באמונה שלימה: פרידה מחנן פורת
הוא חלם והתפלל, אמר ועשה - והכל מתוך שכנוע פנימי ואמונה. ולכן חייבת ההתיישבות ביהודה ושומרון את תודתה למנוע הפנימי של חנן פורת. "הלוא מיליו ומפעליו כתובים בספר ימיו"
שנים ארוכות הלכנו במעלות אל ההר - יחד, במקביל ובנפרד. הוויכוחים הסוערים וההבדלים הדקים והעמוקים, היו חלק בלתי נפרד מן הדרך העולה.
עוד על פטירתו של חנן פורת בערוץ יהדות:
חנן היה חולם ושר ומתפלל תמיד (כי הנשמה הלוא תמיד מתפללת). בקי ולמדן היה בתנ"ך, בתלמוד, בהלכה ובהגות (ורק מעטים יודעים לאחד את כל אלה), אוהב ויודע שירה ישראלית (אין עוד בכול עולם הישיבות מבין כמוהו בשירה הישראלית, שחלק גדול ממנה, תפילות).
איש חיל רב פעלים היה, שמעשיו נובעים מעולמו הפנימי בלי שום מחיצה, עד כדי כך, שהחלום והמעשה, השירה והבנייה, התפילה והלימוד, ההתבודדות והנהגת הציבור היו לאחדים בחייו, שגוף חזק ונפש איתנה וסוערת, שכנו בהם בלי סתירה. מנוע רב עוצמה של פעילות שאיננה יודעת מנוחה, שכנוע פנימי מוחלט, תודעת שליחות בכל רגע של חיים בעולמנו זה. שנים רבות כמעט ללא שינה, כשמלאך טוב מוביל את הרכב, שחנן אוחז בהגה שלו.
שכנוע פנימי עמוק
פעמים רבות חזרנו לגוש עציון לפנות בוקר, אחרי הוויכוחים הקשים בישיבות לילה ארוכות בגוש אמונים,
שרים יחד, וחנן צובט וחובט בעצמו שלא יירדם. כאשר נפצע פעם ליד קבר רחל – שהיה קשור אליו בכל נימי נפשו – אמרתי לו בבית החולים, שהנה הנה, גם מלאך טוב עלול לעצום עין.
אי-אפשר היה לשכנעו מבחוץ, כי השכנוע הפנימי שלו כבש את כל יישותו. כאשר הסכים אתי, או עם מי מן החברים או מן המתנגדים, היה זה רק כאשר מצא את אותם הדברים בנשמתו, וכאילו הכל כבר היה ברור לו מאז ומעולם. גם כאשר ניסיתי לומר, שכוונתי הייתה שונה במקצת, מצא מיד עוד פסוק או משפט של הגות, ופירש אותי כעולה מתוכו.
גם המובילים האחרים היו כאלה, ולכן היה כל-כך קשה להגיע להסכמות על דרכי הפעולה בשנים עתירות הדיונים, המאבקים ובניית היישובים הראשונים בגוש אמונים. ודווקא משום כך חובה לומר: ללא הכוח העצום של חנן פורת כמוביל, לא היה מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון - על יישוביו וישיבותיו, על מרכזי התורה והחינוך, הבנייה והצדקה שבו - מצליח להתרומם ולהגיע למימדיו הנוכחיים, שכבר מעצבים ומשפיעים על דרכה ועתידה של מדינת ישראל, בקנה מידה היסטורי (יש כאלה שמוחים כפיים, ויש כאלה שמוחים דמעות על הישגים אלה).
"מנעי קולך מבכי"
הדמות האהובה עליו ביותר היתה רחל – האם המבכה על בניה, הקבורה על הדרך. זו הדרך שבה
הלכנו חזרה הביתה, לגוש עציון ולחברון. ולתוך דמותה של רחל אמנו, התחברה ברוחו גם דמותה של רחל המשוררת, מכנרת, שנפטרה גם היא בדמי ימיה ובלא בנים, דווקא בעת שבה שבים בנים לגבולם.
לרחל פורת, שזכתה להעמיד עמו אילן צאצאים מפואר, שלוחות כעת המילים שחנן עצמו היה אומר לכם ולנו בעת עליית נשמתו מחיל אל חיל לעולמות עליונים – "מִנעי קולֵך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעֻלתֵך... ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, ט"ו).
לפנייה לכתב/ת 
