלילת דם
• "מכתבים לטליה" - זו אני
  

יש מעט אנשים ואייקונים שחייהם ודמותם מסמלים תקופה וציבור. חנן פורת, כמו האלון הבודד בגוש עציון, סימל יותר מכל אחד אחר את מפעל החיים החדש של הציונות הדתית: ההתנחלות החדשה בארץ ישראל.

מפעל חיים אין פירושו, כפי שאומרים אויבי ההתנחלות, עיסוק רק בנושא אחד. כשמפעל חייך הוא הקמת יישובים, הרי מדובר במעשה שלם: הקמת מוסדות חינוך וארגוני חסד, ויצירת זהות וגאוות יחידה. מפעל חיים

של התיישבות פירושו שינוי פניה של חברה, ולא איזו גחמה לעניין אחד ואין בלתו. זהו מעשה ציוני ומדיני וחברתי.

עם חבריו ושותפיו בגוש אמונים בתחילת הדרך, עם רבותיו ממרכז הרב ומגוש עציון, הוא גם חלם וגם פרץ דרך לרבים. הדרך ודאי לא היתה חפה מטעויות וממחירים כבדים, אבל הוא הלך תמיד בדרך הישר - אולי בגלל שח"כ חנן פורת לא חיפש אף פעם כיסא לשבת עליו, אלא רק עוד מקום שצריך להתיישב בו. הרי גם הכנסת שבה שירת כעשור וחצי היתה בשבילו כלי ושליחות, לא אובססיה ומטרה בפני עצמה. הביטו סביב וראו כמה מעטים אלו שלא רק פיהם ולבם שווים, אלא גם מעשה ידיהם השתווה לאשר בפיהם ובלבם. לכן גם מתנגדי ההתיישבות ראו בחנן יריב הוגן והגון.

עוד יסופר על חנן פורת מפי אנשים קרובים יותר שהלכו עמו כברת דרך ארוכה. נער הזהב של הציונות הדתית שסיפור חייו וסיפור משפחתו הטובה הוא מעשה ההתיישבות וההתנערות של בני הציונות הדתית. אלו שילדותם התרפקה על המדינה הצעירה, ובגרותם פרצה בפניה אופקים חדשים.

תמיד היה חנן

איך נגדיר אותו ואת מפעלות חייו בשלל תחומים שכולם אהבת הארץ והמדינה והתורה שלנו? כאמור, בשתי מילים: חנן פורת.

איפה ישנם עוד אנשים שדי בהזכרת שמם כדי שכל אחד יבנה לו מייד סט של אסוציאציות הקשורות כמעט כולן למילים "ארץ ישראל": כפר עציון, וגוש אמונים, ו"בית אורות" (ישיבה שהקים), ו"מעט מן האור" (עלון פרשת שבוע שהקים) ו"אורות חסד" (ארגון צדקה) ו"את ענת אנכי מבקש" (ספר שכתב).

בני הציונות הדתית, ודאי הצעירים שבהם, פועלים בתוך עולם של ישיבות ושל התיישבות, של משיכה לספרות וליצירה, כמו לאהבת תורה ויראת שמים. הם מתחנכים להצלחה אבל גם לפשטות הליכות. כל אלה היו בחנן, נער התמיד שציטט שירי רחל כפסוקי קודש, שהיה חנן גם כשהחלו לקרוא לו לאחרונה "הרב חנן פורת".

חזרה לאדמת ארץ ישראל

האיש ששב לכפר עציון - ממנו גורש בתור תינוק - שב עתה לאדמת ארץ ישראל אשר אהב. הוא הירבה לצטט שיר שכתב זלמן שז"ר נשיאה השלישי של מדינת ישראל על כלב בן יפונה שלא מאס בארץ חמדה ולא השתתף בעצת המרגלים. יהיו נא השורות הישנות והיפות האלה לזכרו של חנן פורת.

לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן,/ רַק כָּלֵב שֶגָּעַר …/ הוּא שֶרָאָה לְפָנִים בְּחֶבְרוֹן/ אֶת יְלִידֵי הָעֲנָק, וְלֹא זָע בּוֹ לֵבָב,/ וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בְּעֵינָם וּבִהְיוֹתָם בְּעֵינָיו/ רַק חָגָב, רַק חָגָב/ הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב,/ וְלֹא נִסְעַר.

אַךְ עַכְשָו/ הוּא שֶנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם/ וַיַהַס הָעָם/ הוּא גָעַר כִּי זָכַר,/ שֶאָמְנָם וְאָכֵן/ עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָכֵן,/ וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד/ וְכָבֵד הַיְשִימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹּ לִצְעוֹד - עַל כֵּן מְאיים הוּא הָרִיב,

וּבְכִי הַמְּלִינִים./ אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים,

לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס/ עַד הֻשְלַךְ הַס …/ עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר/ נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶגָּעַר/ נִדְהַם/ וְנָדַם.

וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים,/ רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב:/ אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!

• הכותב הוא יו"ר סיעת הבית היהודי מפד"ל החדשה.