דרושה: דפני ליף חרדית
ביקור הפעילים החברתיים במאה שערים היה מיותר. המטורפים של השכונה יוצרים אשליה של ויכוח אידיאולוגי, והחרדיות נותרות באפלה. השינוי יתחיל רק מבפנים. מהנשים החרדיות עצמן
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- לא תפרידו אותה: רחל עזריה נגד מאה שערים
- למה הכי מוצלחים נשארים רווקים/ דינה אברמסון
למען הסר ספק, הפרדה בין נשים וגברים בעיבורה של עיר מנוגדת לחוק, ומבחינתי גם חוטאת ליהדות עצמה שמעולם לא ביקשה החמרות כאלו, ולא ראתה בנשים יעד להתעללות. ובואו נודה על האמת, בכך מדובר - בהתעללות בחסות התורה.
אלא שללכת בשכונה טעונה כל כך, שעשתה דין לעצמה וסגרה נתיבים, זו פעולה שאולי טובה ליחסי ציבור, אך אין בה כדי להוציא לאור את הקול הנשי המושתק בחברה החרדית. להיפך, היא מחזקת את מעמדם של אותם קיצונים מוטרפים, בכך שהיא מציבה אותם, את טרופי הדעת הללו, בסימטריה מול הפעילים החברתיים ההגיוניים, הנאורים באמת, ויוצרת מצג שווא של מריבה בין שתי קבוצות אידיאולוגיות.
כך מתגלים החרדים שזורקים חיתולים מלאים אבנים וזכוכיות במלוא קלונם, והחילונים שצועדים ברחוב נאלצים לברוח משם שמוטי רגליים, ורק ציבור אחד לא משנה דבר במעמדו, ולא יוצא נשכר מההתגוששות: הנשים החרדיות.
מאבק בהחשכת היהדות
סופר חרדי אמר בשיחה סגורה השבוע, שאצלו במגזר יש צורך גדול בעידוד הפלג השפוי, וחיזוקו מול אותה
קבוצה קיצונית שסוחפת את הקהל לעבר המדרון התלול. "אתם משחקים לידיהם של הקנאים האלה, אתם רק מעצימים אותם", אמר.
והמדרון אכן תלול. ירושלים הולכת ונעשית מסוכנת למי שאינו חרדי. אלא שהליכה מתריסה ברחוב סגור, היא כמו ריקוד חושפני בבית כנסת - נראית לקהל כפלישה דווקאית. וזה לא שהחילונים, והדתיים, והדתיים לפעמים, צריכים לעמוד מנגד נוכח מה שמתרחש בעולם החרדי. להיפך: הם צריכים לארגן עצרות מחאה גדולות, להקים אוהלים, לרתום זמרות מן השורה הראשונה, ולגייס את התקשורת לתמיכה במאבק בהחשכת היהדות.
נשמע מוכר? אין פלא. הקיץ האחרון לימד אותנו שכדי לשנות תפיסת עולם, צריך לצאת לרחובות. לא לצעוד ברחובות שמכריזים על עצמם אסורים. הנשים החרדיות מחכות לדפני ליף משלהן, מנהיגה עוצמתית שתכריז שלא עוד. אין בתורה שום אסמכתא להשפלת נשים, ואם יש, הרי שההלכה, כשמה כן היא, הולכת. ולכן יש לשפר, לתקן ולהנדס אותה כך שתאפשר קיום בכבוד לנשים מאמינות.
בעיה ישראלית כלל-מגזרית
השינוי מתחיל מבפנים, אומרת הקלישאה, והפעם זה נכון. למרות כוונתם הטובה, פעילים חילונים שמוכנים לשים נפשם בכפם ולהיכנס לגוב האריות, לא יביאו את השינוי. האישה האמיצה שתסרב לקום מהספסל הראשון באוטובוס, תזכה אולי לאייטם במהדורה, אבל לא תשנה את התודעה המעמדית בחברה החרדית. היא תיתפס כפרובוקטורית. פמיניסטית צעקנית, ותו לא.
כדי לעצור את הסחף העיוור, שגורף איתו אל מעמקי המערבולת גם חלקים בציבור הדתי-לאומי, יש לראות בתופעה בעיה ישראלית כללית ולא מגזרית. חשוב להפגין את שאט הנפש של הרוב, ואת סירובו להניף דגל לבן נוכח האגרסיביות התורנית שלוקחת בשבי את אחיותיו, הנשים החרדיות.
הכוח החילוני והדתי השפוי, ולא הדווקאי, צריך לחבור אל הנשים החרדיות עצמן, ולעמוד יחד מול הסמכות הקיצונית מטעם עצמה, זו רואה בנשים מפגע סביבתי, אבל מקדמת בברכה חיתולים צואים ברחובותיה.
לפנייה לכתב/ת 
