פגיעה בתקציב הביטחון? את המחיר ישלם החייל

כל אחד ואחת מאיתנו, מתבונן על העולם מהפרספקטיבה שלו, כך גם משתתפי המאבק לצדק חברתי. מהו בעצם הצדק החברתי, חינוך חינם? שיוון הזדמנויות? עידוד הילודה? שבירת המונופולים? ביטול הוועדים החזקים? ביטול שליטת המיעוט על הרוב? שליטת הרוב על המיעוט?

• דו"ח בכנסת: להגביר את הפיקוח על תקציב הביטחון
• אם צריך לתקוף בעזה - לצבא "אין שקל למילואים"
• היכן המענקים שהובטחו לאלמנות צה"ל?
  

ככל שנעמיק ונשאל את השאלות, נמצא כי לא משנה מהו הדבר שנבחר, בכל מקרה מדובר על כסף. כסף שיחליף פה ידיים יעבור מהאחד לאחר בדרך זו או אחרת. שהרי לא משנה איזו פעולה תיעשה, יהיה בצידה סעיף תקציבי שמישהו ייצטרך למלאו בכסף והכסף הזה יבוא מציבור כלשהו, אלא אם יוחלט על הדפסה מחודשת של כסף חדש שיפחית את ערכו הכללי.

גם חלוקה מחודשת של תקציב קיים משמעותה הכללית היא העברה מהאחד לאחר. בוודאי שכולנו רוצים נתח גדול יותר מהעוגה, בעיקר אם אנחנו מימנו את המוצרים שלה, לפחות בחלקם. אבל וכאן בא האבל, למה אנחנו זכאים יותר ממישהו אחר? וגם הפוך, למה מישהו אחר זכאי יותר מאשר אנחנו?

מי יודע איך מחולק תקציב הביטחון?

על פי הצדק, מי שהביא יותר אמור לקבל יותר, מי שעבד יותר אמור לקבל יותר מי שתרם יותר אמור לקבל יותר וכך הלאה, כלומר אם נדבר רק על צדק, הרי שהחלוקה אמורה להיות שמי שתורם יותר לקופה הציבורית הכללית אמור לקבל יותר מהאחרים, אך כללי צדק מסוג זה פוגעים בערכיות החברתית הגורסת כי יש לסייע לחלש מאיתנו וככל שנצליח להעלות את הרמה הכללית הרי שלכל פרט יהיה טוב יותר. אז אם כך, על איזה צדק אנו מדברים?

בהחלט חשוב לבחון עצמנו ואת התקציב, אך האם יש לנו היכולת לכך? האם אנו כציבור שלאו דווקא מודע לאופן חלוקת התקציבים יכולים לקבוע כיצד להסית את התקציבים?

למשל, יש קריאות המבקשות להסית תקציבים מהבטחון למימון מעונות לילדים – האם זה נכון? הרי אנחנו כציבור, לא ממש יודעים כיצד מחולק תקציב הביטחון, יתרה מכך, אפילו שר האוצר מר שטייניץ וחברי ועדת חוץ וביטחון, מודים בפה מלא, על פי מצגת שהציגו בשבוע החולף, כי התקציב עלום אפילו בפני הגורמים המוסמכים והוא נבנה רק ע"י משרד הביטחון.

אם כך, הכיצד נוכל לשפוט או לפקח או להביע דעה אם אין לנו צל של מושג כיצד התקציב בנוי ועל מה הוא יוצא? ואולי התקציב מנותב נהדר ועיקרו מופנה לרכישת הגנות לישובים המותקפים?

הקיצוץ יגולגל לחיילי החובה והישובים המותקפים

כולנו מדברים על התקציב העצום ועל הבזבוז העצום שיש בצבא ובמידת מה כולנו משערים שניתן לייעל את חלוקת התקציב ובוודאי להביא לחיסכון בעלויות הגבוהות ואולי אף לחסוך במשרות מיותרות, אך האם נכון להעביר החיסכון למימון מעונות יום? או לאפיק אחר שאינו קשור לצבא?

הרי אם נבחן לעומקם של דברים, נמצא כי גם כיום, כאשר רווחת הטענה שתקציב הביטחון שמן מידי, ישנם חוסרים ואוכלוסיות מסויימות האמורות ליהנות מתקציב זה יוצאות נפגעות מחלוקה זו. דוגמא מובהקת היא חיילי החובה והתושבים בישובים המותקפים.

חיילי החובה הם אותם 50% (מהנתונים שפורסמו לאחרונה על אחוזי הגיוס בארץ) מבני הנוער שכן התגייסו לשרת שירות חובה בצבא או שירות לאומי, מתוך מחוייבות וכיבוד חובותיהים כלפי המדינה בה הם חיים.

בתמורה לכיבוד חובותיהם, הם זוכים לתשלום חודשי בסך של כ- 350 שקל בחודש לערך והקרביים שבינהם זוכים לכ- 700 שקל בחודש. ומה עם נסיעות? ביגוד בכמות הנדרשת? כביסות?

יתרה מכך, לא ברור מתי עשיתם סיבוב בסיסים. עם כל הצער והכאב, ישנם בסיסים מסויימים בארצנו הקטנטונת והם לא מעטים, שהחיילים אינם מקבלים מזון מספק והם נאלצים לעשות השלמות על חשבונם או יותר נכון על חשבון ההורים או שהם מסתפקים בלחם עם ריבה – שיש אותה בשפע בצבא.

ההשלמות המבוצעות אינן נובעות מפינוק בשל רמת האוכל, כי אם בשל החוסרים הקיימים גם בבסיסים וגם בשטח וגם בעת פעולה. אכן, אין זה המצב בכל בסיס, אך די שזהו המצב בבסיס אחד .

ומי משלם על השיחות בסלולר?

הנטל הכלכלי הנופל על החייל ועל הוריו אינו דבר של מה בכך ומורכב משורה ארוכה של הוצאות הכרוכות בתחזוקת החייל במהלך שירותו הצבאי. ומה לגבי סלולר? יש שיאמרו, זו הגזמה, אך הידעתם שהצבא נשען על הסלולר שמחזיקים רוב החיילים ומחייבם ליצור קשר בזמנים מסויימים, כמו למשל מ"כ שצריך להעביר קשר לכל פקודיו באמצעות הסלולר שלו ועוד.

אכן מדובר בגיוס חובה עם כל המשמעויות הכרוכות בכך ובחלקן גם הפסד זמן וכסף, אבל, מה לגבי המשפחות שאין ביכולתן הכלכלית להשלים את שבנם או בתם לא מקבלים?

יתרה מכך, מדוע הנטל הכלכלי הזה נופל רק על המשפחות של המתגייסים? הרי אם כבר צדק חברתי, מן הראוי הוא שהחובות יחולו על כולם (אלה שיש להם את היכולת הפיזית והמנטלית) ולא רק על אלה הממלאים חובתם (50% מהציבור).

אז מה הוא הצדק החברתי במקרה זה. מה נכון יותר: לדרוש התייעלות של תקציב הבטחון בכדי שנאכיל את החיילים שלנו טוב יותר, גם את אלה שמגיעים אחרונים לחדר האוכל בשל פעילות זו או אחרת ובאותה הזדמנות נעניק להם ביגוד מתאים שיחסוך מההורים שלהם את הקניות מחוייבות המציאות, או אולי נגדיל להם את שכרם החודשי בכדי שיוכלו להרשות לעצמם לרכוש את הציוד החסר?

לדרוש הגדלת תקציב להגברת הגנה על הישובים המותקפים ולשפר את איכות חייהם או לקצץ סכום נקוב ולהעבירו למימון מעונות יום או כל מטרה אחרת ולצפות שיסתדרו עם מה שיש? על אלה ניתן להוסיף מספר רב של אופציות.

לנצל את המומנטום לחיזוק החוליות החלשות

התשובה לשאלה תלויה בנקודת ראותו של המתבונן, כל אחד ישאף למשוך את השמיכה אליו עד כמה שאפשר. אז מה הוא צדק חברתי אם כן? המאבק לצדק חברתי מסמל מהפך חיובי בו הציבור מתעורר לפעולה בכדי לבצע שינוי לא בשל השינוי אלא בשל העיוות.

התחלואים הקיימים בחלוקת התקציב אינם דבר של מה בכך ובהחלט יש לטפל בהם בכדי ליצור איזון ולפתוח אפשרויות רבות ככל האפשר בפני רבים ככל האפשר, אולם, אל לנו לחטוא למטרה ולירות בכל כלי לכל עבר, שכן לבסוף נמצא עצמנו נפגעים מהיריות שלנו עצמנו.

דוגמא לפגיעה עצמית היא בהמלצה להעלות את דמי הביטוח הלאומי למעסיקים, ייתכן וזה נראה שולי, אבל, כאשר עולות העלויות התפעוליות של בעל מכולת או סופר או מוכר הנעליים, או רופא השיניים או כל בעל עסק אחר, הרי שהמחירים יעלו גם אם לא באופן מיידי אך יעלו בוודאי.

עד כמה שקשה לצאת מתוך עצמנו, זו היא הזדמנות נהדרת לנצל את המומנטום בכדי לחזק את החוליות החלשות שבנו ויש כאלה לא מעט החל מהחינוך לכלל שכבות הגיל והמשך באוכלוסיות מיעוט כגון חרדים, דרוזים וכד' וכלה באי שויון ההזדמנויות וחלוקה לא שויונית של נכסי המדינה.

אך אל לנו לצאת במלחמת חורמה בה אנו עוצמים עינינו לצרכיהם של אחרים, כי לא אחת האחרים הם אנחנו למחרת היום ויצא שכרנו בהפסדנו העתידי.

הכותבת היא מנכ"ל מכללת עדיף, העוסקת בלימודי ביטוח ופיננסים ומנכ"ל "החלק המשלים", העוסקת בייעוץ עסקי והדרכה כלכלית