בין רמאללה ללוב: הלכות מוסר ומלחמה
כשרואים כיצד מתייחסים הלובים, הסורים, המצרים והשכנים מעבר לגדר לחיי אדם, קשה שלא להרהר בעליונות המוסרית שנטבעה בעם היהודי עוד בעת כיבוש הארץ בימי יהושע
עוד בערוץ היהדות - קראו:
אני עדיין תחת רושם תמונות הלינץ' שעשה ההמון בשליט לוב, מועמד קדאפי. שלא תבינו אותי לא נכון:
עיניי לא זולגות דמעות, וליבי אינו שבור מעצם העובדה שמועמר קדאפי כבר איננו בין החיים. כל כלב בא יומו, גם זה שחי כמו מלך, והגדיר עצמו כמלך-מלכי אפריקה. אבל הנקודה היא עצם הלינץ', המלווה באובדן השליטה ובקריאות ההיסטריות של ההמון: "אללה הוא אכבר".
כשאני מצרף למראה הזה את המראות מכיכר תחריר בקהיר, ובהם האונס הקבוצתי שערכו מפגינים בעיתונאית מערבית; וכשאני מצרף לזה את התמונות המגיעות מסוריה, בהן טובח אסד בבני עמו ללא רחם; וכאשר אני מצרף לכך את התמונה שנצרבה כל כך בתודעה הישראלית, של אותה חלאה שביצעה את הלינץ' ברמאללה, המנופפת בידיים מגואלות בדם; וכשאני מצרף לכך את החלאות שטבחו בבני משפחת פוגל - ובהם תינוקת בת שלושה חודשים במיטתה, ואת רוצחי טלי חתואל ובנותיה שבוצע בהן וידוא הריגה מטווח אפס, ומראות של אוטובוסים ומסעדות שרופים - אי אפשר שלא להבין את כוונת חז"ל על המציאות המתגלה דווקא בשעת כעס.
הקוד האתי של העם היהודי
ערב הכניסה לארץ והקרב הראשון שעומד עם ישראל לקיים, מצייד הקדוש ברוך-הוא את המנהיג יהושע בן נון, בשתי אזהרות חמורות: האחת, לזכור את אלה שעזרו לנו. לא להיות כפויי טובה, ולעמוד במילה ובהבטחה לרחב שלא תיפגע: "רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת, כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ".
האזהרה השנייה הייתה להישמר ולהיזהר מלקיחת חרם ומלמעול מעל ברכוש שאיננו שלנו. שלא לנצל את אווירת המלחמה להתפרקות מוסרית מעבר לקו האדום הנדרש גם בעת כעס וגם בעת מלחמה: "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ".
מלחמה היא מצב שעלול להוציא מהאדם ומהחברה כוחות אפלים. מלחמות בעולם העתיק ובעולם החדש היו מלוות באונס, בביזה ובשאר תופעות מבישות של התפרקות. בדיוק כנגד זה בא הקב"ה ליהושע ערב הקרב הראשון בארץ ישראל, ומזהיר אותו מפני אובדן השליטה. גם במלחמה צריך לשמר על אנושיות, על הכרת הטוב, ועל הימנעות מביזה וממעל.
לכל אלה מתלווה כותרת העל שצריכה ללוות את יהושע, העם והצבא לאורך התקופה, והיא זו שצריכה לשמש כמגדלור, כמצפן וכעוגן המוסרי של העם: "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי. אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".
עולמות מוסריים מתנגשים
העם עמד במבחן רחב, אך כשל במבחן המעל - ושילם על כך מחיר כבד: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם, וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם, וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". זו הרמה המוסרית הנדרשת מחיילי יהושע. רמה שהפכה לרף מוסרי גבוה לכל לוחמי ישראל לדורותיהם.
הבעיה היא שעולמם המוסרי הפנימי של אלה הניצבים מולם, כפי שמתגלה בלינצ'ים ובכיכרות, הוא כל כך שונה וכל כך רחוק, ומגלה מציאות עגומה של יחס לחיי אדם ולקדושתם, כך שאתה עושה לעצמך קל וחומר: אם את בני עמם הם מסוגלים לטבוח ללא רחם; אם את מנהיגם הם טובחים לעיני המצלמות בלינץ' וולגארי; אם גיבוריהם ודמויות המופת שלהם הם החלאות מהתמונה עם הדם על הידיים - אז מה יהיה גורלו של מי שייפול לידיהם מחוץ לעמם? מה יעשו באלה שלא משתייכים לדתם?
הקל וחומר הזה הוא ברור, ותמונות משפחות פוגל, חתואל ועוד אלפי אחרים במסעדות, באוטובוסים ובכבישים יוכיחו.
המלחמה איננה רק פיזית-צבאית. היא גם, ואולי בעיקר מוסרית. המלחמה היא בין עם המקדש את החיים עד מוכנות לשלם מחירים אדירים כדי להחזיר הביתה ילד אחד, לבין תרבות המריעה בכיכרות לטובחי תינוקות, ומוסרת מסר ציבורי לילדיה ואזרחיה בדבר ערכיה, יחסה לקדושת החיים, ומיהם המודלים לחיקוי ודמויות המופת שלה, שלאורם מתחנך הדור.
לפנייה לכתב/ת 
