אני גבר מודר

קשה או אפילו בלתי אפשרי להתעלם בשבועות האחרונים ממבול הידיעות, הדיווחים והפרשנויות סביב ההקצנה ברחוב החרדי, הבאה לידי ביטוי ב"הדרת נשים" והרחקתן מהמרחב הציבורי. מה כבר לא נאמר על רבני ונשות הטליבאן, על ההפרדה בתחבורה הציבורית, על שירת נשים בצה"ל? אסון, מפלצות, פיקוח נפש, פריצות, אנטי דמוקרטיה... אפילו מזכירת המדינה האמריקנית הילרי קלינטון הכריזה שהיא "מודאגת מתהליך ההידרדרות החברתית שמזכיר את הנעשה באיראן".

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• בית כנסת בקיבוץ? השם ישמור!
• זורקים טלוויזיות? גם אני בפנים/ רחלי מלק-בודה
• שחור-לבן בצבע: תמונות מחצרות חסידים   
  

אלא שמזכירת המדינה הנכבדה, כמו גם אותם עשרות פוליטיקאים, פובליציסטים, וסתם שטופי שנאה מזדמנים,

המקטלגים (כמו תמיד) את החברה החרדית לגוש הומוגני ואחיד, לא מצליחים להבחין בין הדרת נשים הנובעת מתפיסה תרבותית אנתרופולוגית, לבין הפרדה בין המינים כפונקציה הלכתית-חוקתית.

לפני ימים ספורים התקיים בבית ספרה של בתי טקס חשוב ומרכזי, שבו השתתפו מפיקות, במאיות, תסריטאיות וכן הלאה. לאחד התפקידים הבולטים הוצבה בתי, שנבחרה להציג יחד עם חברותיה את מסכת הקמתו של בית הספר. חרף ההתרגשות העזה שליוותה את הימים שלפני הטקס, לא הוזמנתי אליו. לשון אחר: "הודרתי" מהמרחב הציבורי המסוים ההוא, באופן שאינו משתמע לשני פנים. נאסר עליי להשתתף בערב הזה, וזה היה דינם גם של שאר האבות. רק נשים ואמהות הורשו להיות נוכחות.

על אף רצוני האמיתי והכן לחזות בביצועיה המרשימים של הילדה לא הקמתי קול צעקה, לא פניתי לתקשורת, ואפילו לא באתי בדברים קשים עם הנהלת בית הספר. ברור היה שבבסיס ההחלטה עומדת הקביעה ההלכתית האוסרת על גברים לשמוע קול זמרה של אשה. קביעה שאף צוינה ב"שולחן ערוך". אפשר ללעוג לכלל זה, אפשר להתווכח עם הרציונל העומד מאחוריו, מותר גם לקיים פולמוס בדבר תוקפותו, אך לא ניתן להתעלם מעצם קיומו. ומאחר שאני, כמו שאר האבות הדתיים בבית הספר, בחרנו באמונה היהודית על מצוותיה המעשיות כערך מרכזי בחיינו - איננו יכולים ואיננו רשאים להתעלם מכלל זה.

הגבלה הלכתית זו אינה שונה מאחרות, והתעלמות ממנה לא נבדלת במאום מהפניית עורף למצוות כמו איסור אכילת בשר וחלב, נטילת לולב או צום תשעה באב. אין כאן איפוא "הדרת נשים", או ריחוק מהן, יש כאן מימוש משפטי של חוק גלוי האוסר האזנה לזמרתה של אשה זרה.

להבדיל בין הלכה להחמרה

להבדיל מקונבנציה זו, שהיא פונקציה הלכתית טהורה, ההפרדה באוטובוסים, כמו גם הנשים המחמירות לעטות טקסטיל עודף על גופן, הם תוצר מוחלט של מגמה תרבותית-אנתרופולוגית המתפתחת בשוליו של הרחוב החרדי. חשוב לחזור ולהדגיש: אין כל הלכה פסוקה התומכת בהתנהגות החדשה הזו. להפך, במשך שנים ארוכות, למעלה מחצי מאה, נסעו אנשים חרדים באוטובוסים כשגברים ונשים יושבים באותו מקטע של האוטובוס.

"נשות הטליבאן" הן גם עניין חדש. יש להדגיש שהשאל הוא בחזקת "סימבול תרבות", ואינו מהוה כל סכנה, כפי שיש הממהרים להזהיר. ינהג כל איש

בביתו כרצונו, בתנאי שברור שמדובר באקט חוויתי-סובייקטיבי, ולא הלכתי חוקתי.

איפה אם כן הבעיה של המיינסטרים החרדי? במקום שבו נחצים הקווים המפרידים בין החוקה לאנתרופולוגיה, בין ההלכה לתרבות. כאשר גורמים קיצונים, המגיעים בעיקר מ"העדה החרדית" או מהחסידויות הקיצוניות מצליחים להכתיב סדר יום ולייצר נורמות התנהגות בחסות ההלכה החוקתית היבשה - או אז מתחילה ההתפוררות של החברה החרדית שתטבע בים של החמרות מיותרות.

ההיגד החרדי צריך להיות פשוט וחריף באמיתותו: ההלכה אינה פולקלור, והמשפט אינו הווי. שירת נשים שייכת חד-משמעית לחלק הראשון, גם אם הדבר לא מוצא חן בעיני הגברות קלינטון ולבני, ההפרדה באוטובוסים והביגוד העודף שייכים לחלק השני, רק שהוא לא חובה כלל ויש לקטלג אותו בקטגוריית החוויה האישית.