"פלייאוף": דרמה של טראומה וגאולה
יש משהו נוסחתי ושטוח ב"פלייאוף", אך הוא בהחלט מספק את הסחורה. במרכז הסרט עומד סיפור המבוסס על חייו של רלף קליין והמתח המלווה את חזרתו לגרמניה, בה איבד את אביו. למרבה הפלא, הוא כמעט ואינו מתמקד בכדורסל
סרטו הבינלאומי של ערן ריקליס ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש") מביא את סיפורו של מאמן הכדורסל המיתולוגי, רלף קליין, מזווית בלתי שגרתית - לא זו של הנער ניצול השואה שהוביל את מכבי תל אביב להישגיה הגדולים, אלא של מי שהוא, במידה רבה, "מי שהיה" השב בתחילת שנות ה-80 למערב גרמניה רדוף רגשי אשמה וטראומה, על מנת לאמן את נבחרת הכדורסל שלה ולהובילה, לראשונה בתולדותיה, למשחקים האולימפיים.
התסריט, שכתבו דוד אקרמן והעיתונאי גדעון מרון (חתנו של קליין), נמנע במתכוון מלהזכיר את שמו של קליין, וגיבורו הוא בן דמותו, מקס סטולר (בגילומו של דני יוסטון). זוהי, מבלי לחשוף, נקודה מהותית בהבנת כמה מהשינויים הביוגראפיים שנערכו כאן. עם זאת, הסיטואציה הבסיסית נותרת נאמנה למציאות - קליין, ניצול השואה, השב לגרמניה תחת עננת מחלוקת שליוותה את צעדו זה, הן בציבור הישראלי שרואה בו "בוגד", והן בקרב בני משפחתו המסרבים לענות לשיחות הטלפון שלו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet תרבות:
בגרמניה הוא נתקל במהגרת תורכייה יפה (אמירה קסר), המתגוררת בדירה שבה גדל בחברת בתה המתבגרת, ומחפשת אחר בעלה שנעלם. הקשר שנוצר בין השניים מבוסס על שותפות גורל - חוויית הגלות - וכן על פוטנציאל לגאולה שהשניים מעניקים זה לזה. בעוד הוא מסייע לה לאתר את הבעל האבוד, מלווה אותו האישה בתהליך ההתמודדות עם תחושת האשם על מות אביו, שנרצח, ככל הנראה, בידי הגסטפו.
היסטוריה ללא כריזמה
במקביל, סטולר נאלץ להתמודד גם עם עוינותם הבסיסית של חברי הנבחרת הגרמנית, ובמיוחד הקפטן (מקס רימלט) שמסרב (אולי משום שאיבד את אביו במלחמת העולם השנייה) לקבל את מרותו. כצפוי, בין הספורטאי הצעיר והמרדן ובין המאמן שמזהה בו פוטנציאל גדול, נרקמים בהדרגה יחסי אב-בן סמליים שהם, כמדומה, סימן ההיכר של סרטים מעין אלה.
המתח של החזרה לגרמניה, ומשמעותה בעבור מי שאיבד בה את אביו (או, כך לפחות, הוא סבור) - עומד בבסיס "פלייאוף", שבניגוד לכותרתו כמעט ואינו מתמקד בכדורסל. עדיין, השאלה האם סטולר הוא "בוגד", או שמא מי ששב לגרמניה כדי לנקום באופן סימבולי ברודפיו לשעבר, שמזמינים אותו עתה אחר כבוד, לאמן את נבחרתם הלאומית (ובתוך כך לבצע מעין אקט סימבולי של חרטה) - איננה זוכה בסרט לדיון מעמיק. ואולי זו מסוג הדילמות שסרטים מסוגו של "פלייאוף" אינם מתיימרים לפתור אותן.
"פלייאוף" מניח בפני הצופה קונפליקטים וסוגיות, ואין לבוא אל יוצריו בטענות שאלה נותרים בגדר קווי מתאר מוסריים, ותו לא. זהו סיפור מסופר היטב, שמשתמש בנושאים הללו כרקע לדרמה אנושית, שבמרכזה גבר ואישה בודדים המשמשים זה לזו נקודת משען. סביר להניח שתסריטאי מיומן יותר היה מספק לריקליס, אחד הרהוטים והמקצועניים שבבמאי ישראל, בסיס נאות יותר לבנות עליו את סרטו.
דוגמה אחת לאופן המאולץ, החובבני לעיתים, שבו מטפל התסריט בנושאים שבמרכזו היא סצינה שולית דווקא, של מסיבת ראש השנה במועדון שבעליו (יהודה אלמגור) הוא מהגר ישראלי. כטוב לבו ביין, שוטח הלה בפני סטולר את משנתו המפויסת ביחס לגרמניה. זוהי דמגוגיה בפרוטה, שנדמית זולה במיוחד גם נוכח העובדה שמדובר במונולוג בעברית שנישא באוזני דני יוסטון (שאינו דובר עברית, אך נדרש להגיב), מה שהופך את הסצינה כולה למלאכותית ומגוחכת.
בכלל, נראה כי התעקשותו של סטולר לדבר אנגלית, גם באימונים ואף בראיון לטלוויזיה הישראלית,
הינה יותר תוצאה של היות הסרט קופרודוקציה אירופאית-ישראלית מאשר הכרעה אמנותית בעלת הגיון כלשהו. לעומת זאת, הקשר הנרקם בין המהגרת התורכייה הנרדפת בקרב קהילתה לבין המאמן הרדוף על ידי השדים מעברו, מתואר בסרט באיפוק יחסי ובעידון. דווקא בסצינות האלה נדמה כאילו יוסטון (בנו של הבמאי הדגול, ג'ון יוסטון) משתחרר מהמבע הקפוא (הטראומטי?) שמאפיין את הופעתו באותם חלקי הסרט המוקדשים לאימון הנבחרת ולעימותים עם שחקניה. קשה להניח שהיעדר מוחלט כזה של כריזמה על הפרקט הפך את קליין לאגדה בחייו.
נכון, יש משהו נוסחתי ושטוח ב"פלייאוף", אך כסרט שמבקש לעסוק באופן פופולרי בדרמה של טראומה וגאולה - הוא בהחלט "מספק את הסחורה". זהו, אגב, סרטו השני של ריקליס, אחרי "זהר" מ-1993 שעוסק בדמויות מיתולוגיות מהתרבות הישראלית, שנושאות עמן גם פן טרגי. יש, לפיכך מקום להצטער על כך, שהקולנוע המקומי טרם השכיל לעבד ולעצב עוד סיפורים כאלה - מתחום הספרות, הספורט, התיאטרון, המוזיקה, וכן, גם הקולנוע - ושסיפורו של רלף קליין הגיע אל האקרנים רק בזכות העובדה, שהצעיד את הנבחרת המערב גרמנית אל המקום השמיני באולימפיאדת לוס אנג'לס.
